הספר הזה מעצבן אותי מכמה סיבות:
1. שם הספר מטעה. הייתי קוראת לו 'האריה שרצה תות' כי ביער שבו הוא גדל בכלל לא היה תות, וכנראה הוא מעולם לא טעם תות.
2. החזרה על המילה תות ביחיד די מעצבנת, למרות שאחרי מספר הקראות מתרגלים לזה וילדים אוהבים את זה.
3. אין הרבה חרוזים בסיפור, וכשיש הם מטופשים ונראה שנעשו בכוח.
4. מאז שהאריה הבין שהוא לא אוהב תות, הוא כבר לא מבקש תות, לא מתנהג כמו טיפש ואוכל רק מה שאמא שלו מכינה לו. למה הרצון לדברים שאין הוא טיפשי? זה הרי מאוד טבעי ושאפתני. המסר הזה שגוי בעיניי.
5. המסר של הספר הוא שאם מתעקשים על משהו אחר כך מתחרטים על זה. אין לתאר כמה הוא שגוי בעיניי. עקשנות אינה תכונה רעה, היא מאפשרת לפתח יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה. כשילד מתעקש על משהו שהוא רוצה להשיג, הייתי מעודדת אותו למצוא דרכים להשיג את זה ובטח שלא לקרוא לו טיפש.
6. אני חושבת שההתעסקות הבלתי נסבלת של הורים עם מה שהילדים שלהם אוכלים, או לא אוכלים גרמה לספר הזה להיות רב מכר. בשני העמודים הראשונים מציגים ציורים של כל מני מאכלים רגילים, חלקם בריאים יותר וחלקם פחות. והמשפטים הראשונים בספר גם הם מתעסקים באוכל. מאכלים בריאים שהאריה לא רצה לאכול כי הוא רצה רק תות. הרצון האובססיבי של האריה לתות אולי נובעת מהרצון של אמא שלו שיאכל מאכלים אחרים.
7. האריה גנב לילדים את התות, מתוך תיקי האוכל שלהם שנפלו על הארץ. אריות רצים מספיק מהר ובטוח מהר יותר מבני אדם כך שהוא היה יכול להחזיר להם את תיקי האוכל ולבקש מהם לאכול את התות. הייתי משנה את הסיפור מהנקודה הזאת והלאה.
8. התפקיד המגדרי בספר מאוד בעייתי. מבחינת האיורים, איור של אמא שנפרדת מהבן שלה שיוצא לטיול כשהיא לובשת סינר. האיור של אמא לביאה שעומדת ומסתכלת על האריה אוכל את מה שהיא הכינה ומתמוגגת מאושר.
מבחינת הכתוב, "... אמא שלהם שמה להם בתיק האוכל תות", "וכל אמא ואמא שאלה את הילד שלה: מה אתה רוצה לאכול, חמוד?"
מה כן אהבתי בספר? בעיקר את האיורים של דני קרמן והשימושים השונים שהוא עושה עם התות.
בגדול, למי שלא מתעמק במסרים הסמויים והגלויים, ספר קל להקראה ואחרי פעמיים-שלוש כבר זוכרים אותו בעל פה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
