מבחינתי, זה היה ספר מטלטל. גם אני, כמו המחבר, גדלתי במציאות ציונית תוססת ודי הומוגנית. חדור אמונה לגבי הנרטיב הציוני והתכתיב הכמעט-טבעי הנגזר מהיותי ישראלי, כמו גם היותי מוקף אנשים שחשבו (לפחות בקירוב) כמוני, הרגשתי צודק. הרגשתי מוסרי. הרגשתי אפילו שיש לי סיפור לאומי מעורר גאווה - תנו לי רק להסביר לכם ותראו שתתפעלו. האמנתי שיש לי מסר גאה ומוסרי להציג לעולם הנוצרי, לערבים, ליהדות העולם, לזרם היהודי האורתודוקסי. הסדקים נוצרו לאט, לאורך השנים. הם התפתחו על רקע השלום שמשום-מה לא הגיע, האינתיפאדה הראשונה, הפיכת מדינת ישראל למדינה שבה הדמוקרטיה שמורה רק לחלק מהתושבים, הפיכת המניע להחזקת השטחים בשליטה ישראלית מביטחוני לדתי ("זכות אבות"), הנהירה של צעירים להתנחלות בשטחי יהודה ושומרון שמונעת כל אפשרות לחלוקה של הארץ בין העמים, הזנחת המיעוט הערבי בישראל הרשמית, הקרע הברור בחברה הישראלית לאחר רצח רבין ולאחר פינוי גוש קטיף, ועד לצעקות "מוות לערבים" הנשמעות כיום עם כל אירוע טרור ערבי שהצליח.
הספר הזה, כתוב מצוין וברור ורגוע, מאיר לכאורה פינה שולית: העובדה שהמושג "ארץ ישראל" לא קיים בכלל בתנ"ך. המושג הופיע לראשונה מאות שנים לאחר מכן, ולא בהקשר גיאוגרפי ספציפי. ומפרט לכאורה לא-חשוב זה מפתח המחבר סיפור רחב על תולדות הציונות, על הרצון "לפברק" סיפור לאומי קוהרנטי ולקשור אותו לחבל ארץ זה כחלק מההצדקה והשיווק של הבשורה הציונית. והסיפור מרחיק מהמצאת "עם" להמצאת "ארץ" להמצאת "גלות" להמצאת ערגה לאומית ("התקווה בת שנות אלפיים") לחזור לארצנו ההיסטורית, להמצאת "זכות היסטורית" על הארץ שגדולה מזכותם של בני דתות אחרות - אריג שלם והכל כדי שנוכל להתמודד עם שאלות של העולם המערבי. "דע מה תענה". במהלך קריאת הספר זיהיתי ויכוחים שהיו לנו בעבר, זיהיתי אינדוקטרינציה שעברנו כנוער, זיהיתי תשובות שאימצתי בעצמי. לכן, למרות שהספר כתוב בטון שקט ומלומד - הוא מטלטל. הוא מעורר מחשבה. הוא שם לפנינו ראי. כי מהו באמת סיפור המציאות האמיתי ולאן נפנה מכאן לאחר שנתפשט (אולי) מכל התשובות והסיסמאות ששיננו לעצמנו לאורך השנים?

אחרי שהגיש את סיפורו של העם היהודי במבט מחודש, משלים שלמה זנד את המבט, הפעם מזווית מושג ה"מולדת", בכלל ובהקשר לסיפור של העם היהודי. גם בספר זה זנד פוקח את עיני הקוראים להתגלגלות מושג ה"מולדת" בתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה. ה"מולדת", כמו מושג ה"עם", עברה שינויים רבים לאורך ההיסטוריה, אך רובנו איננו מודעים לה ומשליכים לאחור את משמעות המושגים הללו על תקופות רחוקות יותר. זנד מנראה כיצד הרעיון של נחלה משותפת, השייכת באופן מיסטי לקבוצת ההשתייכות, אשר עליה מוכנים גם להיהרג, הינו רעיון מודרני, שהתפתח בד בבד עם עליית הלאומיות. גיבורי התנ"ך לא התייחסו ל"ארץ ישראל" כאל "מולדת", כפי שאנו מתייחסים אליה כיום, כשם שבני-אדם בימי קדם לא החזיקו בתפיסה של מולדת השייכת להם מכוח השתייכותם לעם מסויים.
בהיבט ההיסטורי היהודי, זנד מציג מבט מחודש על אופן ההתייחסות לארץ-ישראל בקרב היהודים לאורך הדורות. הסיפור עליו התחנכנו, לפיו היהודים ראו בארץ-ישראל את מולדתם האבודה, אליה חלמו לשוב ביום מן הימים, נראה הרבה פחות משכנע. כפי שכבר הראה בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי", העובדה שיהודים התגוררו ב"גולה" כמעט מראשית המקורות החוץ-מקראיים עליהם, ולא עשו כל מאמץ רציני לחזור למולדתם "האבודה", לא עולה בקנה אחד עם הסיפור עליו התחנכנו.
זנד מבקש להראות שכשם שיהודים היו לאורך מרבית ההיסטוריה שלהם (אם לא מראשיתה) קבוצה דתית, כך גם ההתייחסות שלהם לארץ-ישראל (כינוי שהופיע רק בתקופת התלמוד) היתה כמושג אידילי, המתייחס לימות המשיח, תוך התמקדות בירושלים. היחס של היהודים לארץ, עד להופעת הציונות, לא היה כאל "מולדת" – נחלה קיבוצית שאבדה להם בשל תהפוכות ההיסטוריה. יתרה מזאת, היחס ביהדות לרעיון של התיישבות בארץ ישראל היה מסוייג מאד עד כדי שלילה מוחלטת, מנימוקים דתיים שונים. בסופו של דבר, יהודים העדיפו לחיות בגולה, והרעיון שמולדתם היא ארץ-ישראל היה זר להם עד להופעת הציונות.
אחד הפרקים המרתקים בעיני בספר הוא היחס הנוצרי לארץ. נראה שהנצרות הקדימה את היהדות בהתעניינות בגיאוגרפיה של הארץ. ה"ציונות הנוצרית", שהתפתחה בבריטניה החל מן המאה ה-16, התייחסה לראשונה לארץ כ"מולדת" של היהודים, והוגיה הם אלה שמעלים לראשונה את רעיון "שיבת היהודים לארצם". כל מי שמכיר את ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית בארץ ושל הציונות בוודאי מכיר את התופעה של התמיכה הנוצרית בציונות, בעיקר בבריטניה, שהתגלגלה בסופו של דבר להצהרת בלפור. אולם הסקירה של הרקע ההיסטורי להתפתחות תנועה זו פוקחת עיניים לגבי ההקשר הכללי לצמיחת הרעיונות של הלאומיות, מולדת, דמוקרטיה וכו'.
החולשה של הספר היא השילוב הרב של הכתיבה הפובליציסטית (בעיקר בסוף), בה מביע זנד את עמדותיו בנושאים אקטואליים. אין בכך דבר רע כשלעצמו, גם בספר העוסק בהיסטוריה. כפי שזנד ואחרים כבר אמרו, אין כתיבה היסטורית המנותקת מעמדות אידאולוגיות, וכאשר אנו כותבים היסטוריה, אנחנו קודם כל כותבים על ההווה. אולם היה מקום לצמצם חלקים אלה, מכיוון שאינם תורמים הרבה להבנת המסר.
מדוע בכל זאת זה כל-כך משנה היום מה היתה המולדת בעבר ומתי הפכה הארץ לארץ-ישראל – ארצו של עם ישראל? צריך לראות ספר זה כפרק משלים של "מתי ואיך הומצא העם היהודי". בשני הספרים האלה מפורק המיתוס המכונן של הציונות, אשר לאורו הולכות כל המפלגות הציוניות, אשר באופן פרדוקסלי מונע את מימוש מטרת הציונות - יצירת עם נורמלי, חלק ממשפחת העמים. אם בספרו הראשון מפרק זנד את המיתוס העומד בבסיס תפיסת "מדינת הלאום היהודי", כאן מפורק המיתוס העומד בבסיס תפיסת "הזכות ההיסטורית" על הארץ, הזכות אשר באופן מודע או לא מכשירה את הנישול והאפליה המתמשכת של שאר תושבי הארץ - הפלסטינים. זנד מציג את המופרכות של תפיסת הזכות ההיסטורית על חלקת ארץ, ומזכיר לנו שאין זכות מוקנית על ארץ לקבוצת אנשים מכורח סיפורים היסטוריים כאלה או אחרים, אלא בני-אדם זכאים לריבונות על אדמה מכוח ישיבתם עליה.

ספר מעולה שנכתב בידי היסטוריון מוערך.
כמו בספריו האחרים, מערער זנד את יסודות הלאומיות היהודית והפעם מזווית חשיבותה של הטריטוריה הארצית שלה.הנחת היסוד הישראלית שחזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות שהגויים כפו עלינו, עומדת למבחן. גם שאלת הזכות של עם לטריטוריה עולה, והתשובה שלו היא שהקושאן איננו ספר הספרים אלא דווקא הציונות המודרנית שכבשה את ארץ ישראל.