“באישון לילה, דפיקה בדלת. מעבר לסף עומדת לילי ובידיה מחזיקה ילדה קטנה.
שמונה שנים קודם לכן- כשלילי היתה תלמידת תיכון, נערה יפה, פופולארית בקרב חבריה, תלמידה טובה,החברה הכי טובה לאחותה התאומה, אוחזת בחבר- החתיך של השכבה, ספורטאי נערץ, לכאורה הכל מושלם- נעלמה לילי ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלה. היו הרבה השערות, ואף לא תשובה אחת. והנה- אחרי שמונה שנים לילי מופיעה בפתח ביתה חיה ושלמה, ואפשר בהחלט להגיד שעדיין יש ניסים בעולם.
אז אתחיל בחלק הטוב: הספר הוא ספר מתח, נקרא בשקיקה, מסקרן ומותח. מבחינת הכתיבה הוא בכלל לא רע. אבל רגע.. הוא גם לא ספר טוב. בעיניי בכל אופן.
ולמה?
כי בספר הזה יש את כל החומרים למותחן משובח. נערה נעלמת, חוזרת כאישה צעירה. שמונה שנים נעדרת מחייך הקודמים, וחזרת. חזרת לעולם אחר, לחיים חדשים, חלו בהם הרבה שינויים שלא לקחת בהם חלק. פתאום החיים הולמים בך, ואת.. את כאילו לא שייכת. לא לפה ולא לשם. כי ספר כזה- הסופר היה צריך לקחת את הקורא אל תוך נפשה של לילי, ולחוות איתה מסע פנימי. להגיע לרבדים הכי עמוקים, להכניס את הקורא אל תוך המחשבות הכי מוצפנות שלה. לתת לקורא חוויית קריאה הכי איטית שאפשר ולא לרוץ מהר מהר קדימה.כי סיפור כזה כן צריך לדעתי את הדשדוש בעבר, אי אפשר להתמקד רק בהווה, זה יכל להיות חתיכת סיפור אבל מה שאני הרגשתי זו תחושת החמצה גדולה- וחבל.
ספר כזה צריך להיות כמו נסיעה איטית בכביש עוקף ולא נסיעה ספידית על הכביש המהיר.
ובכל זאת, עושה את העבודה כספר מתח.”
