כבר שנתיים לא כתבתי ביקורת אך הספר הזה הצליח לקטוע זאת
אני לא מצליח לשים את האצבע על הנקודה אבל איכשהוא הוא מזכיר לי את המשחק של אנדר

אז למי אני ממליץ ?
חובבי מד"ב וגיקים - לדעתי חובה, אני מאמין שזה יהפוך לספר / סרט חובה
לכל האחרים - תתרחקו, זה ספר בשביל הזן שלנו בלבד ובשביל כל מי שדיגר, גולדן-אקס ופקמן מהווים בשבילו שלב התפתחותי הכרחי...

הרבה זמן לא כתבתי ביקורת אך מר פרץ הצליח להרגיז אותי מספיק כדי להוציא אותי מגדרי.
אז הטוב הוא באמת הצד של הכתיבה והבניה של העלילה.
הרע בסיפור הזה הוא שהספר שאמור להיות על דניאל וייס הופך לספר בשבח האנושיות האיראנית (לא זו לא טעות) מול החולשה וחוסר עמוד השדרה הישראלי. הדמויות האיראניות הן דווקא דמויות העומק בסיפור שאמור להיות על צעיר ישראלי והן עוברות במהלך הסיפור תהליך של תיקון ו"חוזרות בתשובה"...
המכוער הוא שהמחבר דוחף את דעותיו הפוליטיות על חרדים ועל הימין הפוליטי בישראל כנאומים של דמויות בספר. חבל להרוס סיפור טוב בניסיון לשכנע אותי בדעותיו של מר פרץ שיכל להיות סופר טוב במקום פוליטיקאי בגרוש.

** אפשר לוותר

לדעתי הטרילוגיה ובמידה פחותה גם שתי הטרילוגיות המשלימות נמצאות על פסגת האוורסט של הפנטזיה. מסיבה זו כעת רק אני מבין את גדולתה לאחר שרעיתי בהרבה שדות זרים ומוזרים.

לפני כחצי שנה מצאתי את עצמי בפני שוקת שבורה כאשר לא נותרו ספרי מד"ב שלא קראתי בספרייה ובחרתי במקרה בסוחרי הספינות החיות.
הספר היה טוב ולכן לקחתי עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד... עד שסיימתי את שלושת הטרילוגיות.
עברתי לאחר מכן לסדרות נוספות ורבות: רומח הדרקון, שיר של אש - שיר של קרח, באלגריאד ולהערכתי אף אחת לא הגיעה לרמה של הוב באמינות ובחיבור שחשתי לדמויות של הספר.
הדמות של פיץ'-אביר מורכבת ומכילה סתירה אמיתית בין דמות של אביר וגיבור לאדם אימםולסיבי וחסר מעצורים.
גם הליצן הוא מצד אחד אלטרואיסט ומאידך חסר גבולות ומטורף על כל הראש.
בוריך אדון הארוות גם הוא מצד אחד גיבור ואמיץ אך גם אדם אטום וחסר רגישות כמעט לחלוטין.

עוד נקודה קריטית בשבילי זה הסוף הטוב. לכל הספרים למרות עלילות מפותלות וקשיים ומשברים הסוף הנו אופטימי. סוף רע ועלילה אפלה יכולה להרוס עבורי אפילו סדרה טובה כמו שיר של אש ושל קרח שהפסקתי לקרוא בשל כל.
חוץ מסיפוריו של טולקין אי אפשר להשוות את הכתיבה של הוב לשום סדרות פנטזיה אחרות
מומלץ *****

הביקורת מתייחס לכלל הסדרה !

עד היום אני לא מסוגל לפתוח ספרים של סטיפן קינג. אולי אני מוזר אבל זה מפחיד אותי ואני מרגיש אפילה בוקעת מבין הדפים.
ממשחקי הכס, ספר מצוין מרוב הבחינות, נודף ריח של רשע וחושך - פעם אחר פעם הרעים מנצחים (לא תמיד אבל בדרך כלל) ומשפחת סטארק - הולכים ונכחדים. לקח לי הרבה זמן לפענח מה מפריע לי כשאני מסיים את הספר בכרך הראשון, השני, השלישי והרביעי (ונראה לי שאוותר על החמישי) ולמה אני לא יכול ללכת לישון רגוע.
מבחינתי ספר טוב הוא לא עלילה ודמויות אלא אופטימיות ותקווה לעולם ועתיד טוב יותר.

הטוב - שלושה סיפורים שמוסיפים עוד נדבכים לסאגה של אנדר הן לגבי העבר שלו והן לגבי הפגישה הראשונה שלו עם ג'יין.

הרע - ספר קצר במיוחד אם סיימתי אותו תוך 3 ימים למרות שהוא באנגלית

המכוער - הסיום של המשחק של אנדר (הסיפור הקצר המקורי) מעט מאכזב והגרסה המלאה הרבה יותר טובה (זה לא כל כך מכוער אבל מה לא עושים בשביל קלישאה?)

הביקורת מתייחסת לכל 5 הכרכים של סדרת homecoming.

במשך שנה אני קורא את הסדרה וחוץ מסדרת המוסד של אסימוב אני לא זוכר את עצמי כל כך מחכה ומצפה לקריאה בספר.
אולי זה בגלל האנגלית שלוקח לי זמן לפענח ואולי בגלל היכרותי עם ספריו של קארד בעברית אני נותן קרדיט מוקדם - אבל התוצאה - סדרה מדהימה במיוחד, וזה הכשרון של קארד - בעומק של הדמויות.
הספר האחרון מגדיל לעשות בכך שהוא יוצר דמויות חדשות ואמיתיות לגמרי באותה מציאות של 4 הספרים הקודמים.

יחד עם השבחים, לטעמי הסוף מעט באנלי ולטעמי הדמיות הרעות - כמו של Akma ו Elmak קצת פלאקטיות.

חובבי קארד - שווה בהחלט את המאמץ.

המילה הראשונה שעולה לי בראש היא "מפתיע".
אודרי ניפנגר מצליחה לדעתי לשלב בין סיפור אנושי לפנטזיה במיטבה. גם הסוף, כמו גם בספרה הקודם, מפתיע ויצירתי (אם כי עצוב מדי לטעמי האישי).
כמו כן מגיע לעניות דעתי למי שמצליחה לבנות עבור רוח רפאים דמות אנושית ומשמעותית בסיפור שגם לה התחבטויות וקשיים (לא קל להיות רוח רפאים...)
יחד עם זאת הניסיון ליצור דילמה אנושית בדמות הקשר הסימביוטי-תלותי בין תאומות מעט רדוד לטעמי והתהליך שעוברות הגיבורות סכימטי מדי. גם התהליכים הרומנטיים בסיפור סובלים מבעיה דומה של שטחיות וקפיצות לא מובנות בין מצבים.

****

למי כן: חובבי פנטזיה ולמי שרואה ברוחות רפאים משהו חביב
אל תקראו: רציניים, חובבי/ות רומנים

אני לא יודע איך הוא עושה את זה אבל אורסון סקוט קארד מצליח לשבות אותי פעם אחר פעם בכבליו.
ניסיתי באמת להבין למה אני מסוגל לשבת ולקרוא את ספריו פעם שניה ושלישית וכו' בעוד אני מאוד בררן בספרים אחרים.
אני חש שהשילוב בין הדמויות האמינות, הקסם והאופטימיות והאמונה בטוב - מנצח אותי פעם אחר פעם.
הדמויות הטובות של קארד אינן פלקטיות ויש להן תמיד מאבק פנימי בין טוב לרע. הקסם שהוא משרה מתבטא לא רק בלחשים אלא הספרים שלו משדרים בין השורות הרבה אמונה הטוב האנושי ובעתיד האנושות (בדומה לאסימוב, הסופר השני ששבה אותי). כמובן שזה לא "הולך ברגל" ובדרך יש הרבה קשיים ונפילות אבל זה כמו בחיים האמיתיים ומאוד כמו ביהדות - יש נפילות אבל יש גם חזרה בתשובה.

למי מומלץ - לא רק לחובבי מד"ב ופנטזיה
לא מומלץ - לאלרגיים לקיטש ולפסימיסטיים מושבעים
*****

לפעמים ספר קונה אותך בגלל רעיון, משפט או דמות אחת.

שומרת אחותי ייזכר אצלי בגלל 2 דברים -
הרעיון המדהים של הסיפור, נערה התובעת את הוריה לקבלת הזכויות הרפואיות על גופה לאחר שנים של תרומות מגופה לאחותה. כעובד לשעבר במחלקה אונקולוגית יכולתי לחוש ולחוות היטב את שעובר על משפחה של חולה - נושא הנמצא בצל מחלת הבן / אח / הורה.
ובכל זאת שומרת אחותי קנה אותי בעיקר בגלל הסוף החמוץ-מתוק של הסיפור שמשקף היטב את הנעשה בספר - ריאלי, נוקב ואנושי.
*****