האם אתם מפחדים למות?
אני לא מפחדת מהמוות עצמו. כלומר, התהליך מפחיד אותי כמובן; כמו כל אדם, גם לי לא מתחשק לסבול ייסורים כאלה ואחרים בדרך לסוף. אבל המוות עצמו לא מדכא או מדאיג אותי, להפך - הוא אפילו מנחם. אני צריכה כמה ימים להתארגנות וסגירת קצוות, למצוא מי שיטפל בחתולים שלי ולהיפרד משלושה-ארבעה מוקירי זכרי, וזהו.
טוב, כל זה היה נכון עד שהתחלתי לקרוא את המחזה של ז'אן פול סארטר, "בדלתיים סגורות".
שלושה אנשים, גבר ושתי נשים, שלא הכירו זה את זה בעולם החיים, נפגשים בחדר בגיהינום. על פניו – גיהינום די סביר: אין שם עינויי גוף, קצת חם אבל בגבולות הנסבל, אין מפסק לחשמל, אין מראות, אין חלונות, ריהוט בסגנון נפוליאון השלישי (קצת סר טעם, אבל לא נורא). אלא שהשלושה סגורים יחד בחדר, אין יודע עד מתי. נוסף לכל הנ"ל, הם גם נטולי עפעפיים, כך שהם לא יוכלו להתנחם בעצימת עיניים או בשינה.
אם יש גיהינום וגן עדן, אני לגן עדן כבר לא אתקבל (אמא שלי טוענת שאם היא תגיע בטעות לגן עדן, היא לא תכיר שם אף אחד). מכיוון שכך, התחלתי להילחץ. הרי ברור שאם יסגרו אותי לנצח נצחים בחדר מחומם יתר על המידה עם אנשים אחרים ובלי אטמי אוזניים וספרייה, אני אמות...
ואז מתברר שזה לא הדבר המלחיץ באמת במחזה הזה.
סארטר (1980-1905) היה בראש ובראשונה פילוסוף, מהבולטים שבזרם האקזיסטנציאליסטי הצרפתי במאה ה-20, אבל הוא נחשב לסופר טוב שכתב גם רומנים ומחזות. אף על פי שהכתיבה הבדיונית שלו היתה אמצעי להמחשה ולהנגשת התאוריות הפילוסופיות שלו, היא נחשבת לכתיבה ספרותית איכותית בפני עצמה.
אז ברור שיש לנו כאן אלגוריה לחיים האנושיים, אבל מה בעצם סארטר רוצה לומר לנו? מבחינתי זה לא היה פשוט כל-כך. מתברר שבשביל להבין את מהותו של המחזה הזה, ואת משמעותו של המשפט המפורסם, 'הגיהינום הוא הזולת', צריך להבין את הפילוסופיה של סארטר. אז פניתי כהרגלי להרצאותיו של הנרי אונגר, הזמינות לכל ב-YouTube, וניסיתי לקבל מושג בסיסי על האקזיסטנציאליזם של סארטר.
לא בטוח שהבנתי כראוי את הכוונה הפילוסופית האקזיסטנציאליסטית (מדובר בזרם הצרפתי ולא בזרם הגרמני), אבל אנסה בכל זאת לסכם (גם אם, אבוי, באופן רדוד ולא מדויק):
הפילוסופיה של סארטר מושתת על שורה של פילוסופים פוסט-הגליאנים (תלמידיו של הגל) מהמאה ה-19, שטענו שאין אלוהים, ודנו בחירות האדם. אם יש אלוהים ששולט בכל, שהינו הסמן של הטוב והרע, יודע הכול, כולל העתיד, הרי שאין לאדם חירות לפעול לפי רצונו. הקיום של האדם, האקזיסטנציאליות שלו, תלויה ביכולתו 'לצאת מתוך עצמו' במצבי קיצון, כלומר, לבחור באופן חופשי ואישי בקו פעולה שאינו תואם בהכרח את אופיו או את פעולותיו בעבר. מכאן אפשר להבין שסארטר התנגד לאופן החשיבה הפרוידיאני שטוען שניתן (אף כי לא פשוט כלל) לחזות את פעולותיו של אדם מראש. על פי סארטר העתיד הוא חי ודינמי, ואינו ניתן לחיזוי על סמך ההווה או העבר, אחרת הוא הופך לתבנית סגורה ומאבד מאנושיותו ומחיותו. לפי אופן ההסתכלות הזה, האדם שאני כעת אינו האדם שהייתי אתמול, ולא זה שאהיה בעוד דקה, שעה, עשר שנים וכו'. האקזיסטנציה שלי היא החירות לבחור בבחירה; בכוחות עצמי, ללא שותפים וללא שיקולים זרים כגון נוחיות, חוקי מדינה, מוסר מקובל, מחויבויות משפחתיות, 'מה יגידו השכנים'', אפילו במחיר סיכון חיי וחיי זולתי. מדובר בבחירות מוסריות אישיות טהורות של אדם בסיטואציות מסוימות, שאם הוא עומד בהן על אף הקושי, הרי הוא קיים.
בהקשר של המחזה, "בדלתיים סגורות", הרי שחסרון העפעפיים מחייב את הדמויות להשיר מבט מפוקח בראש ובראשונה כלפי עצמן ופעולותיהן בחייהן, אבל גם כלפי זולתן. ומדוע 'הגיהינום הוא הזולת'? מפני שבעולם נטול מראות, אני רואה את עצמי בעיניו של הזולת. מעבר לכך שהזולת עלול לשקר לי או לעשות בי מניפולציות (גזלייטינג, או בעברית - גִּזְלוּת), הזולת המתבונן בי עלול לשפוט אותי (ולרוב אף עושה זאת) על פי פעולות העבר שלי ולקבע את ההוויה שלי לפיהן, ובכך 'להמית' את הקיום שלי. מצד שני, ללא מבט הזולת כנקודת ייחוס, לא יכול האדם 'לצאת מעורו', כלומר להיות קיים באמת, ולא סתם הווה כמו, נניח, שולחן.
בקיצור, קשים מאוד חייהם של האקזיסטנציאליסטים. זה דבר וזה כולרה (נראה שלא סתם קאמי מיקם אותם בסיטואציה של מגיפה...).
המחזה מעניין מאוד, קצר, דחוס ומעיק. קראתי אותו פעמיים במרחק של ימים ספורים בין הקריאות, ובקריאה שנייה הוא היה מעיק אף יותר. האם אני ממליצה לקרוא אותו? כן, אבל הוא בהחלט לא שווה לכל נפש. הוא מומלץ לאנשים שמתעניינים בפילוסופיה ובמשמעות חיי האדם, ולמי שמחפש חומר קריאה מעורר מחשבה ומאתגר מחשבה. מכיוון שהמחזה הוא אבן דרך במחזאות המאה ה-20, מדובר בקריאת חובה לאנשי תיאטרון.
על פי סארטר, המחזה הוא שיקוף של חיי האדם ונראה שהמוות אינו מביא נחמה. וכמו שאומר גארסין במשפט החותם את המחזה: "ובכן, הבא נמשיך."

אתם חושבים לפעמם שזה סיוט לראות את עצמכם דרך העיניים של אחרים? מכירים את זה ששומעים מוזיקה לבד ופתאום נכנס מישהו ואז המוזיקה נשמעת קצת אחרת?
תחשבו שהעין האנושית היא כמו מראה, ובעצם אני מביט בעצמי דרך העין של האחר. למה זה סיוט? אם מדובר ב"אחר" אוהב, אז זה פחות סיוט, אבל עצם ההתיחסות שלי לעצמי דרך ה"אחר" נחווית כניתוק מעצמי, אני מגדיר את עצמי או כל דבר לא דרכי. הכל הופך לאובייקט, כולל אני עצמי.
אז מי שהדיבורים האלה מדגדגים לו, שיקרא את המחזה הקצרצר הזה של הסופר העמוק והסובל כמו כולנו בעולם מלא חרדה ובחילה.
אני אישית נהניתי וקיבלתי השראה לרעיונות חדשים.

מה קורה כאשר שלוש נשמות שונות כל כך נתקעות בחדר אחד ביחד ללא יכולת לצאת, ללא מוצא ממחשבותיהם, ללא יכולת לנהל שיחה אמיתית אחת פשוטה.
הגהינום שסארטר יוצר באותו חדר מפגיש בין שלוש קצוות ופורם אותם לאט לאט לכדי קשר מסורבל, הם אינם נפרמים מתוך עצמם כי אם נקשרים בסבלם של האחרים, כך החוויה מאחדת אותם במישור לא רק של מקום כי אם שותפות שהיא קשר מעבר לכך, שותפות לדבר עבירה בגינה הם נמצאים באותו גיהנום, כל אחד וחלקו וכולם ביחד יחידה אחת.

משפט מפורסם של סארטר היה "חופש זה מה שאתה עושה עם מה שנעשה לך". בגיהנום על פי סארטר, המוצג במחזה קצרצר ומעולה זה, אין חופש, יש אנשים שכלואים על ידי נוכחותו של האחר, "hell is other people" כפי שאמר פעם.
מחזה מורכב, מענג, אקטואלי גם היום והוא יישאר גם כך, ממש כמו הפילוסופיה והמורשת שלו.

בניגוד לבקט, וכאן יסלחו לי כל חסידי "מחכים לגודו" ו"סוף משחק", אצל סארטר אכן קיים סיפור מעניין. כוחה של יצירה, לעניות דעתי, אינו במסר שהיא מעבירה אלא בדרך בה היא מעבירה את המסר.
מחזה נהדר.