אני חתול? לא, אני צב... ובכל זאת בשעת קריאת הספר הרגשתי כמו חתול.
הספר "אני חתול" הוא ספר עב כרס בן כ- 550 עמודים המודפסים בכתב קטן צפוף במיוחד. אך אל נא תטעו. הוא לא כבד או מעיק מבחינת תכניו. הוא קליל, זורם ונעים מאוד לקריאה. המילה "תכנים" מעט לא מתאימה לספר הזה, כי למעשה הוא די נטול עלילה. הייתי אומר שזה ספר על כלום. אבל מצד שני, הוא לא משעמם לרגע. מדובר באוסף בלתי נדלה של הגיגים ואנקדוטות פרי מוחו הגאוני של חתול בית יפני המובאים בגוף ראשון. זה מצחיק, סטירי, מלא תובנות ומאפשר נקודת התבוננות אחרת על החיים בכלל ועל בני האדם בפרט.
ויש גם בונוס: הספר, שראה באור בשנת 1905, נותן הצצה לחברה היפנית, בתקופה עתירת זעזועים והתנגשויות בין יפן המסורתית ליפן המודרנית שמנסה להשתלב במאה העשרים.
קטע קטן מהספר שמשקף את הלך הרוח שלו:
"אני מגלה את אדוני שוכב ישן לצד אשתו על המצעים הפרושים. מנהג קבוע לו להביא עמו ספר מערבי קטן מהאוסף שלו; אבל מעולם לא ראיתיו קורא בו יותר משני עמודים רצופים. לעתים, הוא רק מביא את הספר, מניח לצד הכר, ואינו עושה כל מאמץ לקרוא בו. אף שאשתו מלגלגת על כך, אף שהיא מפצירה בו בצורה משכנעת לוותר על מנהגו הטיפשי, הוא מתעקש להמשיך בכך. כל ערב הוא מקפיד לעלות על משכבו ועמו ספר שאינו קורא בו. לפעמים הוא הופך את עצמו לבהמה של ממש בהיכנסו לחדר, כששלושה או ארבעה ספרים תחובים תחת זרועותיו. אני מניח שהתנהגות כזאת משקפת סוג מסוים של מחלת נפש. דומה שלגבי דידו של אדוני, ספר אינו דבר שיש לקרוא בו אלא משמש הוא מתקן להשראת הירדמות; גלולת הרגעה טיפוגרפית, שמיכת ביטחון ממוספרת עמודים. אשת אדוני ישנה בפה פתוח ונוחרת. ראשה החליק מטה מהכר. לדעתי, אין דבר פחות נאה בקרב בני המין האנושי מהרגלם המגונה לישון בפה פעור. בכל ימי חייו לא ייתפס חתול במנהג כה מנוון. לפה ולאף תפקודי נפרדים: הראשון נועד להשמיע קולות והאחרון למטרות נשימה."
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
