המתמודד בתחרות השירה עלה לבמה.
כמה אחים יש לך? שאל המנחה.
עשרה, השיב הנער.
המנחה עשה פרצוף נדהם: רגע, אתה יודע את השמות של כולם? נראה אותך.

להיות בן למשפחה מרובת ילדים זה כמו להיות קוף אקזוטי בגן חיות. ילד בן ארבע הולך לגן עירייה עם עוד שלושים ילדים, ותוך שבוע מכיר את כולם כולל השמות. אבל לא יכול להיות שנער בן 13 יכיר את השמות של עשרה אנשים שחולקים איתו את אותו הבית. כן, כן, זה לא מצחיק. אבל כל מי שהגיע כמוני ממשפחה עתירת ילדים רגיל כבר לתגובות השחוקות. אתה מכיר אותם? מה הגודל של שולחן האוכל שלכם בבית? כמה חלב אתם קונים כל יום? באיזה אוטו אתם נוסעים? והכי חשוב - ההורים שלכם נותנים תשומת לב לכולם? להיות בן למשפחה מרובת ילדים זה גם לספוג הרבה מבטי רחמים. הרבה נפשות במשפחה נקשרות תמיד לעוני, להזנחה, לחוסר השכלה, לבורות, לחוסר תכנון, ולאחרונה גם לעברה הכי חמורה שאפשר להעלות על הדעת - אנטי אקולוגיה. על היתרונות בצמיחה לצד הרבה אנשים, ועל העושר האישי שזה מביא, אף אחד לא מדבר.

עכשיו קצת על הספר. זה לא ספר על משפחה מרובת ילדים. זה ספר על אם המשפחה, האטי. וזה ספר על השחורים בארצות הברית במאה העשרים. האטי ילדה שנים עשר ילדים, אל תוך התרכובת הסטריאוטיפית המייאשת של עוני וחוסר השכלה, בתמהיל עם אבטלה, שכרות, הימורים, ומחלות. הסיפור מלווה את האטי לאורך השנים, בכל פעם בתקופה אחרת, מול הממשק עם ילד אחר, או שניים . בשנת 1925 הקורא פוגש את האטי בת השבע עשרה עם התאומים ג'ובילי ופילדלפיה. בשנים שלאחר מכן, הספר מתעכב על ילדים אחרים, בכל פעם בגיל אחר, ובשלב אחר, עד לשנת 1980 העוסק בנכדה סאלה. רוב הזמן, ברוב הסיפורים, ניכר שהילדים עומדים ברשות עצמם. ברשות עצמם במובן של חסרי קשר עם אחיהם. יש קשר בינם ובין אמא-האטי, והוא חלק מהסיפור. אבל התחושה הקיימת במשפחות גדולות, של "שבט", של אחים מלוכדים זה עם זה, שעומדים כאיש אחד מול העולם האלים והתוקפני, אינו קיים.

כמו ציור קוביסטי, כל פרק מתאר פן אחד, ילד אחד, בנקודת חיים אחת, במטרה לגלול לקורא את חייה של האטי ואת אישיותה. אלא שזה דווקא לא ממש קורה. במקום לדבר על האטי, הסיפורים עוסקים בעיקר בילדים ובגורלותיהם השונים והנפרדים. כך נוצר פסיפס סיפורים שונים, שיותר מכל מספר על חייהם של השחורים, כקבוצה וכאנשים נפרדים בתקופות שונות. ואיכשהו זה עובד. ברגע שהבנתי שאין כאן רומן, אלא אוסף סיפורים שבהם חלק מהדמויות עוברות מסיפור לסיפור, היה לי הרבה יותר קל. הילדים החולים, הילדה שהיא םרי בגידה, האחות חשוכת הילדים שרוצה לסייע ולאמץ את אחד הילדים, הילד החלוש והחולני שהופך להיות "נביא" וחוזה עתידות, הבן החצוצרן, הבת שהתחתנה "טוב", הבן שמשרת בוויטנאם, והבת שחולה בשחפת. כל סיפור עם גרעין הקושי שלו, עם הטרגדיה הקטנה או הגדולה שהוא טומן בחובו. ובכל זאת הסיפורים כתובים ברוח מינורית, בשפה נעימה וטובה, כך שהקריאה,למרות שהיא קשה, אינה מעיקה.

אני ממליצה.

זהו הספר השלישי שאני קוראת ברצף ואיני מסיימת אותו. זוהי תחושה מעצבנת. אני כבר מכירה את התחושה הזאת מהעבר עד שמגיע שוב הספר "הנכון". וכדי להיות ישרה עם עצמי אני שואלת: האם כבר אין לי סבלנות לספרי -רומן/פרוזה ? ומנגד אם מחר אני קוראת את עגנון וזאת פרוזה ועוד איך פרוזה ונהנית ממנה ,אז איפה הבעיה שלי?, אין לי תשובה ולכן יכול להיות שאני עושה עוול לספר ולסופרת במקרה הזה.

זוהי סיפורה של האטי בחורה שחורה בת 17 שנדדה עם בני משפחתה מגו'רג'יה שבדרום אל פילדלפיה בצפון של ארה"ב.
הספר תחום בזמני תקופות מ- 1925 עד 1980.העלילה נפרסת כך שאינה רציפה אלא שכל פרק ותזמונו התאריכי מספר על אחד מבני המשפחה הזאת -האטי,ילדיה ונכדיה ,כשהאטי האמא והסבתא- האישה הקשה ,הנוקשה שעליה גדלו ענפי העץ המשפחתי וחיי כולם מושפעים במידה כזאת או אחרת מאישיותה והתנהלותה.


הרעיון המרכזי שעובר כחוט השני בספר שגם אחרי האירוע ההיסטורי שהיה אמור לשנות את חיי השחורים בארה"ב -התיקון ה–13 לחוקה האמריקאית ב-18 בדצמבר 1865, אשר ביטל את העבדות בארה"ב ,הנו- כי אי אפשר להוציא את העבדות מנפשם של השחורים בעיקר לאלו שהיגרו לחיות בצפון כדוגמת העיר פילדלפיה, ואם זה כך ,האשמה נופלת בראש וראשונה על גיבוריה השחורים עצמם,שכן הם אלו שיוצרים את רוב הכבלים לעצמם ובתוכם ,ולא רק המציאות החיצונית אלא במובן ההצהרתי:"אתה יכול לצאת מגו'רג'יה ,אבל גו'רג'יה -לא יוצאת ממך"

כי גם שאתה שחור ומתגורר בצפון נשמתך נשארה בשורשיה מרצון בדרום:"הדרום היה בעיניו גוש אחד גדול ואחיד של מדינות שהאנשים שם מדברים לאט מדי ועוזבים בגלל הלבנים ואחר כך רק מתגעגעים כל החיים לדברים הכי נדושים ונחשלים". ואכן הדרום, שבו ה"נפרד" היה מוחלט אבל ה"שווה" היה כמובן לא שווה, דרום שבו "הכושים והלבנים בעיירה הכירו אלה את אלה... בהיכרות ההדדית היה משהו כמעט אינטימי ובכל זאת האחד יכול לדרוש מהשני לרדת אל תעלת ביוב (כשהוא עובר מולו על אותה מדרכה) והשני מפוחד מספיק כדי לציית".

הגעגועים לדרום הרע, המכוער, המשפיל עדיף בעיניהם מאשר לחיות בצפון הקר תרתי- משמע:
במזג האוויר,בחוסר הסולידריות האנושית ובבידוד המנטלי -כי כל אדם זאב לעצמו. אז עדיף כבר לחיות בדרום "כחום היום - In the Heat of the Night" בעל המשמעות המשולשת: במזג -אוויר המעיק שבו ,באנושיות של הקהילה השחורה ,וגם תחת המציאות הקשה והנוגשת של המשטרה הלבנה והחברה הלבנה הדרומית,המשחקים את המשחק החברתי כלפיהם -"שווים אך נפרדים".


וכיצד הכבלים הנפשיים המנטליים הללו מתבטאים: כשאחת מהבנותיה של האטי לומדת לנגן על פסנתר ,האטי מפסיקה את לימודיה אף על פי שהמורה מוכנה ללמד את הילדה בחינם משום שהיא מוכשרת באופן נדיר. האטי מתעקשת בשלה, שכן "זה לא מעשי שילדה כושית תמלא לעצמה את הראש במוזיקה. מה היא תעשה עם זה?" וכך, בקלות, היא מרסקת לילדתה את החלומות ואולי גם את האפשרות האמיתית להצלחה בעתיד.

או - כשאחת האחיות של האטי, שנותרה לגור בדרום ובנתה לעצמה חיי שפע כלכלי טוב לכאורה, נתקלת יחד עם בעלה בנסיעה לצפון בקבוצת לבנים שמשפילה אותם,לוקחת מהם את ארוחתם ואת כליהם ומתעללת בהם, היא זועקת כלפי בעלה שהתרפס לפני אותם לבנים בריונים: "אתה עושה לי חשק לקלף מעצמי את העור ולזרוק אותו!" "מה רצית שאעשה?" הוא עונה לה, "את יודעת בדיוק כמוני שאם הייתי שומר על הכבוד הדפוק שלי, מרוב כבוד היו תולים את שנינו על העץ!" הם אומרים וממשיכים לנסוע צפונה ברכב יוקרתי, אבל הם לא שוכחים ש"אנחנו יכולים להעמיד פנים שאנחנו לא מי שאנחנו".

זאת ועוד , חוסר האמונה בעולם הבא לא קיים בעולמה של האטי,שכן "האטי האמינה בכוחו של אלוהים אבל לא בחסדיו. לכל היותר הוא אדיש. אלוהים לא היה מעניינה והיא לא הייתה מעניינו". ועם גישה שכזאת,גם אלוהים לא יכול לסייע ובצדק. כי אפילו האלוהים הכל־יכול חסר אונים לנוכח מנעוליו הכבדים של הכלא הפנימי שהעבד ה"משוחרר" לעולם יהיה כלוא בתוכו.

אז הנה נושא מרתק וחומרים נהדרים ליצירת ספר מרתק. אז למה ומדוע הספר לא "התניע" לגבי ?

אולי בגלל השפה הרזה שנכתבת בספר ,ואני לא מתחברת לשפה רזה בספרים {חוץ מהמינגווי},אולי בגלל שכל פרק עוסק בנפרד בכל אחד/ת מהצאצאים של האטי ואין קשר עלילתי סיפורי בין הפרקים. ואולי בכלל שזאת פרוזה שאיני מתחברת אליה באופן עקרוני ,אין לי תשובות. הספר נסגר במחצית קריאתו מחוסר עניין.

אהבתי את ציור העטיפה שנעשה על-ידי אמרי זרטל .

נהנייתי מאד מהספר, לאיאנה מאתיס יש לדעתי כשרון יוצא דופן לספר סיפור ולחדור כה עמוק לנפשם של אנשים, ובמיוחד לתאר את חיי השחורים בארה"ב שבדיוק עברו מחיי עבדות לחיים של אנשים עניים, אך שזכו לחירותם. זה מתחיל ממותם של התאומים, שמתו כי לא קבלו זריקת אנטיביוטיקה פשוטה, אחר כך כל פרק מתאר את אחד מבניה של האטי, שאף אחד מהם אינו "סיפור הצלחה" ומסתיים בנכדה שהיא בתה של קיסי שגומרת את חיי בבית משוגעים. ריגש אותי במיוחד הפרק של בל חולת השחפת שלא רצתה להמשיך לחיות, והאטי מצילה אותה ברגע האחרון. הזלתי דמעות בסוף פרק זה.
לסיכום מומלץ מאד.

ספר מצויין, נהניתי מכל רגע של קריאה בו. תיאור חייה של האטי שפרד מאז גיל 17 ועד למעלה מ- 70 דרך העיניים של בני משפחתה/ילדיה בעיקר הוא חי, אמין, מרגש ונותן תמונה מאוד אוטנטית של חיי השחורים בארה"ב במאה ה- 20. ספר מומלץ ביותר.