רוב הגברים רוצים בן בכור, אבל אני רוצה בת. אני מדמיין אותה בשערה השטני ועיניה הירוקות הסוקרות את העולם באופן בלתי מתפשר, בצימאון כנה להבנה. אני מחליף איתה מבט, ויצר ההורות שלי גואה. אני מאמין (ותוכלו לחלוק עלי), ששיעור הפוטנציאל הנפשי והמחשבתי בקרב נשים, גדול משל גברים, וכך גם חיבורן להוריהן (בדגש על האב). אולי החיים יוכיחו אחרת, אבל זוהי תפיסתי, לעת עתה.

אנה היא ילדת החלומות, היא ניחנה בראייה צלולה אודות היקום ושוכניו. ראייה, שאינה עולה בקנה אחד עם גילה, ועם הדעה הרווחת. פין (Fynn) הוא בחור צעיר, שלקח אותה תחת חסותו (או לפחות ככה חשב).

בסיס החיבור בין הקורא ודמות, הוא המסע המשותף שהם חווים יחד. כך, לומד הקורא אודותיה, נחשף לסגולותיה ומגרעותיה ומתמסר לטיב הקשר המתהווה ביניהם. האדרת הדמות, טרם הופעתה, עלולה להוביל לתוצאה ההפוכה. אלא אם כן, הפעולה נעשית בתבונה ועם הצדקה. סידני ג'ורג' הופקינס (או בשם עטו/חיבתו, פין), אכן פעל בתבונה.

ילדים מעוררים הזדהות. ילדים הנוטים לעסוק בנושאים ברומו של עולם, מעוררים הזדהות שבעתיים.
התוודעותה של אנה לדרכו של עולם, תגובותיה ותובנותיה, מוליכות אותנו איתה, בהתוודעותה אל קשת הרגשות והקושיות האנושית, מנקודת מבטה הייחודית.
שימוש בתגליותיה של ילדה כאמצעי להעברת מסרים, הינו מניפולציה משובחת של הופקינס (בין אם התכוון אליה או לא).

באבולוציה האישית שלי, הגעתי אל השלב התבוני החוקר, בגיל מאוחר למדי (19). מאז, אני במרוצה מתמדת להשלמת הפער, שכן, הזמן קצר להחריד, והמלאכה מרובה (אינסופית). פעמים רבות, הצטערתי, שלא הגעתי אליו קודם לכן (כמו אנה למשל).

התובנות של אנה, עוסקות בנושאים גדולים וקטנים כאחד (כי למעשה, היינו הך). בין היתר, בתיאולוגיה, אריתמטיקה ואנתרופולוגיה. במיוחד אהבתי, את היצירתיות שברעיון הפירמידה ההפוכה.
די להיתקל באחת מהארותיה הקטנות, כדי להבין את קסמה. למשל, "היא הצטנפה תחת זרועי, נכונה לשינה. עשר דקות מאוחר יותר, התעוררה. "אני יודעת איפה המימד הרביעי עכשיו", לחשה, "הוא בתוכי", אמרה ונרדמה.

אני מניח, כי יצר הבלשנות של אנה, הקשה על תרגום הספר. כאן מגיעות לאוריאל אופק, המחמאות. הספר מאופיין בשפה גבוהה, אך יותר מכל, דייקנית. כמו אנה, הוא פשוט וקולע, ברעיונותיו ובזרימתו.

סיפורו של הופקינס (הלוא הוא פין), עורר תעלומה בזמנו (למעשה עד היום). מעניין לגלות אם לפין היו ילדים (עת כתיבת הספר), ולברר אודות הדמיון בין אנה הדמות ואנה האדם.

מעטים הספרים שאקרא פעמיים, זה אחד מהם.

ארבעה וחצי כוכבי מחשבה.

נתן יונתן שאל - "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא"
ואני שואלת - איפה ישנה עוד אהבה כזו, כמו של אנה ופין, שהיא ברה, שהיא תמה ונקיה.
שהיא התענינות באדם באשר הוא, בבריאה ובנפלאותיה.
אהבה שיש בה קשב חף מכל אינטרס, סבלנות מנצחת וחיבה עמוקה.

כשפין פוגש בשיטוטי הלילה את אנה "היא נראתה כבת פראים קטנה, מרוחה כולה בצבעי צבעים, על פנים וזרועות, צואר ורגלים; חזית שמלתה מהומת צבעים מוחלטת" (עמ' 14) כך הוא אוספה אל ביתו, אל ליבו הענק המאפשר לה מרחב לשאול את כל השאלות בעולם, לערוך את כל הנסויים שעולים בדעתה, ואפילו לתת תשובות לפני ששואלים ת'שאלה :)
האור והמבט האופטימי של אנה על כל דבר, פשוט כובש ומזכיר את "פוליאנה" שאף היא ילדה מאומצת שהביאה שמחה ואור מחייך לסובביה. (אם כי באישיותה, פוליאנה הרבה יותר צוהלת ושובבה:)

העולם על פי אנה – ילדה בת 5 שטרם נשחקו סממני התום והסקרנות בה.
מבעד לעדשת עינה, גם נושאים כבדים מקבלים מימד אפשרי להתמודדות.(חושך ואור, אמונה, חיים ומוות, אלהים,אהבה [עצמית והזולת], ומבחינתי גם מתמטיקה:)
ספר המזמין לבחון מחדש את המוכּר והידוע, אך מודחק ותקוע.

פנינה שהתכרבלתי בתוכה:
"אור היום מפתח את חושי הגוף ואילו שעות לילה מפתחות את חושי הנפש,
מרחיבות את הדמיון, מחדדות את הזיכרון ומשנות את כל משקלם של הערכים." [עמ' 167]

בתור לא אוהבת מתמטיקה לחלוטין! הספר הזה ניגן לי קצת אחרת את צליל הסְּפָרות:
"יש דברים אחדים שאני חושבת עליהם, והם נורא.. נורא."
"מוזרים?"
"ממ.."
"עד כמה מוזרים הדברים האלה?"
"כמו שתיים וחמש הם ארבע."
העולם הופיע הרוס על מרבציו. צדקתי. כן, צדקתי. ידעתי בדיוק על מה היא מדברת.
בשלוה רבה ככל שהצלחתי להפגין גיליתי לה את סודי.
"או עשר?"
משך רגע או שניים היא לא זזה. לבסוף סובבה את פניה אלי ואמרה בקול שקט עד מאוד:
"גם אתה?"
"כן." עניתי, "גם אני. איפה מצאת את שלך?"
"למטה, בתעלה, המספרים על הסירות, בתעלה. ואיפה מצאת את שלך?"
"במראה."
"בראי?" חלחלת ההפתעה שלה נמשכה שנייה אחת. "ראי זה כמו מים. כן."
יכולתי לשמוע כמעט את צלצול הכבלים הנושרים ממני.
… שנינו למדנו כי "חמש" אינה אלא "חמש" ותו לא; אבל הספרה 5 הנשקפת במים או בראי הופכת להיות 2.
עובדת השתקפות זו עשויה לברוא שיטת חשבון מוזרה ומפתיעה: זה הדבר שקסם לנו כל כך."

ולי, כל הספר קסם. כנראה בגלל *ש-
אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות...

ואהבה קצרה ומלאה כזו
בין נער מגודל וילדה נטושה

*כאן, חלומות שמורים של אהוד מנור:
http://www.youtube.com/watch?v=bIGjr-Qw-P4

מרחבי אור ותכלת (לפחות כמו שאנה פיזרה:)
כּנרת~~

הרבה נכתב על המפגש בין האדם לזולתו, האדם לעולמו והאדם לאלוהיו. מה שבובר כינה "יחסי זיקה - אני-אתה" וההצעה של גורדון "להעצים את עולם החוויה של האדם", מנסחת אנה בדרכה הרכה, המחוייכת של ילדה.

"'פין, אני אוהבת אותך.' כשאמרה אנה משפט זה היתפוצצה כל מילה בגודש המשמעות שהכניסה לתוכה. ה'אני' שלה היה מוחלט. כל מה שהיה אותו "אני" בעיני אנה נתגדש בישות. כאור שאינו מתבלה, כך גם ה'אני' של אנה לא התבלה; הוא היה טהור ועשוי מקשה אחת. הגיתה את המילה 'אוהבת' לא נשמעה בפיה רגשנית או מתקתקה; היא היתה מעוררת ורוויה עוז ועידוד. אנה ראתה במילה 'אוהבת' הכרה בשלמותו של האחר. אנה ראתה את האדם על כל חלקי גופו. אנה ראתה 'אותך'. אם צריך להתנסות במשהו, יש להראות ולראות 'אותך', בבהירות ובשלמות, בלא חלקים נסתרים. דבר נפלא ונורא. תמיד האמנתי כי אלוהים לבדו רואה את האדם בשלמותו, בבהירות רבה כל-כך; אבל כל מאמציה של אנה הרי כוונו כדי להידמות למר אל, על כן טמון כל הסוד בניסיונות רבים ובהישתדלות מאומצת."

זה ספר דתי במובן העמוק ביותר של המילה. והוא מעורר שיח מופלא אצל הקורא - עם עצמו ועם עולמו. וכולי תקווה שגם עם אנשים אחרים. תהנו ממנו.

..."לא כל דבר יש לו שם. יש דברים המוליכים אותנו אל מעבר למלכות המילים...דומה הדבר לאותה מראה קטנה שבאגדות - אתם מביטים אל תוכה אבל אינכם מגלים בה את עצמכם; לרגע קט אתם צופים אל הבלתי-מושג, שכל סוס או מרבד-קסמים לא יוכלו להביאכם לשם. והנפש הטובה יוצאת אליו"... ואכן, הנפש יוצאת כולה בקריאת הספר הזה. נחשפת, באור האמת של החיים.

קראתי בנשימה עצורה, וגם עצובה. באמת מזכיר קצת את הנסיך הקטן מבחינת התובנות והעומק הפילוסופי - כל כך הרבה רבדים יש בספר הזה, ולא די בקריאה אחת.

הלב יוצא אל אנה. אמונתה של הילדה הזאת, בת החמש, מפיחה חיים ומפליאה את כול הסובבים אותה. בעיקר את פין, חברה למסע החיים, אמנם היתה להם היכרות קצרה, נפגשו בשעת לילה מאוחרת, "אנשי לילה", ומאז לא נפרדו. במשך שלוש שנים היא היתה חלק מחייו והוא היה חלק מחייה, ואני, נפעמת מעוצמת הקשר, מעוצמת האהבה - לילדה הזאת יש אהבה בלב שיכולה למלא יקום שלם. כל כך פיקחית , שופעת ברעיונות כמו הרעיון ש"שיעורים בחיים הם כמו מין. מיכוון שבשיעורים נכנסים דברים לראש ודברים חדשים נולדים" מי חושב על דברים כאלה אם לא גאון? כל המחשבות, התהיות, הסקרנות, ההירהורים של אנה יוצאים, ופין חולק איתה מחקרים והתעניינות, שניהם בדיונים מתמידים אודות עניינים ברומו של עולם...

הוא לא קל לקריאה מבחינת החומר שמופיע בו כמו מוות ,שאלות קיומיות, ואמונה באלוהים - אני לא יודעת איך הספר הזה נכלל בקטגוריית ילדים ונוער, אולי למחוננים...

אפשר ללמוד ממנו הרבה, אפשר לקבל השראה, מלא בתובנות ערכיות על החיים, אפשר גם לקחת דוגמא אישית ולצמוח ממנו, או להיבנות... יש ערכים חשובים מאוד בחיים, שגם אני חיה על פי הם ודוגלת בהם כמו כנות, שהיא המדיניות הכי טובה.. ואסיים בציטוט של קירקגור שמופיע באחרית הדבר: "האמת היא כל דבר מאציל".

הספר הזה יכול להאיר אפילה של כל אחד שהרגיש אבוד בשלב כלשהו בחיים. מומלץ. באמת. וברצינות.

על הספר הזה שמעתי לראשונה בחטיבת הביניים. הייתי בקורס בבית הספר שבו קוראים ספרים ומנתחים אותם. בקורס נתקלתי לראשונה בספר הזה. היינו אמורים לקרוא ואותו ביחד בשיעור וגם בבית ולנתח אותו. אמא שלי קנתה לי את הספר בשביל הקורס אך בסופו של דבר המורה החליטה שלא נקרא את הספר בשיעור והוא נשאר אצלי בבית. עברו מספר שנים מאז וראיתי את הספר הזה עומד אצלי במדף ספרים, החלטתי לקרוא אותו ולבדוק למה המורה החליטה בסוף שלא נקרא את הספר והבנתי למה. הספר הזה הוא ספר פילוסופי המדבר על מהות אלוהים על פי הנצרות (הברית חדשה). הספר הזה הוא בעל תובנות גבוהות מאוד והוא לא מתאים לקריאה של ילדים שהם בחטיבת הביניים. אפשר להתחיל לקרוא אותו בתיכון כשאתה בוגר מספיק בשביל להבין את המסרים מאחורי הספר.

הסיפור מסופר מנוקדת מבט של פין הדמות הראשית והמספר של הסיפור. הסיפור מתחיל מסיפור היכרותו עם אנה, ילדה שהוא הכיר ברחוב שטוענת שההוריה היו בחדר של שוטרים עם דם. אפשר להסיק מזה שהוריה מתו מסיבה לא ידועה. אחרי שהוא פגש אותה הוא הביא אותה למשפחתו והם החליטו לקחת אותה תחת חסותם. משם מספרים את החווית המשותפות שלהם ביחד עד למותה.

כמו שאמרתי מקודם הסיפור הוא סיפור דתי והוא מעלה בנו שאלות רבות על מהותו של אלוהים (במהדורה העברית קוראים לו אלוהים אבל רב הפעמים קוראים לו מר אל), איך האמונה משפיעה על אורך חיינו? מה זה בעצם להיות איש מאמין? ושאלות מסוג הזה שנשאלות בסיפור על ידי אנה.

התובנות בסיפור זה מובעות דרך שאלות שאנה שואלת הם בעצם תובנות גבוהות מידי בשביל ילדה בת חמש ואני שאלתי את עצמי במהלך קריאת הסיפור ואני עדיין שואלת את עצמי את אותה שאלה גם עכשיו. למה הסופר החליט שהתובנות יבואו מילדה בת חמש ולא מבן אדם מבוגר בעל ניסיון חיים יותר גבוהה משלה?
אני חושבת שהתשובה ההגיונית לכך זה שכנראה אנה היא ילדה מחוננת ואפשר להבין זאת על פי תיאורו של פין או בגלל שהסופר רצה שהסיפור יהיה מנקודת מבט של ילדה. שתי האפשרויות יכולות להיות נכונות. מה שמדהים זה שהכותב כותב את התובנות כך שהם ישמעו כמו שילדה בת חמש מדברת.
יש משמעות סימבולית גם למקצועות שפין מתאר את אנה בהם: תאולוגית, מתמטיקאית, פילוסופית, משוררת וגננת פרחים. המשותף לכל המקצועות האלו זה שהם בעצם מביאים לעולם משהו חדש שמעיד על עצם קיומנו. למשל: תאולוג הוא מי שהעוסק בחקר הדת ובעצם גם בדת יש התעסקות בבריאת העולם ועל היווצרותו, מתמטיקאי יוצר נוסחאות שבעצם חוקרות את עצם קיומינו כמו תיאורית המפץ הגדול , פילוסוף גם חוקר על עצם היווצרות הדברים, משורר מביע את רעיונותיו על היווצרות העולם דרך כתיבה וגנן פרחים מגדל פרחים ממתי שהיו זרעים עד שהפכו להיות פרחים.

לסיפור מגיע ארבע כוכבים:
1. הכתיבה יוצאת דופן
2. אהבתי מאוד את הצגת התובנות של הסיפור.
3. הדמויות הם בעלות אופי ובעלות אישיות.
4. התובנות מעלות בך שאלות רבות אחרי קריאת הספר.

הסיבה שאני מורידה כוכב מין הספר היא שהעלילה הייתה קצת צולעת ולפעמים הסיפור היה קצת משעממם וחסר תוכן. אבל זה חלק מאוד שולי בסיפור ובסך הכל זה ספר נהדר בעל תובנות גבוהות ומעניינות ומומלץ לקריאה לאנשים שמתעניינים בפילוסופיה וחקר הדת.

הכרתי את הספר מאז שהייתי ילד בן תשע או עשר, וקראתי אותו מאז לא מעט פעמים, ובכל פעם אני נהנה מחדש.
כתוב בחן, מחוכם, ואנושי ביותר.
מעין שילוב של מדע ומטאפיסיקה, מוחשיות וערטילאיות.

רבותיי, עצרו הכל, טוב לא הכל, אבל תקשיבו, יש ספר אחד בעולם, שיכול לפתוח לכם את הלב, הדמיון, והרצון להיות....מי שאתם באמת, אנשים מופלאים, יצירתיים ויפים ועוד הרבה יותר.
ממליץ בחום גבוה.
לא מתאים לכולם!
רק לגברים ונשים שהאמת על מי שהם בוערת.
אני מתרגש, גם לכם מגיע.
אוהב.
אייל

מה הופך ספר לספר טוב?
מה הופך את הדפים לבעלי משמעות?
מה הופך את המילים והמשפטים לסימפוניה אחת גדולה שמתנגנת 24 שעות בראשך?
אחרי שקראתי את "מר אל, כאן אנה" הרהרתי בשאלות הללו. גם הגעתי לתשובה.
מה שהופך ספר לספר טוב הוא הרושם שהוא מותיר. הרשו לי לפרט.
ספר שמתיימר להיות מצחיק, ואך ורק מצחיק, לדעתי הוא לא ספר טוב.
ספר שמתיימר להיות עצוב, ורק עצוב, לדעתי הוא לא ספר טוב.
בכול ספר טוב יש עצב, שמחה, כעס, צחוק, חוכמה , פילוסופיה (במידה), מיתורין, ואהבה.
כולם יודעים שהקומיקאים הכי גדולים מסוגלים לגרום לך לצחוק ולבכות. או במילים אחרות (כפי שחברתי נוהגת לומר)
-"אפילו כוכבים צריכים אפלה כדי לזהור"-
היא פירשה את זה כסטטוס לפייסבוק ואני פירשתי את זה כפילוסופיית חיים.

בספר "מר אל, כאן אנה" לא חסר דבר מאלו. המסתורין החל שבכריכה כתוב רק "פין". מיהו פין? ולמה לא כתבו את שם המשפחה שלא? וגם ברגע שבו אנה "נוחתת מהשמיים" המסתורין חוגג. ההומור מתחיל כאשר פין (הדמות הראשית) פירט את התחביב של אימו. איסוף ילדים. היא נוהגת לאסוף ילדים מכול הסוגים. שיעשע אותי מאוד שפין כתב שלפעמים הם הולכים ולפעמים נשארים. השמחה מגיעה כאשר אנה עוברת לגור אצלם מלווה עם מסתורין, פילוסופיית החיים של אנה חוכמה ואהבה. כול אלו קיימים במהלך כול הספר. עד לנקודה מסויימת שבה העצב מתחיל להיתפשט ולאט לאט הורג את השמחה וההומור. בנקודה זו נשברתי ופרצתי בבכי. לא אספר מדוע, כי אז מסתורין הספר יתפוגג ולא תוכלו להנות מחווית הקריאה כמוני.

סיכום הספר היה מקסים והנה מגיע ספויילר
-"בתוך תוכי"-
-"מהי השאלה"-
-"איפה אנה"-

ו-"איפה אנה" היה המשפט האחרון של הספר.
אני ממליצה על הספר הזה בחום ומאחלת לכולם קריאה מהנה.

לפני כמה זמן ראיתי את הביקורת של פידל על הספר, ונזכרתי שיש לי אותו באחד המדפים בקצה הספרייה. הספר הוצא מהמדף, האבק נוגב מהכריכה, והתחלתי לקרוא.
אנה היא לא באמת פיה או מלאך או שדון. אנה היא ילדה רגילה, כמו כל הילדים, שאייך שהוא הצליחה באורך פלא לשמור על הסקרנות, על הפתיחות והדמיון, על חשיבה הגיונית, על יכולת לשאול שאלות, ורצון לחפש תשובות. אילו מאפיינים שכל ילד נולד איתם, אך אנה הצליחה לשמור אליהם הרחק מהישג ידם של המבוגרים.
תינוק שנולד סקרן לגבי כמעט כל גירוי חיצוני של רעש, טעם ,צבע... כל 5 החושים עובדים במלוא עוצמתם.
ילד שאך למד לדבר, מביע את הסקרנות שלו, ומהר מאוד לומד לשאול. אז מתרחש איזה שהוא קסם שחור. אחרי שהוא שואל ושואל, ואתם עונים ועונים, אחרי פרק זמן כל שהוא (אינדיבידואלי לגבי כל הורה ופעוט),אתם מתחילים להתעצבן, או להתרגז, או שאתם סתם עייפים, ואין לכם זמן, סבלנות או כוח להמשיך לענות, אבל במקום ללמד את הילדון היכן ואיך למצוא את התשובות (וזה נכון מאז ימי האנציקלופדיה ועד ויקיפדיה וגוגל של ימינו אנו) אתם רוצים רק שיפסיק לשאול, יפסיק לעצבן, ויעזוב אותנו בשקט (היה לכם יום ארוך, הבוס עלה על העצבים, החותנת בלבלה את המוח, פנצ'ר באוטו, התקשרו מהבנק, או שסתם לא נוח לכם להודות שאתם לא יודעים הכול, ואין לנו כוח לחפש את התשובה . כל יום וכל אחד עם הסיבה/ התירוץ שלו).
אז לאט לאט, אבל בעצם די מהר, בלי ששמתם לב, הפעוט גדל והופך לילד, ובהמשך ממשיך ומתבגר, ואז, בסיועה האדיב של הסוציאליזציה (ובעזרתם האדיבה של הטלוויזיה, ההורים, הסמרטפון שלכם, החברים, ההורים של החברים , הקניון וכו'...) אתם מקבלים טרום מתבגר שכל מה שמעניין אותו בחיים זה כדורגל/ טלוויזיה/ משחקי מחשב/ סמרטפון חדש/ שטויות של החבר'ה/ מותגים/ קניות/ בגדים/ תסרוקת .... וזהו !
אתם לא מבינים מה קרה פה, מה עם לימודים/ חוגים ספרים/ ערכים....
אז, הדליקו את המזגן, צפו המתבגר שגדל לכם בבית, לכו למטבח, קחו כף, שבו ליד השולחן ואיכלו את הדייסה.
זו הדייסה שאתם בישלתם, ולכן אתם אלה שצריכים לאכול אותה (ולסיים מהצלחת כמובן).