לא יודעת.... לא הצלחתי לזרום עם הספר הזה. חשבתי שהוא נחמד ולא יותר מזה. לא הצלחתי באמת להתרגש ממנו.
כל הזמן חיפשתי "הגיון" איפה שלא ניתן למצוא הגיון , איזשהו סדר בכל האי-סדר והקפיצות האלו בזמן של הנרי.
וזה לא שאני מסתייגת מהז'אנר הזה באופן כללי, אני למעשה מאוד מחבבת מסעות בזמן. פשוט משהו בספר הזה לא תפס אותי.
דווקא החלק שיותר משך אותי היה כשהמומחה לגנטיקה נכנס לתמונה, אבל זה היה להבזק קצר ואז זה נזנח.

ניגשתי לספר הזה עם חששות, אפילו הייתי אומרת עם קצת פחד, ודי במהרה הוא מיגנט אותי אליו- מעין מסע פסיכולוגי לנבכי נפש האדם.
במרכז הסיפור מערכת יחסים בין אם ובנה –אווה וקווין.
אווה מגיעה אל האימהות בגיל מאוחר – 37, וגם זאת לאחר המון לבטים והתחבטויות. היא אישה המקדשת את החופש והעצמאות שלה והיא יודעת שהאימהות תגזול את אלו ממנה.
לרוע מזלה, אווה נאלצת להתמודד עם ילד "ייחודי" , ילד שנולד עם תועפות של רוע ושטנה אבל גם פיקחות. והשילוב הזה הוא שילוב קטלני.
קווין מגיח לאוויר העולם כשיצר הרוע טבוע באישיותו, חלק מסל התכונות שאיתו הוא נולד.
בניגוד להתעללות הורית שאנו קוראים עליה השכם וערב, בספר הזה קיימת התעללות "ילדית", אין לי דרך אחרת לתאר את זה.
ולא מדובר על התעללות כהלצה , כהשתובבות, אלא פשוט רמיסה זדונית בכוונה תחילה. בהיותו בן 6 קווין מצליח בתחכומו הרב להפוך את אמו לשבויה שלו. (כדי להבין איך ולמה תצטרכו לקרוא).
וכך לכל אורך הספר אנו מתוודעים למפלצתיות אין קץ שילד אחד מצליח לייצר עד לסוף המר.
לבי יצא אל אווה : מהיכן היא שאבה את כוחות הנפש להמשיך ולבקר את בנה בבית הכלא לאחר כל מה שעולל, מהיכן היא הצליחה לדלות את שאריות האמפתיה לאחר שבנה גזל ממנה את חייה? נשגב מבינתי.
רציתי להוסיף עוד כמה הגיגים ותובנות אך אלו יהיו מבחינת ספויילרים ולכן אני נמנעת.
הספר הזה מרתק, מצמרר וכואב. השפה שלו עשירה מאוד ומורכבת ומצריכה לפעמים קריאה חוזרת.
שורה תחתונה- ספר יחיד במינו כתוב למופת

זהו שיר הלל לטבע, ליער ולבעלי החיים הדרים בו, ובפרט לבעל חיים יחיד ומיוחד – זקן רגל – הפיל הענק שכולם יראים מפניו.
היער בספר הוא חי ונושם, יש לו ישות משל עצמו ויחסיו עם בני האדם מורכבים ,שכן האדם אינו שומר על חוקיו של היער ומפר את בריתו עם הטבע.
נשביתי בשפתו העשירה והפיוטית של הספר, בתאורי הטבע המפעימים שבו ובעלילתו הכה חכמה ונוגעת ללב. בחרתי לצטט פה פסקה קצרה:

"לזקן רגל חוקיו שלו. חוק היער. אותו החוק שעל פיו עולה אור יום, וכימה מהלכת במסילתה הקבועה לה, והירח מציית למופעיו, והשמש יודעת את דרכה בחורף ובקיץ, והגשם ניתן בעתו...
מקרקע היער ועד ראש העץ הגבוה מכל עץ, החוק הזה מתפעם בכל דבר כמין נשימה קצובה של הוויה כל יכולה.
רק האדם לבדו מתהלך לו בלי חוק ביער, רק האדם לבדו דומה שהוא רשאי לעשות כרצונו, להשחית כרצונו...."

כמה עונג וכאב מסב הספר הזה

***** פואנטה ויעל – הביקורת שלכן על הספר ראויות לציון. כל כך מדויקות וחדות.

את הספר קראתי לראשונה לפני כ 10 שנים. שני סיפורים מתוך הקובץ השאירו בי את אותותיהם – "הירושימה" ו"מקום טוב ללילה". זיכרון קריאתם לא פעם הבליח לתודעתי, מה שדחק בי לקרוא את הספר בשנית.
כל הסיפורים נוגעים באופן כזה או אחר בנושא השואה -גם אם זה רק כאיזכור לשואת העם היהודי, וגם אם זו "שואה אישית" המטלטלת את חייהן של הדמויות בסיפור - כשהסיפור המצמרר במיוחד בעיני, החותם את הקובץ, עוסק בשואה קוסמית.
הדמויות בסיפורים עמוקות ומורכבות אך עם זאת מאפשרות לנו הצצה לתוך עצמנו ולפחדים הכמוסים החבויים במעמקי נפשנו .
סביון ליברכט לא סתם קצרה את התואר "אמנית הסיפור הקצר". בסגנונה הייחודי והרווי מתח היא טווה את סיפוריה עד לסופם המפתיע המותיר אותנו עם לא מעט תהיות והרבה חומר למחשבה.

"יהיה מי שיגיד שאמא שלי לא היתה אופטימיסטית אלא תמימה, שלא לומר טיפשה. הפסימיות שלי- אני מעדיף לקרוא לזה ריאליזם- התנגשה לא פעם עם החשיבה החיובית שלה"
המשפט הזה מתמצת פחות או יותר את תחושותי כלפי לאה , גיבורת הסיפור, שכל הספר (פרט לפרק האחרון) מסופר דרך עיניה באופן הכי סובייקטיבי שניתן להעלות על דעת.
ספר מעניין ומסקרן שהוא בעצם אוסף מכתבים שלאה כותבת לחברותיה אחת לשנה, כאשר בכל מכתב ישנו חלק אחד שמוקדש לחברה אחת "טובה" שאיתה לכאורה! לאה מרשה לעצמה להיפתח .
אנחנו כקוראים מרגישים ויודעים שהרבה מהאמת מוסתרת מעיננו וצריכים בעצמנו לנחש ולדמיין מה באמת היו פני הדברים.
ללאה עצמה , מה לעשות, לא התחברתי בלשון המעטה. כל מאמציי לגלות אמפתיה כלפיה נחלו כישלון. אפילו לרחם עליה לא הצלחתי. בעיקר כעסתי עליה - על בחירותיה והחלטותיה, ועל נסיונותיה הנואשים לא לראות את המציאות כהווייתה.

לאט לאט התקדמתי בקריאה.
קצב הקריאה כמו מוכתב ע"י רוחו של הספר המיוחד הזה.
נלקחתי למסע בערבות הסארוזק, על גבו של בוראני קרנר, הגמל המופלא. מסע בין ניגודים – עבר ועתיד, חיים ומוות, בראשיתיות ומודרניזציה, שמחה ויגון, אכזריות וחמלה. האדם הקטן מול היקום הגדול.
ועל הציר הזה שבין הניגודים סבים חיינו. כך היה וכך נדמה תמיד יהיה. בדיוק כפי שהרכבות בסארוזק ממשיכות לנוע ממזרח למערב וממערב למזרח.
יופי של ספר.

כמה פיללתי , שכמו בכל סיפור סינדרלה, לנערה מהדואר , כריסטינה, יקרה נס שיגאל אותה מהמלכודת האכזרית שטמנו לה החיים, מהמבוי הסתום בו היא נתונה. אך העוני משתק את חייה, חונק אותה ולא מותיר לה מקום לתקווה. כמה יכלו חייה להראות אחרת אילו רק שפר מזלה או אולי גורלה? כי במו עיניה היא ראתה איך כריסטינה האחת – השפופה והשקופה יכולה בקלות להפוך לכריסטינה האחרת – פורחת ושוקקת חיים, אילו רק התפאורה היתה שונה.
בשפה מופתית וקולחת מכניס אותנו צוויג לתוך ראשה של כריסטינה, לנימי נפשה; גם כשהיא בעליבותה -בדירתה המעופשת והמדכאת או במשרד הדואר המשמים בו היא עובדת, וגם כשהיא לכאורה במרומה- במלון המהודר בשוויץ, חיה את חיי החברה הגבוהה.
הספר הזה כתוב בצורה גאונית וקשה להאמין ששפת המקור שלו אינה עברית- מלאכת התרגום בו היא יוצאת דופן.
התמוגגתי מקריאתו מהעמוד הראשון ועד האחרון. אם היו יותר מ 5 כוכבים הייתי ללא ספק מעניקה לו.

אכזבה! זוהי תמצית תחושתי מספר זה.
ניגשתי עם ציפיות גבוהות בעקבות התשבחות הרבות שנכתבו והתאכזבתי.
באופן אישי מצאתי את הספר לא אמין ולא משכנע בעליל: דמויות שלא הצליחו לגעת בי נתונות במערכות יחסים מופרכות. היו רגעים במהלך הקריאה שפשוט חשתי מבוכה והתפתלתי בחוסר נוחות.
לא הצלחתי להזדהות עם אף אחד מהגיבורים, מצאתי אותם שטוחים, לא נוגעים וחסרי נוכחות.

אז כן, הספר הזה מרתק, כתוב נפלא, קשה להניח אותו מהיד (אחרי שעוברים את עמוד 100 בערך) וקשה לשכוח אותו.
אנחנו שותפים למסע החיים של הדמויות ושותפים -כמעט בלעדיים ניתן לומר (לפחות לרוב אורכו של הספר)- לסודותיו הכמוסים והנוראיים של ג'וד.
כשקראתי את הספר חשבתי לעצמי איך סופר יכול בכלל להעלות על הכתב סיפור שכזה. איך הוא יכול לברוא עולם גדוש בכל כך הרבה רוע ועוולות בלי לאפשר לגיבור שלו, יציר כפיו, קצת עדנה. לרוות קצת נחת ושלווה אמתיים מבלי שאלו יתנפצו על פניו שוב ושוב.
אור צדק כשכתב בביקורתו שהספר היה צריך להסתיים ב"הימים המאושרים".ינגיהארה היתה צריכה לאפשר לגיבור שלה כמו גם לקוראים קצת אור בקצה המנהרה החשוכה והמבעיתה שהיא הובילה אותנו לתוכה.
אני לא מצטערת שקראתי את הספר הזה (תודה מחשבות) אבל זו היתה חוייה מטלטלת ולא פשוטה בכלל.