"מאז הוא אוכל רק מה האמא שלו מכינה והוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש..."

הספר היה יכול להיות עם פוטנציאל לנהדר, אבל ברגע שיש משפט שבו מועבר מסר עם קישור לפיו אם אתה בוכה אתה מתנהג כמו טיפש-
זה דבר שלא הייתי מקריאה לילד שאני מאחלת לו לגדול עם חיבור לרגשות שלו.
אנחנו יצורים מורכבים, אנחנו לפעמים אוהבים דברים מוזרים שלא כל כך מתאימים לטבע שלנו, כמו שאריה לא כל כך אמור לאהוב תות, אבל הנה אריה שדווקא כן אוהב תות כי זה מה שהוא אוהב וזה לא משהו שניתן להסביר דרך "היגיון".
כמה חבל שמשפט כזה נמצא בספר ילדים...

יש ספרים שנחשבים לקלאסיקה, אך למרבה הצער אין בהם שום ערך והם אינם מקנים לילד שום דבר מלבד קלות ראש.

נצחון הדיקטטורה של בני אבישי:
עד שלא תקריאו את הספר הזה 600 פעם רצוף לילד או לילדה שלכם ותראו אותה או אותו מחייכים באושר ומבקשים לשמוע את הסיפור "עוד פעם", לא תבינו את גודל הגאונות שלו.
נכנסתי עם אבישי בני המהמם בן השנה ושמונה חודשים לחנות הספרים. הוא החזיק את הספר וצעק "תות" "תות". קראתי את הספר כי לא זכרתי על מה הוא מדבר. לא אהבתי את העלילה, לא אהבתי את הציורים, לא אהבתי את הניסיון לחנך ולא אהבתי את החריזה ולמעשה לא אהבתי כלום בספר הזה. אבישי המשיך לצעוק "תות" בכל החנות והחלטתי לקנות לו את הספר בכל זאת ומאז זה הספר שהוא הכי אוהב. אז אחרי 20,00000 פעם שנאלצתי להקריא את הספר הזה, ולאחר שנחרדתי לגלות שאני מכירה אותו בעל פה גיליתי שהספר גאוני. אחד הקטעים האהובים עלי במיוחד זה אחרי שהאריה סוף סוף מקבל את התות וצועק "אני לא אוהב תות, אני לא אוהב תות, זאת היתה פשוט טעות כל העניין הזה עם התות".אני מרגישה קצת מוזר. כמו שיר ששמעתי בגלגלץ ולא אהבתי אבל בגלל שטחנו לי אותו כל דקה ברדיו התחלתי לאהוב אותו ואפילו חשתי רצון וצורך לקנות את הדיסק עם השיר... בכל אופן, אם זה הופך את אבישי למאושר, אז אני שמחה.
תותים אני לא אוהבת, אבל את הספר הזה למדתי בכוח לאהוב.

כיף להקריא לנכדים.
איני מחפש פרשנויות מלומדות. ציורים חמודים.
תוכן המאפשר לילדים הרכים להזדהות.
אוצר מילים די גדול.
הקראתי את הספר לנכדתי בוודאי יותר מעשר פעמים.
כשאני משחק את האריה ואת אמא שלו ואת הקריין.
סוף טוב הכל טוב.
מאד חמוד , מאד מומלץ.
בכלל כיף לסבא לשמוע "סבא תקריא לי ספור".
כיף שיש לי זמן לסבים יש זמן כבר אין להם סיבה לרוץ.
השאלה הנשאלת מי נהנה יותר הנכד או אני .
נראה לי שהתשובה שאנו נהנים באותה מידה וזהו תענוג ואהבה גדולה.
בקיצור רגע של נחת.

אני כותבת ביקורות על רק קומץ ספרי ילדים, זה אחד מהם.

***

אני חייבת לומר, הספר הזה עלה לי על העצבים הרבה מאוד פעמים, בגלל שלפני כמה שנים שאני ואח שלי (שקטן ממני בשלוש שנים), חלקנו חדר משותף (עד היום יש לי טראומות), ואמא הקריאה לנו את הספר.
הכל טוב ויפה, אמא הקריאה לנו כמה פעמים את הספר, אני די אהבתי אותו בפעמים הראשונות, ואח שלי המשיך להלהב ולהתחנן לעוד.
ומה קרה?
השתגעתי לגמרי! זה מה שקרה!
כל ערב אותו ספר שמעצבן אותי לגמרי.

לא נראה לכם שלפעמים קצת צריך לגוון?
איזה אירוניה, מה שקרה לאריה עם התות קרה לי עם הספר.

***

טוב, אז בואו ניקח את הספר מהנקדות היותר חיוביות שלו.
הוא ספר מקסים ומתוק לילדים קטנים, אם ילדים רוצים לקרוא אותו אני חושבת שהם יפסיקו לרצות בכיתה א'/ב'.

הספר מתוק ונחמד, אבל אנא מכם, גוונו אותו עם ספרים אחרים ואל תכנעו לילדים שלכם כי יכולה להיות באותו החדר אחות גדולה שמתחרפנת לה בשקט.

ספר נורא יפה
אני קראתי את הספר הזה לאחינים שלי והם מה זה אהבו את הספר
יש גם על הספר הזה הצגה בסוף החודש הזה ואני לוקחת אותם להצגה הזאת
וטוב שבאתר הזה יש גם ספרים לילדים

הספר הזה מעצבן אותי מכמה סיבות:
1. שם הספר מטעה. הייתי קוראת לו 'האריה שרצה תות' כי ביער שבו הוא גדל בכלל לא היה תות, וכנראה הוא מעולם לא טעם תות.
2. החזרה על המילה תות ביחיד די מעצבנת, למרות שאחרי מספר הקראות מתרגלים לזה וילדים אוהבים את זה.
3. אין הרבה חרוזים בסיפור, וכשיש הם מטופשים ונראה שנעשו בכוח.
4. מאז שהאריה הבין שהוא לא אוהב תות, הוא כבר לא מבקש תות, לא מתנהג כמו טיפש ואוכל רק מה שאמא שלו מכינה לו. למה הרצון לדברים שאין הוא טיפשי? זה הרי מאוד טבעי ושאפתני. המסר הזה שגוי בעיניי.
5. המסר של הספר הוא שאם מתעקשים על משהו אחר כך מתחרטים על זה. אין לתאר כמה הוא שגוי בעיניי. עקשנות אינה תכונה רעה, היא מאפשרת לפתח יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה. כשילד מתעקש על משהו שהוא רוצה להשיג, הייתי מעודדת אותו למצוא דרכים להשיג את זה ובטח שלא לקרוא לו טיפש.
6. אני חושבת שההתעסקות הבלתי נסבלת של הורים עם מה שהילדים שלהם אוכלים, או לא אוכלים גרמה לספר הזה להיות רב מכר. בשני העמודים הראשונים מציגים ציורים של כל מני מאכלים רגילים, חלקם בריאים יותר וחלקם פחות. והמשפטים הראשונים בספר גם הם מתעסקים באוכל. מאכלים בריאים שהאריה לא רצה לאכול כי הוא רצה רק תות. הרצון האובססיבי של האריה לתות אולי נובעת מהרצון של אמא שלו שיאכל מאכלים אחרים.
7. האריה גנב לילדים את התות, מתוך תיקי האוכל שלהם שנפלו על הארץ. אריות רצים מספיק מהר ובטוח מהר יותר מבני אדם כך שהוא היה יכול להחזיר להם את תיקי האוכל ולבקש מהם לאכול את התות. הייתי משנה את הסיפור מהנקודה הזאת והלאה.
8. התפקיד המגדרי בספר מאוד בעייתי. מבחינת האיורים, איור של אמא שנפרדת מהבן שלה שיוצא לטיול כשהיא לובשת סינר. האיור של אמא לביאה שעומדת ומסתכלת על האריה אוכל את מה שהיא הכינה ומתמוגגת מאושר.
מבחינת הכתוב, "... אמא שלהם שמה להם בתיק האוכל תות", "וכל אמא ואמא שאלה את הילד שלה: מה אתה רוצה לאכול, חמוד?"

מה כן אהבתי בספר? בעיקר את האיורים של דני קרמן והשימושים השונים שהוא עושה עם התות.

בגדול, למי שלא מתעמק במסרים הסמויים והגלויים, ספר קל להקראה ואחרי פעמיים-שלוש כבר זוכרים אותו בעל פה.

ספר מתוק וחמוד שילדים קטנים יאהבו .קראתי אותו תוך דקה ואפילו פחות אז מה . העיקר שהוא טוב,אני ממליץ לילדים קטנים שיאבהו אותו מאוד!

הספר הזה פשוט הצליח להרגיז אותי.
דבר ראשון הוא מתיש. בספר הזה כמות הפעמים שהוזכרה המילה תות (ויש פה עקביות אדוקה על תות ביחיד) מוציאה את החשק לקרוא את הספר לילד פעם שנייה ושלישית.
ואני אפילו לא מתחילה לכתוב על החרוזים, השפה ועוד דברים נוספים שראיתי.

חוץ מזה, לא יודעת מה עם שאר העולם סביבי אבל אותי אמא לימדה שלא אומרים איכס על אוכל ואם אין משהו טוב להגיד אז עדיף לשתוק - במיוחד שזה לא מקדם לשום דבר טוב.
ואת שני הדברים האלה הסופרת לא השכילה לעשות.
אמא שאומרת לאריה שהוא התנהג כמו טיפש!
ואריה שבסוף אומר על התות (ביחיד כמובן למרות שהוא אכל תותים והרבה) "פויה", סגרו אצלי את האפשרות שאני אקריא לילד את המלל המקורי אם בכלל.

אני אישית מאמינה שמסיפורי ילדים צריכים ליהנות גם הילדים וגם ההורים שמקריאים להם את הסיפור ויש הרבה ספרים שעושים את העבודה בצורה מקסימה ותענוג לקרוא אותם לילד וגם הילד נהנה מאוד.

לא מבינה איך הספר הפך ללהיט.