תמיד הייתי בקשר טוב עם ההורים שלי. קשר כזה שלא מסתירים סודות, ומדברים, ויותר טוב- מרגישים לגמרי בנוח לדבר.
זאת כנראה אחת הסיבות שמוזר לי לשמוע שבבתים מסוימים,עניין התקשורת בכלל לא תקף.
בבתים מסוימים, ההורה הוא יצור חטטן ופרנואיד במובן הרע של המילה, והילד לא מרגיש בנוח לדבר איתו. או בכלל, להיות איתו.
זאת כנראה אחת הסיבות שילדים רעים הם גם ילדים טובים של ההורים שלהם- ליד ההורים שלהם הם ילדים מקסימים, אבל ברגע שהם יוצאים מהבית... הם כבר לא כאלה.
אבל במכתבי אהבה למתים, העניין הרבה יותר בולט.
לורל לא מדברת, לא מספרת. היא סובלת, בשקט. ולא משנה כמה מנסים להוציא ממנה דברים, היא פשוט לא תגיד כלום. וכשדמות ראשית מתנהגת ככה, זה קצת מקשה על קריאת הספר. ברוב הספרים (לפחות ספרי נוער) אנחנו אמורים להזדהות עם הדמות, אבל במקרה הזה.. זה לא קורה.
בעצם, בכל הספר הזה. כל הדמויות נורא... אי אפשר להתחבר אליהן.
וזה לא כי הן שטחיות, בכלל לא- הן גדושות אופי. הן פשוט... איך אני אסביר את העניין?
טוב, אני מניח שקודם אצטרך לתקצר את הספר, אחרת זה לא יעבוד.
אז ככה.
אחותה של לורל, מאי, מתה מול עיניה של לורל. אחר כך אמה של לורל עוזבת את הבית כי היא לא יכולה לשאת את הכאב, לורל מנתקת קשר עם חברתה הטובה ביותר ואבא שלה מתבודד.
לורל עוברת כל שבוע מביתה של דודתה, איימי, חזרה לביתו של אביה.
זאת מסגרת החיים שלה מאז שאמא שלה ארזה את החפצים, לא מסוגלת לשאת יותר את החיים, ונעלמה.
לורל מתחילה ללמוד בתיכון חדש, ומעבירה את הזמן בישיבה על הגדר ואכילת הסנדוויצ'ים המביכים שדודתה איימי, (שמצאה עבודה חדשה ומצאה את אלוהים), מכינה לה.
היא מקבלת מטלה בשיעור אנגלית- לכתוב מכתב לאיש מת.
והיא כותבת, אבל לא יכולה להגיש אותו, כי הוא אישי מידי. ואז היא ממשיכה.
היא כותבת מכתבים לאיימי ווינהאוס, ג'ניס ג'ופלין, הית' לדג'ר, ריבר פיניקס,אמיליה ארהארט, ג'ים מוריסון וג'ודי גרלנד.
היא משתמשת במכתבים האלו כבמה להתבטאות, ההתבטאות והאמת שדחוקה עמוק בזכרונה, שמסרבת לצאת החוצה.
והיא מספרת על אהבה ראשונה, ניצול והתבגרות מינית, אלכוהול סיגריות וסמים, הקשר עם אחותה (על אחותה נדבר בהמשך), ועל האנשים שמסרבים להבין אותה.

משהו קטן בנוגע למכתבים- ידעתי מהתחלה שזה גימיק, לקחת אנשים מפורסמים שבאמת חיו ולספר על החיים שלהם. הם לא נבחרו באופן מקרי. אבל בסדר, זה השתלב מספיק יפה עם הספר בשביל שנסלח בנוגע לזה.
ועכשיו, עוד משהו בנוגע לאחותה של לורל, מאי. מאי היא בעצם האלילה של הסיפור (אלילה ב- א', כן? אני יודע איך כותבים עלילה.) - כביכול האלילה שלנו ולחלוטין האלילה של לורל.
לורל מספרת עליה בתור מישהי זוהרת, חכמה ומאושרת.
הניסיון של הסופרת ליצור דמות טובה שמתה, כדי שכולנו נתפלל בסוף הספר שאולי נפלה טעות, אולי היא פתאום תופיע בכניסה לדלת, לא ממש הצליח.
מאי היא דמות סנובית ואגואיסטית, בעצם, כמו על הדמויות בספר הזה. בכל אופן, לדמות שלה לא התחברתי כמו שהייתי צריך.
אבל אולי זה רק אני.
ועוד משהו, שבגללו ירד הכוכב- כל הדמויות שם שותות. והן בנות 14-15. אני עוד מעט בן 15, ואני מכיר אולי שלושה ילדים ששותים, אבל ברור, גיל ההתבגרות זה גיל שחייבים להתנסות בו ב-ה-כ-ל! סקס, אלכוהול, סמים, סיגריות. ברור לי שזה ניסיון נואש של הסופרת לדבר אל בני נוער, כי הרי כולנו מתנסים בדברים כאלה! כולנו!
ועוד משהו.
לורל עוברת הטרדות מיניות כל עמוד שני שזה מטורף ולא אמין.
נתחיל מזה שמישהו אנס אותה בגיל 13, באופן סדרתי, ונמשיך בזה שהיא באה לבקר את חברה שלה ויש שם בחור שדוחף לה יד לתחתונים, ונסיים בזה שהיא מקבלת סם אונס במסיבה.
אז הנה, עוד משהו שכל בני הנוער עושים!
מנסים לאנוס נשים!
זה חלק מניסיון של גיל ההתבגרות הרי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אז כן. ארבעה כוכבים.
אומנם עד עכשיו ציינתי רק את הדברים הרעים, אבל הוא גם מלא בדברים נפלאים. (ארבעה כוכבים זה ציון יפה, בכל זאת.)
הספר בהחלט מרגש כשצריך וכתוב נהדר וזורם.
מה שכן , בדומה להיינו שקרנים (וכן, יש דמיון בין השניים. אנחנו לא יודעים מה קרה לאחת הדמויות הראשיות בספר, ולבסוף אנחנו אמורים לפעור את פינו בהלם כשאנחנו מגלים מה באמת קרה. אבל נעזוב את זה.) הספר מיועד לבני נוער וקשה לי להאמין שידבר אל מבוגרים.
וזהו.
אני עייף, אז סליחה על הכתיבה המבולגנת ועל הביקורת הגרועה באופן כללי. אני מנסה לחזור לכתוב ביקורות לעיתים תכופות יותר, אני אחזור לכושר בקרוב.
יאללה ביי 

אז זה לקח חודשיים שלמים של חופש גדול וסוף סוף הגיע משלוח של ספרים חדשים לספריית בית הספר, אחרי שבזבזתי את כל הכסף שלי בשבוע הספר ונוער קורא וקניתי ספרים לשרוד את החופש.
בכל מקרה, הספר הזה היה ברשימת הקריאה שלי כבר שנים, ומצאתי אותו בראש הערמה של הספרים החדשים, כאילו הוא מחכה שאני אקח אותו.

אני לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל האמת,כי הדעה שלי עליו קצת מסובכת, אני אנסה לארגן את זה כמו שצריך בביקורת ואקווה שתבינו משהו.

אז הדבר הראשון שעלה לי מהספר הזה הוא שללא ספק התבגרתי, זו בערך פעם ראשונה שאני קוראת ספר נוער שגרתי שכזה והדמויות בו אשכרה בגיל שלי.
זה גורם לזה להרגיש הזוי בטירוף, כי לעזאזל אני כבר בת 15 ומה איך בכלל, ובטח כולם יגידו לי שזה לא כזה דרמטי ואני עדיין ילדה. וזה נכון האמת, אבל אני מרגישה ממש גדולה, בעיקר כי כל החטיבה עברה ממש מהר.
נחזור לנושא.
אבל לצערי כל העניין של הגיל דווקא גרם לזה להרגיש פחות אמין, כי לאורך כל הספר מתואר על איך הדמויות מעשנות ומשתכרות וחוגגות במסיבות ומתנשקות ומחליפות חברים ועושות "מה שבני נוער עושים" ואין לי ספק שאם הייתי קוראת את זה לפני שנתיים הייתי קונה את זה בלי שאלות. אבל היי, עכשיו אני בת 15 ולא עשיתי אף אחד מדברים האלה ורוב מי שאני מכירה גם לא.
אבל זה גרם לי לשאול את עצמי האם האנשים שהם לא חלק מהמערכת החברתית שאני נמצאת בה עושים את כל זה, ואם הילדים שיושבים איתי באותה כיתה כן חיים כמו שמתואר בספר?
יכול להיות שאני באמת ילדה טובה מדי שחיה בבועה משלה, אני לא יודעת. אבל זה הרגיש לי מאוד מוגזם.

היה משהו מאוד אנושי בדמות הראשית, היה אפשר לראות כמה היא אהבה את אחותה, מלווה אותנו לאורך כל הספר כפי שהיא מצטיירת בפני לורל, כאחות המושלמת והנפלאה והטובה. ואפשר ממש להבין את לורל ואת כל הרגשות וההאשמות שרדפו אותה.
גם הדמויות הנוספות שמלוות את לורל היו מאוד אנושיות, אבא שלה ואימא שלה והכאב שלהם על האובדן של אחותה הגדולה ודרכי ההתמודדות שלהן. ושתי החברות שלה המלוות אותה לאורך כל הספר (אם כי היא השיגה אותן טיפה בקלות יתר, שזה גם הפריע לי) הן לא היו שם על תקן "תפקיד החברות" היה להם מקום משלהן בעלילה ומאבקים ובעיות משלהן.
על כל זה אני מעניקה נקודת זכות לכותבת, כי היא בנתה את הדמויות בצורה נפלאה בעיני.

הקטע עם המכתבים היה מעט לא קשור לפעמים זה הרגיש כאילו הנמענים לא באמת קשורים לתוכן המכתב, אבל ברגע שכותבים ספר שלם שעשוי ממכתבים לכאורה זה היה צפוי שזה יקרה. אז נחליק על זה.

כל הסוף של הספר היה לי עמוס מדי, יותר מדי דברים קרו ויותר מדי אירועים מהעבר נחשפו לנו בבת אחת, והכל נראה לי טיפה מוגזם ואולי קצת נכנס לעלילה סתם כדי להוסיף דרמה, ובכלל זה לא נתן לי לעכל את הדברים שקרו, כי אחרי תגלית אחת מיד גילינו תגלית אחרת, ובשילוב עם מה שאירע בהווה של הספר… זה היה לי עמוס מדיי.

אהבתי מאוד את הסיום, לאורך כל הספר ראו את ההימנעות של לורל לכתוב מכתב אחותה - מעיין חוסר השלמה עם העובדה שהיא מתה. והמכתב הסופי היה מעיין השלמה שזו, וקבלת העובדה הזאת.

אני לא יכולה להגיד שלא אהבתי את הספר, כי זה לא יהיה נכון, כי בתכלס הוא מאוד כייפי לקרואה והעמודים עברו לי ממש ממש מהר, אבל משהו הפריע לי, אני לא בדיוק יכולה להצביע על מה ספציפית, אולי כל הנקודות שציינתי למעלה. ואולי כמו שאמרתי בהתחלה - פשוט התבגרתי בשביל ספרים בסגנון כזה, לא יודעת.
אם יוצא לכם להיתקל בספר במקרה - תנו לו ניסיון, יכול להיות שזו רק אני והקטנוניות שלי

אווה דלירה היקרה,
אני מסתכלת בדף של הספר שלך באתר שאני רשומה בו ושמדבר על ספרים, ואני רואה משהו עצוב: נכתבה רק ביקורת אחת לספר שלך (ע"י just a girl שרשמה יפה מאוד) וניקוד לא גבוה. וזה עצוב, כי יותר אנשים צריכים להכיר את הספר שלך ולקרוא אותו. כנראה שאני הביקורת השנייה כאן. נקווה שאחרי יהיו עוד הרבה.

כבר הרבה זמן רציתי לכתוב לך, אבל היו אצלי אורחים ולא היה לי נעים לכתוב לך בזמן שיש לי אורחים. ובשבוע שלאחר מכן, פשוט שכחתי. אז אני פשוט אכתוב ישר ולעניין (יחסית).

אני הולכת בקיבוץ שלי. לפעמיים אני רואה אנשים על המדרכה הבקועה שצריכה שיפוץ מידי. חלקם מסתובבים עם הכלבים שלהם. חלקם ענקיים כמו הכלב של השכנה שלי שמעורב בדני ענק והאסקי, וחלקם כלבים קטנטנים שנובחים בלי שום סיבה. אני אומרת לאנשים שלום או מנופפת להם לשלום. רובם מחזירים 'שלום, מה שלומך?" וכאלה. אני מגיעה אל מרכז הקיבוץ, שם יש את הכולבו (חנות קטנה), ספריה, מועדון וחדר אוכל. בחדר האוכל מגישים לי אוכל כמה נשים חביבות ואני מתיישבת ליד השכן שלי בשולחן ארוך במרכז. לידו יושבים עוד כמה אנשים זקנים שמדברים על מה שקורה בקיבוץ. אני יוצאת משם, רואה נערים בגילי וכשהם אומרים לי שלום אני מנופפת להם או אומרת להם שלום בחזרה. עוד אנשים. ילדים רצים, אנשים מדברים ומקטרים עוד אנשים שיושבים על הספסל עם גלידה ביד.
אני חושבת שכל אחד מהם מנסה להסתיר משהו. משהו מהחברה, על עצמו. ראיתי את זה גם בספר שלך. לכל אחד יש סוד שהוא מנסה להסתיר. לכל אחד יש משהו מעיק. ואני יודעת שזה נכון, כי לכל אחד מפריע משהו, לכל אחד יש משהו שהוא לא יודע על עצמו או לא מובן לו. הם מנסים להיות כנים, אבל הם בעצם לא כנים < עם עצמם. הם פוחדים להיחשף. הם פוחדים להיחשף כמו הדמויות בספר שלך.


אל הספר שלך הגעתי די במקרה. יום אחד, פתחתי עיתון נוער שיש לרוב הנוער בארץ ואני גם מנויה אליו (כן, שמו ראש 1). לעיתון יש עיצוב חדש שאחד הדברים ששינו בו, זה שעכשיו כל שבוע יש מדור שקוראים לו סימניה (כן, כמו השם של האתר). הם מראים שם ספרים מומלצים, חדשים, כאלו שהם טרילוגיה ועוד. לרוב, הספרים שהם שמים שם לא טובים במיוחד או שקראתי אותם כבר. ואז באותו יום גורלי, פתחתי את המדור. בין ארבעת הספרים שהיו שם היה ספר אחד שמשך את תשומת לבי. היתה שם ילדה שיושבת ליד עץ וכותבת במחברת. לצידה, כתוב באותיות גדולות שחורות-לבנות "מכתבי אהבה למתים", שזהו רומן הביכורים שלך. קראתי את מה שהם כתבו עליו. הוא נשמע טוב. אמרתי לעצמי שאם אראה אותו בחנות ספרים, אקנה אותו.
כמה שבועות לאחר מכן, הגיע שבוע הספר (הידד!). ואני חייבת להודות, שבוע הספר השנה די אכזב אותי. לא בגלל שלא קניתי הרבה ספרים כמו בדרך כלל (קניתי תשעה, כן תשעה). פשוט כל אלו שהיו במבצע '3 במאה', היו מאחד הסוגים הבאים:
א. שזה הרוב- קראתי.
ב. ספרים לא טובים.
ג. ספרים שלא אעז להתקרב אליהם (לא אומר כדי שהאנשים לא יתעצבנו עלי).

וגם, כמעט ולא היו ספרי נוער. אני לא יודעת אם זה רק בסניפים שהייתי בהם (הייתי בחמישה) פשוט לא היו כמעט ספרי נוער. הנוער של ימינו קורא אנשים, תנו לנו ספרים במחירים שפויים! אז הגעתי למצב שלא קניתי שום ספר במבצע אלא רק ב-20% או 30% הנחה. וזה עדין עלה הרבה, שיהיה ברור.
אז בין שיטותיי בין סטימצקי-צומת ספרים-סטימצקי- צומת ספרים באזורי, הגעתי לחנות האחת. במדף החדשים שלא היו במבצע למזלי הרע, פתאום הופתעתי לגלות את הספר שלך. זה עם הילדה שכותבת מתחת לעץ שנראה עב גזע למרות שאי אפשר לראות את רובו. לקחתי אותו בלי לשאול שאלות.

אז התחלתי לקרוא.

הסיפור שכתבת מספר על נערה ששמה לורל, שמתנהגת כמו רוב בנות הנוער של ימינו, שמגיעה לבית ספר חדש כי לא רצתה ללכת לבית הספר שאחותה למדה בו. אחותה מתה, ובעקבות לכך, משפחתה התפרקה. היא מתגוררת לסירוגים אצל דודתה השמרנית יחסית לבין אביה. אמה "נטשה" אותה והלכה לגור בקליפורניה אחרי מות אחותה.
לורל מתנסה בכל הדברים הרגילים של בני הנוער של ימינו: השתלבות בחברה חדשה, שתיית אלכוהול, סיגריות (למרות שהיא לא מעשנת כמעט), ניצול מיני ואהבה ראשונה. הסיפור גם עוקב אחרי חבריה: שתי חברותיה הטובות מתמודדות עם השאלה אם הן אוהבות אחת את השנייה ואיך הן יכולות להיות יחד כי הן פוחדות לחשוף את עצמן מכמה סיבות, ועוד שני חברים שמתמודדים עם העובדה שהם יצטרכו להיפרד ככל הנראה שנה הבאה כי היא נוסעת לקולג' והוא נשאר די באותו מקום, עם המוזיקה שלו ופוחד מהעתיד. הוא נשאר במקום והיא ממשיכה הלאה.
כל אלו היא עוברת בנוסף לצלקת שמשאיר לה מות אחותה האהובה. במהלך הספר מתגלה עוד על הסיבות ועל התרחשות מקרי המוות, על הקשר ההדוק בין האחיות, מקום האחות במשפחתן וסודות על אחותה.

את יודעת אווה, במהלך הקריאה שלי, הרגשתי שמחה משולבת בעצב. העצב נבא מזה שדי חששתי ממשהו: הרגשתי חצי ספר כאילו אני קוראת עוד רומן שבו יש "ילדה חדשה, היא מגיעה למקום חדש, היא מאוהבת במישהו ומגלה משהו על עצמה," כמו רוב ספרי הנוער של ימינו שכותבים ישראליים כותבים. חששתי שאולי הטרנד השנוא עלי אישית, הגיע גם לאמריקה ואני קראתי ספר כזה. באמת ככה חשבתי. אך לאורך הספר הבנתי כמה אני טועה. אומנם יש כמה דברים דומים, אך הספר הזה לפי דעתי (בלי להעליב את הספרים הישראלים), יותר בוגר מהספרים האלו.
יש בו משהו כנה יותר, מוחשי. הרגשתי שבאמת זה יכול לקרות, גם בלי שהעלילה תימרח. ואני שמחה שהמשכתי לקרוא את הספר הזה. כי זה ספר טוב. ממש טוב. הוא ספר כנה, מרגש, מצחיק ואפילו אנושי ברובו. ומי שמכיר אותי, יודע שכשאני אומרת על ספר שהוא אנושי, זו אחת המחמאות הגדולות שאני אומרת על ספר. גם הספר העניק לי עוד ידע. אם לא היה את הספר הזה לא הייתי יודעת למשל מי זו אמיליה ארהארט, שהיתה טייסת וסופרת אמריקאית והיתה האישה הראשונה שחצתה את האוקיינוס השקט בטיסת יחיד. היא נעלמה באחת הטיסות שלה כשניסתה להקיף את העולם ואז נאבד איתה קשר. עדין לא נמצאה גופתה.

בנוסף, המתים האחרים שלהם לורל כתבה את את המכתבים באמת ראויים שיכתבו אליהם. שמחתי ששמת שם את איימי ויינהאוס היקרה שהיתה זמרת מעולה, ג'ניס ג'ופלין שגם היתה זמרת טובה, קורט קוביין שבאמת יש לו סיפור מרגש והית' לדג'ר שמת לפני זמנו והתפקיד שלו באביר האפל היה כה מדהים. אני אוהבת את השחקן הזה כל כך. הוא לא היה צריך למות. הוא היה צריך להמשיך לשחק באביר האפל ועוד בהרבה סרטים. כמו שאר אלו שכתבת להם את המכתבים. הם היו צריכים להספיק עוד. אלו שלורל כתבה להם מכתבים, מתו בדרך טראגית כלשהי, כמו אחותה של לורל. אני חושבת שאם היית כותבת את הספר עכשיו, בטח היית גם מוסיפה את פיליפ סימור הופמן היקר (לנוער של ימינו שלא יודע אומר שזה מי ששיחק את פלוטארך במשחקי הרעב) ורובין וויליאמס המדהים, ששניהם היו שחקנים מפורסמים שמתו בדרך טראגית כמו שאר אלו שנכתבו המכתבים. (הופמן מת מנת יתר של סמים וווילאמס מת ככל הנראה מהתאבדות בתליה)

אגיע אל מעט הביקורת שלי. הביקורת לא פונה רק אלייך, אלא גם לתרגום בעברית ולהוצאה כאחד:
א. אני לא חושבת שיש באמת מישהי שתחווה ניצול מיני רק כדי לשמח את אחותה ולא להדאיג אותה. אני מצטערת מראש לאחותי, אם זה היה קורה לי, לא הייתי שקטה והייתי אומרת לה מיד גם אם זה יפגע בה וגם אם הייתי קטנה יחסית. זה הדבר היחידי שכנראה היה מאוד לא אנושי בספר הזה. ואולי גם זה שיש מישהי בת שש עשרה שמאמינה בפיות בגילה (אני מאמינה בדרקונים ולפעמיים בחדי קרן אבל לא נראה לי שזה יהיה גם בגיל שש עשרה. אני אתבגר. סליחה אם פגעתי במישהו).

ב. במהלך הקריאה של הספר, הרגשתי דז'ה וו בקשר לספר שלך ובספר "כמה טוב להיות פרח קיר". שניהם היו בצורת מכתבים שלא באמת מגיעים למישהו (אצל לורל זה הגיע למורה לאנגלית, אבל לא לאלו שהיא רשמה להם) והם מספרים על חוויות של התבגרות והתנסויות. כנ"ל 'למחפשים את אלסקה' שגם הזכיר את ספרך. ואז ראיתי שזה שכתב את 'כמה טוב להיות פרח קיר' רשם תשבחת על הספר שלך. ואז שהגעתי לסוף, ראיתי שהוא עזר לך לכתוב והוא "המנטור" שלך. אז היה לי יותר ברור...

והסיבה שבגללה כל הספרים האלו הזכירו לי אחד את השני היתה כי הם פשוט... ספרי נוער אמריקאים. יש שם פשוט את כל הדברים שספר נוער טיפוסי ואמריקאי צריך. וזה לא העלבה, פשוט אני חייבת להודות שככה זה רוב ספרי הנוער כיום, אז כנראה אני סתם מפתחת תקוות.

ג. להוצאה העברית: בספר יש דמות. שמה הוא אנה. כן, הסופרת, כלומר, את אווה דלירה, בכוונה קראה לה ככה ולא איך שתרגמתם את זה: חנה.
נו באמת, זה מה שאתם עושים? שכל שם שיש לו פירוש בעברית תנכית אתם תתרגמו? אם יהיה בספר את השמות: רייצ'ל, ריבקה, אליזבת' ומישל תהפכו את זה לרחל, רבקה, אלישבע ומיכל?
זה לא שיש לי בעיה עם השמות האלו בעברית (הם שמות יפים), אבל בכוונה נקראה דמות ככה, אז למה לשנות?
במשך הקריאה התרגלתי לזה שכתוב חנה במקום אנה ודמיינתי שלא תרגמו את זה ככה.

ד. הערה לידיעתך: יש ילד בשכבה שלי שהוא די מעצבן, טיפש ומגעיל שאני צריכה לסבול אותו בהקבצה שלי באנגלית, ושמו הוא לא אחר משמו של הדמות שבה לורל מאוהבת, זה שאמור להיות חמוד, זה שהוא כאילו "הנסיך על הסוס הלבן" שלה- סקיי. כן, זה שמו. אז בכל פעם שהיה איזה קטע בהתחלה עם הדמות הזו, עלתה לי בראש תמונה של הילד הזה עושה את זה. וזה לא מחזה נעים. ואז, בזכות כוח הדמיון, הצלחתי יחסית להתגבר על זה, אחרי עוד שלב שראיתי אותו כסקיי ממועדון ווינקס. (תקוללו בנות דודות! הייתן חייבות לראות את זה לידי שקראתי את הספר הזה?!) עד שהדמיון שלי ניצח ולא דמיינתי אף אחד מאלו. אמרתי סתם, לידיעה.

ה. לקראת כך סיום פרק/מכתב, לורל לא כותבת איזה משפט סיכום. זה הולך ככה:" הוא אמר לי לשכוח מזה, אז ניסיתי. שלך לורל." זה מרגיש קטוע... וככה זה ברוב הפרקים/ מכתבים. במכתבים צריך משפט סיום, משהו שיסכם, ואין את זה שם. אם ככה היה נגמר פרק שהוא לא מכתב זה היה בסדר, אבל במכתב כביכול? צריך סיכום, משהו.

עכשיו, שאני מסתכלת על מה שרשמתי שוב ונזכרתי בחווית הקריאה שלי בספר הזה, אני שוקלת כמה כוכבים לתת לו. אני רואה שבדירוג באתר שלי יש דירוג די גרוע, של שני כוכבים. ולספר הזה ממש לא מגיעים הכוכבים המועטים הללו. מגיע לו יותר. הוא לא משולם או יצירת מופת חדשנית, אבל זה ספר טוב. ואני אהבתי אותו. ואני חושבת שעוד הרבה יאהבו. אז אני מתלבטת: האם לתת לו חמישה וככה יעלה לו הניקוד ביחסית הרבה או להיות נאמנה לעצמי ולתת ארבעה. כי נהניתי ואני ממש ממליצה, אך לא מגיע לו חמישה כוכבים.
מי שיסתכל כמה כוכבים נתתי לו למעלה יבין מה החלטתי.

עוד משהו, בזמן קריאת הספר הזה, הגיע אליי העיתון שבו שמעתי על הספר, וראיתי שהאולפנים שעשו את 'דמדומים' מתכננים לעשות גם לספר שלך המדובר, סרט. אאחל לך שהוא לא יצא גרוע, לא ישמיטו יותר מדי פרטים חשובים ויפים, שהוא יהיה יפה, שהוא יהיה הרבה יותר טוב מהסרט שציינתי למעלה ושיצליח בקופות. וגם שהליהוקים יהיו מתאימים. אני לא סובלת ליהוקים לא מתאימים.

אז אווה דלירה היקרה, תודה לך על כתיבת הספר המקסים הזה. אני כל-כך שמחה שקניתי אותו, ואף שילמתי מכסף שהרווחתי (!)
והנה את רואה, זה משפט סיכום בנוגע לסעיף ה'.
אז שוב תודה.

שלך,
Snow fox

מכירים את ג'ון גרין? ברור שכן. אוהבים אותו? מן הסתם. יש לו כפילה, שהכתיבה שלה גורמת בדיוק לאותן תוצאות. מי זאת? אווה דלירה שמה. היא גרמה לי לקנות הספר, לקרוא כל הלילה, ולעבור רכבת הרים של רגשות. נכון שבהתחלה השוויתי אותה לג'ון גרין? אז שמעריציו יסלחו לי, אבל היא פשוט טובה יותר.

קראתי את הספר דיי מזמן עוד לפניי שנרשמתי לסימניה
זה קצת מביך להודות בזה אבל לפניי הספר הזה לא הכרתי כלכך את איימי וקורט וגניס וברגע שהתחלתי לקרוא התחלתי גם לשמוע והיום איימי וקורט ולפעמים גם גניס הם חלק ענק ממה שאני שומעת .



לפני קריאת הספר לא יצא לי להתמודד עם מוות של בן אדם קרוב ולפני חודש פחות או יותר כשנאלצתי להתמודד עם מצב כזה .
הקשבתי לספר ,כתבתי מכתב, המכתב היה מחורבש ונזרק לפח רגע אחרי כתיבתו , אבל משהו בלב התאחה וחזר לעצמו
הרגלתי את עצמי לפרוק הכל על הדף אם זה בשיר אם במכתב ואם בסיפור קצר, הפריקות נשארות במגירה בתקווה שביום שמח יותר אקרא אותם ואצחק על כל מה שהיה , בנתיים המגירה ממשיכה להתמלא מחכה ליום טוב יותר .


לא התחברתי באופן עמוק לאף אחת מהדמויות הכל היה הרפתקני מידיי בשביל ילדה קטנה כמוני אבל בכל דמות היה משהו קטן ממני , משהו שהזכיר לי את עצמי


בכל אופן ספר יפה ביותר שסובב במוזיקה טובה ועלילה מאוד טובה
מקווה שתהנו ממנו

כשאני חושבת על הספר הזה, עולה לי רק מילה אחת בראש: מסובך.
לא רק זה, הבעיה השנייה היא שאני לא יכולה לתת לו הגדרה מסוימת. "מדהים", "מרגש", פשוט לא קשור..
זה ספר די קשה, כי היה לי קשה להבין את כל הרגשות שלה, אז, זה מסובך!
מה שהכי אהבתי בספר שסקיי הוא לא כמו כל הבנים הגיבורים בספרים האחרים, הוא שונה כזה.. וזה היה לי חביב:)
אז זה ספר שאני ממש שמחה שקראתי למרות שהתחרפנתי ממנו. אווה דלירה היא סופרת מדהימה ואני מקווה שהיא תוציא עוד ספרים, כי הכתיבה טובה ונהניתי לגלות עוד קצת על כמה מפורסמים שהיו שם שאני אוהבת (קורט קוביין, איימי ווינהאוס..)
ממליצה ממש ממש ממש :)

בזבוז זמן.