הנשים מאת כריסטין אנה הוא ספר מרגש ועוצמתי המתרחש בתקופת מלחמת וייטנאם. הסיפור מתמקד בחוויותיה של פרנקי ובנשים בכלל, במיוחד באלו שנטלו חלק בשירות הצבאי או שסבלו מהשלכות המלחמה. דרך דמותה של פרנקי, מתוארות ההתמודדויות האישיות והרגשיות של הנשים, לצד מבט רחב על ההשפעות של המלחמה – לא רק על החיילים, אלא גם על הנשים שסבבו אותם, בין אם בעורף, בשדה הקרב או במערכות היחסים שהתעצבו בעקבות המלחמה.

הספר מחולק לשלושה חלקים מרכזיים: התקופה שלפני גיוסה של פרנקי, זמן השירות הצבאי, והחיים לאחר השחרור. כל אחד מהחלקים מעניק נקודת מבט ייחודית על חוויית השירות והשלכותיה, מה שמוביל לתמונה מקיפה ומעמיקה. הספר עוסק בשאלות כמו: מה מניע אנשים לתרום ולשרת? איך נראה השירות עצמו? וכיצד הוא משפיע על חייהם לאחר מכן? במהלך הקריאה, התחושה היא של מסע רגשי, מלא באהבות, פרידות, קשיים והתמודדויות.

הספר מתייחס גם להכרה הרשמית בפוסט-טראומה, שנולדה בעקבות מלחמת וייטנאם, ולראשונה הובנה בצורה רחבה יותר השפעתה על החיים לאחר השירות. אחת הנקודות המרכזיות בספר היא כיצד התייחסו לנשים ששירתו במלחמה: מה היה מעמדן, כיצד הן התקבלו, ואיך הן התמודדו עם האתגרים שהציבה בפניהן המלחמה, הן בשירות עצמו והן לאחריו. הספר בוחן את השפעת הפוסט-טראומה והשלכותיה על עבודה, שגרה, מערכות יחסים, והיכולת לשוב למעגל חיים תקין.

הנשים הוא ספר מרתק, עם עלילה קולחת שמעוררת סקרנות לגבי דרכה של פרנקי לאורך העלילה. עם זאת, חשוב לציין שהקריאה אינה קלה. הספר מלא בתיאורים שמזכירים סיטואציות מוכרות גם מהמציאות הישראלית, כמו התמודדות עם מלחמה, אובדן, ושבי.

בכל זאת, אני ממליצה עליו בחום. הספר מעניק נקודת מבט רחבה ומרגשת, ואם תתחילו לקרוא, תגלו שיהיה קשה להניח אותו בצד.

נ.ב: אם קראתם את הספר ואהבתם, אני ממליצה לצפות בסרט צ'רי. הסרט, כמו הספר, מתמקד בשלושה שלבים – לפני הגיוס, בזמן המלחמה (הפעם מלחמת עיראק), ואחריה, עם דגש על ההשפעות הפוסט-טראומטיות. אמנם הסרט חסר את נקודת המבט הפמיניסטית הייחודית של הספר, אך הוא בהחלט מעשיר את החוויה ומעורר מחשבה.

הספר מתרחש בשנות ה-60 באמריקה. חלומה של אליזבת הדמות הראשית, זה לעסוק במחקר בכימיה בסביבה בה שולטים גברים. הספר בוחן כיצד היא מאזנת את חייה המקצועיים ככימאית, וכיצד הדינמיקה המשפחתית שלה משפיעה על הבחירות והאושר שלה.
אליזבת נאבקת למצוא עבודה יציבה ולתמוך בבתה, היא מפוטרת מהמעבדה לכימיה בה עבדה כתוצאה מכך שהיא לא הייתה נשואה והיא בהריון. כשהוצעה לה הזדמנות להנחות תוכנית בישול, "ארוחת ערב בשש" על ידי מפיק טלוויזיה. היא נעתרה להצעה, למרות שלא היה לה עניין בבישול, אלא כי היא הייתה זקוקה לכסף על מנת שתוכל לדאוג לביתה. הספר עוקב אחר מסעה של אליזבת כשפית בטלוויזיה, שם היא משתמשת בידע המדעי ובשנינותה כדי ליצור מתכונים חדשניים ולבדר את הצופים. היא גם מתמודדת עם אתגרים ודעות קדומות מהתעשייה הנשלטת על ידי גברים, ומנסה להוכיח את עצמה כאישה מוכשרת ומקצועית. בדרך היא פוגשת אנשים שונים שעוזרים לה או מעכבים אותה.
אפשר לראות בספר את הדינמיקות המשפחתיות. זה מתבטא בדמות הראשית שהיא מגדלת את ביתה לבד לאחר מות בן זוגה, וזה מופיע גם במערכות היחסים המורכבת של אליזבת וקלווין עם המשפחות שלהם בתקופת הילדות עד שמצאו אחד את השנייה והרגישו לראשונה את החשיבות שיש לאדם שקרוב אלייך. ציטוט מתוך הספר ״זה שאנחנו נולדים למשפחות לא בהכרח אומר שאנחנו שייכים להן״.
בסופו של דבר מדובר בספר שכתוב היטב ומציע תובנות מעניינות אך העניין לא נשמר לאורך כל הספר ובאופן אישי ציפיתי יותר להתלהב ממנו.

מכשפה עצלנית זה ספר קליל וקצר, שמאפשר לצלול לעולמם של המכשפים במסדר הקדוש ליום אחד ולברוח קצת מהמציאות הקיימת.

אייבי ויילד המכשפה המתולתלת בעלת החתול המדבר מסופרת כבטטת כורסא, דמות עצלנית במיוחד שרק רוצה לסיים את העבודה בפחות מאמץ ולחזור הביתה להתכרבל מתחת לשמיכה. המשאלה שלה זה לקבל חופשה ויום מנוחה כדי שתוכל לצפות בסדרה שלה.

אך בכל זאת מדובר במכשפה גאונה בעלת יכולות יוצאות דופן שתמצא את הדרך הקלה לבעיות שלה, טוב אולי חוץ מהפתרון שיעזור לה על הדרך במטלות הבית.
אייבי חוזרת למסדר לאחר טעות קריטית בזיהוי שגורמת לה להיכבל לרפאל וינתר ובכך גם החופש שלה לחיות בעצלנות נהרס.
במקום זה היא מבלה או יותר נכון להגיד מרמה בחדר כושר ופותרת תעלומות של המסדר. היא נחשפת לחוסר שוויוניות ביחסי הכוחות וההיררכיה בארגון, שגם היא בעצמה חוותה את זה בעבר על בשרה.

הספר הינו פנטזיה, בלשות וטיפה פלירטוטים אבל אי אפשר להגיד שהיה בו מתח, כל עניין התעלומה והתפניות שבסיפור לא היו מעניינים.
עם זאת הספר חביב, קומי ומומלץ בעיקר בגלל אייבי שהיא דמות שנונה שנקודת מבטה כתובה בצורה מלאת קסם והומור.

אליס לא זוכרת.
היא לא זוכרת למה היא אזוקה לגבר שהיא לא מכירה בספסל בסנטרל פארק שהיא בכלל גרה בפריז, לא זוכרת למה החולצה שלה מוכתמת בדם ולא זוכרת למה נמצא אצלה אקדח שלא שייך לה.
אבל אליס שוטרת והיא מתחילה בדרך שלה שאותה היא מכירה הכי טוב וזה לחקור את התעלומה של עצמה בעזרת כל הרמזים אשר היא מגלה בדרך.
אליס מטילה ספק בגבריאל הגבר שאזוק אליה שטוען שהוא פסנתרן ג׳ז ויוצאת איתו ביחד למסע לגילוי התעלומה המשותפת של השניים בדרך היא נתקלת בקשיים ונזכרת בטראומות שקרו לה בעבר ומנסה לגלות האם הקרובים אליה אכן דוברים אמת?
האם היא יכולה לסמוך על מי שחשבה שהם חבריה הטובים והמשפחה שלה?
האם גבריאל הוא מי שטוען שהוא?
והאם יש קשר לתעלומה החדשה שלה לטראומת העבר שלה?


הספר הוא ספר מתח קליל שהעלילה כל פעם מסתבכת ומשתנה יתרה מכך החשדות של הקורא משתנות בעקבות השינויים הפתאומיים בעלילה וקשה לעקוב מי אמין בסיפור ומי משקר.
אהבתי את הספר עניין אותי לדעת מה קרה האם ניתן לסמוך על גבריאל והאם באמת האנשים הכי הקרובים של אליס שבזכותם היא בחיים אכן היו יכולים לפגוע בה ולשקר לה.
אני יכולה להגיד שלא ציפיתי לסוף הזה והחזקתי את עצמי לקראת סוף הספר שהסיפור הפך להיות מותח במיוחד לא לדפדף קדימה בשביל לראות מה פתרון התעלומה מהסקרנות.
מה שכן רציתי שהטוויסט והשקרים בעלילה יגעו לפני הזמן שהסופר החליט לספר אותם כי אומנם בתחילת הסיפור הייתי במתח אך לאחר מכן הרגשתי ירידה קטנה במתח אך לבסוף בעזרת התפניות שחלו בעלילה הספר חזר לעצמו וקראתי במהירות בשביל לגלות את סוף התעלומה.

הסיפור מסופר על ילדה בשם ויקטוריה אשר עוברת חיים קשים בשל התמודדות היותה ילדה לא רצויה שנדחתה ע"י אמה.
ויקטוריה עוברת למספר בתי אומנה שבכל אחד מהם היא אוספת את הזיכרונות שלה משם.
הסיפור מחולק לפרקים בהם מסופר על ההווה של ויקטוריה כשהיא עובדת בחנות פרחים ומתחילה להרוויח כסף והשינויים במסלול חייה.
לבין החיים שלה בעבר שהייתה מאומצת ע"י אליזבת בתור ילדה קטנה.
בהתחלה כשקראתי לא כל כך התלהבתי מזה שיש שינוי בזמנים בכל פעם בפרקים ונהנתי יותר לקרוא את ההווה של ויקטוריה אך שהתחילה העלילה להתקדם עניין אותי יותר ויותר מה הסיפור של ויקטוריה ואליזבת מה שונה בה משאר המשפחות האומנה שמספרים עליה בעיקר, מה גרם לכך שהן לא נמצאות יותר בקשר ואיך גרנט מצטרף לכל העניין בסיפור.
נהנתי לקרוא את הספר היו בו רגעים מסקרנים ואיתם גם רגעים מסקרנים פחות אך עדיין זה לא משהו שגרם לי להפסיק לקרוא את הספר.
בנוסף אהבתי את זה שבספר מדברים שלכל פרח יש משמעות וזה גרם לי לתהות מה המשמעות של הפרחים שיש לי בגינה ולנסות לחפש אותם במילון שבסוף הספר.

ספר חמוד וקליל,
מעביר את הזמן מאוד מהר.
לקח לי קצת כמה פרקים בהתחלה עד שהבנתי את הרעיון של הספר אבל הקריאה בו זרמה והדמיות היו די מעניינות.
קצת מוזר היה להתרגל בהתחלה ולהבין שבעצם הים הוא דמות שיש לה רגשות ושמקרי המוות שקורים בו זה בשביל שיוכל להתקיים אבל זה משהו שלפי דעתי מאוד מיוחד בספר וגורם לעניין יותר גדול.

הספר מתעסק בקיילין הדמות הראשית שהדבר הכי חשוב לה זה אהבה ובכך שהיא "בת ים" זה די הורס את החלום שלה מכיוון שהקול שלה
הורג אנשים והיא נשארת באותו הגיל במשך מאה שנה עד שהיא חוזרת להיות אנושית ואז היא לא זוכרת דבר ולכן היא חושבת שלא אפשרי מבחינתה
שהיא תזכה באהבה.

בספר מנסים להראות שאהבה אפשרית גם אם אתה חושב שאין לך סיכוי בגלל המוגבלויות שלך.
והכותבת באה להראות בספר שאהבה יכולה להיות גם בזכות הפנימיות שלך ושיש אנשים שמסתכלים לתוכך ולא באמת חשוב להם "הפגמים"
שאתה חושב שיש לך.

על שאר הדמויות לא מסופר עליהן הרבה אך הן תורמות לסיפור וגורמות להבנה טובה יותר.

בקיצור מומלץ ומעניין.

לפלורה היה גידול במוח. כשהייתה בת אחד עשרה הסירו אותו בניתוח חלק מהזיכרון שלה הוסר יחד איתו,
היא זוכרת לעשות דברים בסיסים ומה שקרה לפני המחלה אך היא לא מצליחה ליצור זיכרונות חדשים.

אבל בעצם יש לפלורה זיכרון שאותו היא לא שוכחת הנשיקה שלה... הנשיקה שלה עם דרייק שאותו היא לא ממש
זוכרת אבל את הנשיקה כן ומה שקרה ואמר לה באותו הערב גם נזכר במוחה.
וכבר אחרי הנשיקה שלה היא חושבת שזהו אותו היא אוהבת ומדמיינת אותו כבעלה לעתיד ואב לילדיה.
תחילת הסיפור מתחיל נחמד עד ש... נחשו שמגיעים לנשיקה שלה.
פלורה מאוד רוצה לזכור את זה ו"הפלא" זה הדבר היחיד שהיא זוכרת והסופרת רוצה להוכיח לנו שהיא זוכרת
בכך שכמעט רבע מהספר רשום בכל עמוד(אולי אני קצת מגזימה ~,~) "נישקתי את דרייק,אני אוהבת את דרייק,
חבר לשעבר של פייג לא להתקשר אליה היא כועסת".

גייקוב אח של פלורה חולה וההורים שלה נוסעים לצרפת לבקר אותו.
בסיפור פלורה קמה כל בוקר בבהלה שהיא לבד ולכן חוזרים כל הזמן על אותם פרטים שאנחנו הקוראים כבר יודעים
"ההורים שלה נסעו לגייקוב. הוא חולה זה נורא. אין לה דרכון היא נשארה עם פייג אך היא לא איתה היא כועסת עליה"
אומנם אני מבינה שכנראה זה חשוב לסופרת לרשום כך כדי להראות שפלורה לא זוכרת אבל זה הרגיש לי לא נכון.
אני בטוחה שהסופרת יכלה להעביר את המידע שפלורה לא זוכרת בלי לכתוב שוב ושוב ולציין כל הזמן את אותו
התוכן של הפתקיות שחוזרות על עצמן במשך העמודים.
התחלתי להתייאש בשלב זה כבר מהספר בגלל שהרגשתי שאני קוראת ועוברת עמודים אבל בעצם נשארת באותו מקום ובקושי נוסף
לי לספר מידע מעניין חדש. המשכתי לקרוא עוד קצת עד שהגיעה נקודת השיא שיכולתי להכיל מהספר הזה ההתכתבויות שלהם ביחד.
זה היה קיטשי מידי רק רבע יום היא זוכרת ממנו וכבר התוכן של ההתכתבויות הרגיש לי מוקדם מידי... בשלב זה קראתי עוד כמה עמודים אחדים לתקווה קטנה ואחרונה אך לבסוף ויתרתי ונטשתי את הספר כבר לא היה לי את הסבלנות והכוח להמשיך זה שעממם אותי.
ואולי אם הייתי ממשיכה לקרוא אותו אולי עוד קצת עד לחלק השני הוא היה יותר מעניין אך מחר הספרייה פתוחה והגיעו ספרי המשך חדשים לספרים שקראתי כך שאחזיר את הספר הזה בשביל שאקח כמה שיותר.

וכאן נגמר היכרותי עם הספר "הזיכרון היחיד של פלורה בנקס", לא מומלץ.

*איזבל*

מיועדים נשמע שם מעניין, התקציר נראה טוב וגם קראתי בעבר סדרת ספרים של אליסון נואל ואהבתי את זה מאוד.
זה מה שחשבתי לפני שלקחתי את הספר הזה והחלטתי לקרוא אותו ואת האמת ממש התאכזבתי מהספר.

נתחיל בעלילה, הספר מתחיל מעניין עד שלדיירה קורה התקרית עם ההזיות. בגלל ההזיות של דיירה כולם חושבים שהיא משוגעת שצריכה אשפוז.
אליסון, מתארת את המצב בהרבה תיאורים שלפי דעתי ממש מיותרים וגרמו לי להרגיש שאני קוראת את הספר אבל לא קורה שום דבר מעניין ושאני עוד מחכה למשהו שפתאום ישנה את העלילה למעניינת אבל זה לא קורה.
ג'ניקה, מחליטה שהכי טוב לדיירה יהיה לגור עם סבתא שלה בהתחלה דיירה ממש לא מרוצה מהעניין ושולחת לאמא שלה הודעות
ומתקשרת אליה וכמובן ג'ניקה לא זמינה ולא עונה לדיירה. ואז קרה לדיירה איזה תאונה ופתאום מהפך... היא אוהבת לגור עם סבתא שלה ומתחמקת מהשיחות עם אמא שלה.
פה שהיה צריך יותר תיאורים זה לא קרה וכמעט כל המהפך הזה מתרחש בעמוד אחד.

טוב באו לא נשכח שדיירה מיועדת לדייס שאיתו קורה משהו רק בסוף הספר הייתי מצפה שהיא תפגוש אותו ותדבר איתו קצת יותר מוקדם אבל זה לא קורה ושהיא כבר נפגשת איתו תוך שנייה שניהם מאוהבים אחד בשני.

ועכשיו אגיד את דעתי על הדמיות :
דיירה: ההתייחסות שלה לדברים ממש מעצבנת ואיך שהיא מבדילה בין קייד לדייס...זו הדרך הכי מפגרת שראיתי.
דייס: הוא הרגיש לי דמות פחדנית מכיוון שכל פעם שראה את אמא של דיירה הוא הרגיש תמיד לא בנוח ורצה ללכת.
ג'ניקה: אמא לא אחראית שלא ממש סומכת על הבת שלה וחושבת שהיא יודעת הכל.
קייד: את האמת הדמות הזאת הייתה הכי מעניינת,אהבתי את הקטעים איתו ובאמת הוא הציל את כל הסיפור.

לסיכום ממש התאכזבתי מהספר הרעיון שלו טוב אבל הביצוע גרוע.
אפשר לוותר.

הדבר שמשך אותי לקרוא את הספר הזה זאת הכריכה הממש טובה
לצערי חבל שהספר לא טוב מבפנים כמו שהוא טוב מבחוץ .
בערך עד עמוד 200 אני קוראת ומרגישה שאני קוראת סתם
שהעלילה לא מתקדמת לשום מקום,הקצב של הסיפור ממש איטי
ספר שלם אני קוראת ומה בסוף אני מגלה שהיא על טבעית נו ידעתי את זה כבר רשום
משהו דומה לזה בתקציר שהיא שייכת למחנה של העל טבעיים יותר מכולם
לא היו רושמים את זה אם היה לה בעיה בראש או שהיא משוגעת .
למה על זה מתבסס כול הספר שתעשה עוד משימות .
בסוף הספר היא גילתה שהיא על טבעית למרות "שכולנו היינו בטוחים שלא " והמשימה הבאה שלה זה לגלות
מה הסוג של העל טבעיות שלה אמממ אם גם המשימה הזאת תהיה כל הספר השני אז תדעו אני מוותרת לקרוא אותו
למרות שגם ככה אני לא אקרא את הספר השני כי הוא לא מתורגם וזה לא ספר שמגיע לו שאקרא אותו באנגלית.
טוב בואו נדבר על הכתיבה נו באמת מה זה הכתיבה הזאת הספר רשום בצורה כול כך שטחית וטיפשי
באמת הסופרת הזאת יודעת לרשום בכלל זה ספר נוער תרגיעי קצת ... קיילי רק בת שש עשרה אין לה מה למהר
טוב בואו לא נדבר גם על שרה שהרבה יותר גרועה מקיילי .
דמויות:
לא אהבתי אף אחת אולי רק את ברנט שבקושי מסופר עליו ובגלל זה הסופרת לא יכלה להרוס גם את הדמות הזאת
וגם בהתחלה אהבתי את לוקאס אבל אפשר להגיד שמאמצע הספר עד סופו הוא פשוט נעלם וחבל ...
את הדמות של דרק אפשר לתאר כך שהוא נוצר בשביל להיות סביב קיילי ולהציל אותה שבום טראח יש אריה על המיטה שלה
ודרק באותו זמן היה בחוץ והסתובב.
ולבסוף אני אספר לכם את הסוף של הספר שהסופרת כל כך רצתה שהקוראים שלה יסתקרנו ושסוף סוף יש משהו מלוקאס
היא החליטה לא לא ניתן להם לקרוא את המכתב של לוקאס שיסתקרנו ויקראו את הספר השני בשביל זה. אם אני הייתי
קיילי ולוקאס היה חבר ידיד שלי(אין לי מושג איך לקרוא לו כול פעם קיילי לא יודעת את מי היא אוהבת אותו או את דרק) ואיזה חצי ספר לא הייתי רואה אותו (אין לי מושג כמה זמן עבר בחצי ספר שהוא לא נמצא) הייתי פותחת את המכתב לראות מה הוא רשם לי זה רק כמה דקות לקרוא זה לא או המכתב של קיילי או ללכת למסיבה קיילי יש דברים שאפשר לעשות גם וגם .

טוב אם הגעתם עד לפה ובאמת קראתם הכול אתם יכולים להבין שלא אהבתי את הספר ואני לא ממליצה לכם לקרוא אותו בכלל אבל בכל זאת מגיע לו שני כוכבים בגלל הכריכה המהמת הזאת וכן זה גם משהו חשוב!!
אבל בכל זאת לא ממליצה לקרוא תעשו משהו יותר טוב עם עצמכם מאשר לקרוא את זה .