בגב הספר נכתב, בין השאר, כי מדובר ב- "רומן שובר לב אך מצחיק, על אהבה, על החיים ועל כמה חשוב לא לקחת אף אחד מהם כמובן מאליו". כמאמין גדול בכך שאין לקבל שום דבר בחיים כמובן מאליו, ציפיתי מהספר לגדולות ונצורות.
בסופו של דבר, ההגדרה בגב הספר הייתה קולעת. הספר באמת שבר את לבי, וזאת על שום בזבוז הזמן שהיה גלום בקריאתו. מצחיק? אם גיחוך הוא סוג של צחוק, אז בהחלט כן. והספר באמת לימד אותי לא לקבל שום דבר בחיים כמובן מאליו, בעיקר קריאה של ספר טוב. דווקא משום שהוא עצמו ספר רע.
הסופר שחתום על הספר הזה הוא אנגלי, אך הרומן הזה הוא אמריקאי באופיו. אמריקאי במובן ההוליוודי והדביק של המילה. מה זה דביק? דבק מגע. השפה דלה, ענייה והכתיבה מתקתקה ומתחנחנת. העלילה עצמה צפויה לחלוטין: ההתאהבות, המחלוקות, הריבים, הקשיים והאהבה שמנצחת בסופו של דבר את הכול. סופר טוב יכול להשתמש בחומרי הגלם הבנליים הללו כדי ליצור ספר טוב, ו- "פרויקט רוזי" החינני, לטעמי, הוא דוגמה לכך (אם כי שם סדר ההתרחשות של המרכיבים הוא הפוך). במקרה הזה, מה לעשות, התוצאה עגומה.
כדי להפיח מעט עומק בסיפור השטחי והצפוי הזה, הסופר מוסיף עלילת משנה המגוללת את סיפורו של חבר נפש אשר סובל ממחלה סופנית. גם בקו העלילה העיקרי עצמו הוא שוזר כאב וסבל בדמות התמודדות עם עובר מת. הבעיה שהכול נראה כל כך קלוש, מזויף, פתטי ולא אמין.
למרות השטחיות והדלות, הצלחתי למצוא פסקה אחת יפה בספר, העוסקת בסוגיית צירופי המקרים ובמידת השפעתם על חיינו, נושא שמעסיק אותי. "כשאימא שלי נסעה לאסוף את אל ואותי מהקולנוע, היא נהרגה בתאונת דרכים. משאית סופרמרקט פגעה בניסאן שלה וסחררה אותה לנתיב של אופנוע מתקרב. מיליון אירועים ונסיבות נבעו, עקבו, חפפו והתיישרו אחד עם השני כדי לצרף את כל המרכיבים: משאית, אופנוע, אימא שלי. זאת לא הייתה אשמתי שהלכתי לקולנוע, אבל, פאק, אם לא הייתי שם, יש סיכוי טוב שאימא שלי הייתה היום בחיים". חבל שהפסקה הזו היא טיפה אחת של מים מתוקים בתוך ים מלוח מאוד.
מכירים את התחושה שאתם שומעים איזו מנגינה מטופשת שוב ושוב, ואעפ"י שאתם סולדים ממנה, ממש כמו להכעיס היא מתנגנת על השפתיים שלכם? אתם מנסים להיגמל ממנה ולחדול מכך, אבל היא כבר טבועה בכם ואתם מוצאים את עצמכם שורקים או מזמזמים אותה שוב ושוב. מעצבן ומתסכל.
הספר מתהדר בשפה עשירה שעושה שימוש מסיבי ואגרסיבי במילה Fuck על נגזרותיה השונות. המילה משובבת הנפש "פאקינג" מגיחה לה כמעט מכל עמוד. גם המילים "מזוין", "מחורבן" ו- "שיט" אהובות על הסופר הבריטי המעודן והאנין שלנו. למרבה האימה, ממש כמו אותה מנגינה מטופשת שמתנגנת לה בפינו על כורחנו, הספר הדָביק הדְבּיק אותי בשימוש במילים הנשגבות הללו.
וכך, בסופו של דבר, נוצר ספר שהוא פאקינג ספר מחורבן.
