• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שרוטה

שרוטה

מאת תמר ורטה-זהבי

הביקורת של משה

תמונה של משה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
שרוטה

שרוטה

מאת תמר ורטה-זהבי

הביקורת של משה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של משה
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2007
קטגוריה:מקור (נוער)
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/9
ביקורות על שרוטה
הבאה
Emilia
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 13 שנים

“בבית ספר הכריחו אותנו לקרא את הספר הזה ועשינו עליו מבחן . אני חייבת להודות שהספר עצמו בכלל לא משך או”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•2 דקות קריאה

על ספרה של תמר ורטה-זהבי
"שרוטה", הוצאת עם עובד לנוער
מאת: משה מאלר
"מאהר שתק. הגזמתי כשהוצאתי דווקא עליו את כל הכעס, אבל נראה לי טיפשי שוב להתנצל על ההתפרצות אז המשכתי: "ואם המציאות היתה הפוכה ואתם הייתם כובשים אותנו, אתה חושב שהיו אצלכם הפגנות נגד כיבוש היהודים? אתה מאמין שהיה בכלל בן-אדם אחד שהיה מתנגד לכיבוש? אני מתערבת אתך שלא! כולכם הייתם הכי מאושרים בעולם!" - - -
בהמון רגישות שוזרת תמר ורטה-זהבי את ספרה רב האיכות לנוער, "שרוטה". לצד ספריה האחרים אודות לוחמי זכויות אדם נודעים – גאנדי, מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה – פורשת ורטה-זהבי לעיני הקורא הישראלי הצעיר את סיפורה של אֵלָה, נערת תיכון מתבגרת הנפצעת בפיגוע בתוך סופרמרקט, פיגוע בו נהרגת חברתה הטובה ביותר, ירוס האתיופית. באופן בלתי צפוי ובשונה מהמקובל, יוצרת אלה קשר בלתי אמצעי עם מאהר, נער ערבי בן גילה ואף משתוקקת לפגוש את משפחת המחבלת המתאבדת שפוצצה עצמה באותו פיגוע.
בין אלה למאהר, וכן בינה לאיתן בן כיתתה, נמשכים דיאלוגים ובהם עמדות מנוגדות, ויכוחים, על ישראלים ועל ערבים, על כובשים ונכבשים, על תקווה לדו-קיום בין שני הלאומים בארץ קטנה זו בה אנו חיים.
הספר מעורר מחשבות רבות ומיטיב להציג את שתי העמדות, את שני הצדדים, את שני המתרסים. ימניים כשמאלנים ימצאו בו עניין, יהודים ואולי אף ערבים ימצאו בו ביטוי לתחושות ליבם. הספר מעודד סובלנות ומשדר פתיחות רבה, ובכך ייחודו, זאת כמובן במקביל לסגנון הכתיבה הכובש.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של IRomi
IRomi
תמונה של shila1973
shila1973
תמונה של אפרתי
אפרתי
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
4קוראים|גיל ממוצע43|75%נשים

על המבקר

תמונה של משה

משה

חבר מזה 15 שנים
25 ביקורות•1 נבחרות•166 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•English Books•ספרות מתורגמת
תמונה של משה
משה
חבר באתר מזה 15 שנים
ביקורות25
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל166
דירוג ממוצע5.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית5English Books5ספרות מתורגמת2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של משה

פלא

פלא

ר"ג' פלאסיו

לא יאומן שביקור חטוף בגלידרייה והצצה קצרה אל הילדה שפניה נתעוותו הולידו יצירת מופת שכזו.
ר"ג פלאסיו, מעצבת אופנה ללא רקע קודם בכתיבה, יצרה בכשרון רב ספר שפשוט קשה להניחו מהיד.
הוא אינו מוגדר כספר מתח, אלא כספר לילדים ולנוער, אך הוא מעורר מחשבות עמוקות בלב כל מבוגר שיקרא בו.
הספר מלא בתובנות נפלאות אודות נפש הילד (והאדם בכלל), אודות סטיגמות חברתיות ודעות קדומות, אודות קבלת החריג והשונה מאיתנו, וכל כולו ספוג רגישות עצומה לזולת.
עוד באותו ערב, בסופו של היום בו נתקלה הסופרת ר' ג' פלאסיו עם ילדיה באותה ילדה אומללה, התיישבה פלאסיו והחלה בכתיבת ספרה.
מסתבר, שהיא עצמה לא תארה לעצמה את סיחרור ההצלחה של ספרה זה.
הספר פותח בכניסתו של אוגי (קיצור של השם אוגוסט) לכתה ה' בבית הספר ביצ'ר. האם שמו של בית הספר רומז לספרה המונומנטלי של הרייט ביצ'ר סטו - "אוהל הדוד תום", הקורא תיגר על הגזענות הלבנה ועל אפליית השחורים? האם שמו של גיבור הסיפור רומז לעונת הקיץ החמה והשמשית הצפוייה להגיע לאחר החורף החשוך הגשום והקר? ייתכן. אולם הספר איננו עוסק ברמיזות ובמסרים מוסווים. הוא מניח הכל "על השלחן", ובאיזמל מנתחים פורשת פלאסיו את מסכת ייסוריו של אוגי, הילד הרך שנולד מכוער ואיננו מצליח להבין מדוע הרושם הראשוני שהוא יוצר בעיני כל רואיו הוא תחושת דחייה וגועל. במה חטאו ובמה פשעו, הוא שואל את עצמו ללא הרף, על שנגזר עליו גורל שכזה.
התרגום העברי של הספר מצטיין ביתרון נוסף. שהם סמיט ואמנון כץ השכילו לשלב בתרגומם את העברית המדוברת העדכנית ביותר של הנוער שלנו. בניגוד לתרגומי ספרות הילדים הקלאסית כדוגמת "הלב" של דאמיצ'יס או "ראש גזר" של ז'ול רנאר, מוגשים כאן לקורא הצעיר הישראלי מיטב הביטויים שאנו שומעים כל הזמן מפי ילדינו ונערינו. אציין כאן לדוגמה, כמה מהביטויים שצדו את עיניי בעת הקריאה. כילד, לא שמעתי ביטויים כאלה, וייתכן שגם האקדמיה ללשון עברית לא היתה מאשרת אותם, אולם הם פשוט נוצרו, השתרבבו או נולדו בתוך השפה המדוברת של צעירינו: "אז ככה". "שכולם בחדר היו מין-כזה עצבניים", "וזה הכי קורע!", "אז זהו". "כמו מה, כאילו?", שימוש רחב למדיי בביטוי "ממש", "כאלה" או "לגמרי", "משהו" ["בטקסי חגים וכאלה","שהם לא ממש ראו אותי", "לבחור יש לחיצת יד משהו-פחד", "היא לא לחצה לי את היד אלא מין-כזה נופפה לי וחייכה", "אומרים שהיא מה-זה קשוחה", "הוא לא הסתכל עלי אפילו פעם אחת בזמן שדיבר, מה שהיה בסדר מצידי", "בנאדם, תן לו להיכנס ולראות", "זה אולם ממש שווה", "מגניב" אמרה שרלוט, "אני מתכוון, מדע על-אמת, לא כזה שמשחקים בכל מיני ערכות של ילדים", "אבל, אח-שלי, אתה תהיה חייב לדבר", "אין מצב שאמרתי את זה", "אמרת שמדעים זה המקצוע-בחירה הכי טרומבלמטי"], וצמדי מילים של סומך ונסמך בצורה המדוברת כשה"א הידיעה מוצמדת לנסמך בלבד: הוא המנהל של הבית ספר החדש שלי", "עד אז הבית ספר היחיד שממש ראיתי מבפנים" - כל זה בנוגע לתרגום, שנותן לך הרגשה שגם אתה, הקורא, ממש צעיר וממש קוּל, כאילו, וזה מה-זה מגניב...
אז זה. ספר ממש מגניב. ל-ג-מ-ר-י !
מי שכבר קרא, יסכים איתי
ומי שלא קרא עדיין, לא יתחרט כשייקח את הספר ליד. אח-שלי, לגמרי !

לפני 6 שנים•
★★★★★
•משה
רות ורינה

רות ורינה

לויצוף

מי היתה אותה דודה - קרובת משפחה - שקנתה לי לפני למעלה מחמישים שנה את הספר הזה, "רות ורינה", לא אצליח לזכור.
אולם הספר - מקבילו הפמיניסטי של "מקס ומוריץ" - הינו בלתי נשכח.
החרוזים המקסימים, לצד האיורים המדהימים, ובמיוחד - העלילה ורעיונות התעלולים, הינם חווייה ספרותית מאין כמוה.
היו - וישנם עדיין - מחנכים, פדגוגים, ומבקרי ספרות - שיוצאים בקריאת תיגר כנגד הספר, כשם שממהרים לפסול את "מקץ ומוריץ" כספר אנטי חינוכי, המשחית את ערכיהם הטהורים של הילדים.
אינני מסכים לדעתם, והריני נוטה יותר לדעתו של עדו סתר, מחברו של "תוכידס" האגדי, חביבם של הילדים.
כשם שלא יצאתי לתרבות רעה מקריאת "תוכידס" כילד, על אף התפעלותי מה"שיגועים" ששיגע את גברת פשקוביצי (ממש לא חינוכי. להחריד אפילו. אבל הילדים אוהבים זאת), כך גדלתי על "מקס ומוריץ" ועל "רות ורינה" המאד מאד גרמניים במסרים שלהם, ולא הפכתי לנאצי.
אדרבה, דומני שחמלתי על האומלל והסובל - רק גברה בעקבות הספרים הללו.
ספר אדיר, אשר גם המבקרים הקשים ביותר שלו לא יוכלו להתעלם ממנו.
מה חבל, שאינו יוצא לאור במהדורות מחודשות. קשה להשיג עותק ישן מהספר המדהים הזה, כקריעת ים סוף - - -

לפני 6 שנים•
★★★★★
•משה
חזרה הביתה

חזרה הביתה

יוהנה ספירי

אחד מספרי הילדות הנערצים עליי, אשר תוכנו זכור לי עד היום, כמעט מלה במלה, הוא "חזרה הביתה" של יוהנה ספירי, בתרגומו המצויין לעברית של יוסף רביקוב. כמה חבל שהספר אזל, במהדורתו מהשנים תשכ"ט-תש"ל, ולא זכה לראות אור הדפוס בשנית.
סיפורה של ילדה יתומה, בודדה, אשר אין לה אוהב ודואג - מסופר בידי הסופרת הדגולה של "היידי בת ההרים" באופן כה מרגש, הכובש את לבו של הילד ומותיר בו ערגה וכיסופין אל הטוב והיפה שבאדם.
"גם צפור מצאה לה בית, ודרור קן לה". פסוק זה מספר התהילים, כשהוא מובא בספרה המקסים של ספירי, מקבל משמעות ייחודית, חודרת ללב.
זכורני, ששאלתי את הוריי, את סבתותיי, ואת כל מי שיכולתי לשאול: "מה זה תרבית אריסטוקרטים"? - - - לא קיבלתי מענה מאיש. "אין ביטוי כזה", השיבו לי. "אולי אתה לא אומר את זה נכון?" - הציעו לי כתחליף לתשובה. ועד היום טרם קיבלתי את פירושו המדוייק של מונח זה, כפי שמצא לנכון לתרגמו רביקוב.
עם זאת, הבנתי את המשמעות באופן כללי, על פי ההקשר בו נאמר הביטוי, שהוטח בגסות על ידי הפוחח של הכפר, כלפי היתומה חסרת המגן, היא גיבורת סיפורנו.
לכל מי שיעלה בידו להשיג עותק נדיר מהספר המקסים הזה, מובטחת חוויית קריאה בלתי נשכחת לו ולילדיו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•משה
היעלמותו של יוזף מנגלה

היעלמותו של יוזף מנגלה

אוליביה גז

קרוב למאתיים עמודים של מתח בלתי פוסק. דמותו החמקמקה של יוזף מנגלה, השטן שברופאים, מתגלה כאן כחמקן שפשוט "הולך לו". הוא משנה זהויות ומחליף כתובות, וקודם שתשיג אותו ידו הארוכה של "המוסד" הישראלי, גורלו מועיד לו סוף אחר.
הספר כתוב בצורה מרתקת, כספר מתח בלשי, ועם זאת באופן אמין המבוסס על מקורות היסטוריים.
תענוג של ממש לאוהבי הקריאה המותחת, לשוחרי ההיסטוריה, ולמעריצי הספרים העוסקים בתולדות האישים הנאציים הבכירים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•משה
גבלס

גבלס

פטר לונגריך

היה מקום לצפות, כשנוטלים ליד ספר עב כרס כזה, בעל כותרת כה מושכת - "ביוגרפיה של רוצח במילים" - שיהיה גם כתוב בצורה מושכת ומרתקת. ייתכן שהמחבר, פטר לונגריך, הינו היסטוריון בעל שיעור קומה. אינני יודע. אבל כדי לכתוב ספר ביוגרפי צריך להיות גם סופר מצליח, ולא רק היסטוריון.
ביוגרפיה צריך לדעת לכתוב. גם אם יש לבחור בעובדות, בתאריכים, בתיעוד ובמקומות, חשוב לרקום את העלילה בצורה מעניינת, קריאה, מהנה.
התאכזבתי עד מאוד.
מאומה לא מוזכר בספר זה אודות היותו של גבלס "רוצח במילים". מהראוי היה לספר, ולו במעט, כיצד ובמה היה גבלס רוצח במילים. ציטטות למכביר ניתן היה להביא לשם כך, וסופר מוכשר היה יכול לעשות זאת. הדבר לא נעשה.
ביוגרפיה? גם זה בקושי.
אין בספר, ולו במשהו, תאור שנות ילדותו של גבלס. הייתי מצפה לקרוא, בפרקים הראשונים, ולו משהו אודות ילדותו, יחסיו החברתיים עם ילדי הגן ובית הספר, עם שכניו, עם הוריו ועם בני משפחתו. דבר מכל זה אינו מובא בספר.
מה כן?
עובדות ארוכות ומייגעות למדיי, איזכורים של פרטים, מאורעות, תאריכים, והרי לנו ספר הדומה יותר לכרוניקה יבשה, תיעודית, משעממת למדיי ומייגעת באורכה.
נראה שהמחבר בחר להשאיר את המלאכה לאיש הבא אחריו.
חשוב להיסטוריה, וחשוב לעולם הספר, שייכתב ספר מרתק ומותח אודות דמותו של יוזף גבלס, כמי שהיה מדמויות המפתח להבנת המתרחש ברייך השלישי ובגרמניה הנאצית.

לפני 6 שנים•משה
A Mother’s Story

A Mother’s Story

Sara Payne

שרה פֵּיְין
שרה היתה מאז ומעולם ילדה רגישה ביותר לזולת. בספרה, מתארת אמה את האפיזודה הבאה: כשהגעתי לקחת את שרה ברכב מבית הספר, היה זה בערב חג ה-HALOWEEN, בו נוהגים להתחפש ולהדליק זיקוקין די-נור, נכנסה שרה אל הרכב כשפניה מכוסות בצעיף. חשבתי שמדובר בחלק מהתחפושת. אולם כאשר שאלתי אותה: איך היתה מסיבת התחפושות והזיקוקין בבית הספר? לא ענתה לי בתחילה. כשהסירה את הצעיף מעל פניה שמעתיה בוכה: "איך אני יכולה לשמוח, כשאני יודעת שכל כך הרבה ילדים יחטפו כוויות מהמדורות ומהזיקוקין שיהיו הלילה?" – זה היה כה אופייני לשרה, מספרת האם, לחשוב כל הזמן על אחרים ולא על עצמה.
שרה מררה בבכי ולא היתה מסוגלת להירגע כאשר צפתה במהדורת החדשות ששודרה בטלוויזיה וראתה את הילדים הבוסניים הסובלים חרפת רעב ותת-תזונה [מזכיר לי שבימי ילדותי, בכל פעם שלא רצינו לסיים את מנת האוכל שהוגשה בצלחתנו, היו ההורים אומרים לנו: עליכם לשמוח ולהודות שיש לכם אוכל בשפע. תראו את ילדי ביאפרה הגוועים מרעב. הם היו מתים לסיים את מנת האוכל שאתם משאירים!...] כאשר ביקשו בבית הספר מן הילדים שינדבו קצת מצעצועיהם למשלוח לילדי בוסניה, ארזה שרה את כל הצעצועים שלה – עד לאחרון שבהם! – בחבילה, ולא הועילו ההפצרות והשיכנועים של הוריה לשייר משהו לעצמה. "השאירי צעצועים גם לעצמך, שרה", ביקשנו ממנה, "אינך צריכה למסור את הכל לאחרים!" אולם שרה – בשלה. "היא היתה ילדה כה אוהבת וכה נדיבה ורגישה, שזה ממש היה שובר את ליבי", מספרת האם.
שרה רגילה היתה לומר שלכשתגדל, היא תהיה מורה מחנכת. זו היתה שאיפתה כילדה. היא נהגה לדמיין לעצמה, בקול רם, שבחתונתה היא תלבש שמלה של פייה טובה, כמו זו שבאגדות. שרה היתה כל כך שקועה בעולם האגדות והדמיון, עם הנסיכות והפיות הטובות, עד שלא הייתי מסוגלת כלל לצייר אותה לעצמי כבוגרת. היתה בי תחושה שכילדה קטנה זו כך תישאר שרה לעולם. "לא אעמיד פנים כאילו היתה בי תחושה נבואית הצופה את אשר עתיד לקרות" מוסיפה האם, "אולם זו היתה ההרגשה שלי, שלשרה תהיה רק ילדות כל ימיה".
האמנם היתה כאן 'נבואה שהגשימה את עצמה'? מוקדם לומר.
כל ספר טוב זקוק לפתיחה מעולה ולסיום מוצלח. אך לא פחות מכך, יודע הסופר המוכשר להעלות את עלילת סיפורו לנקודת שיא, בה נוסק המתח לרום גובהו. הסופרת שלנו בחרה להביא את סיפורה לנקודת השיא, בה השתנו חייה וחיי משפחתה באחת, באותו יום בו נסעה כל המשפחה לטיול של קיץ בחוף הדרומי של שמורת דרטמור. על מנת להימנע מהאצבע המאשימה שעוד רגע ותופנה כלפיה, היא קובעת-מציינת את העובדה הבאה: נכון שכל ההורים עומדים בפני החלטה דומה, בשלב זה או אחר בחיי ילדיהם, עד כמה להגביל את החופש של ילדיהם ועד כמה למנוע מהם את ההנאה שביציאה מן הבית. בעוד שכיום "ילד בן תשע אינו חוצה לבד את הכביש", בדורות הקודמים נטו המבוגרים לסמוך על הילדים שיידעו לחצות בעצמם. מנגד, לא נשקפו סכנות תנועה רבות כל כך לילדים, והכבישים לא היו צופני אסונות רבים כל כך כפי שבשנים האחרונות.
אכן, גם אם אמנם נשתנו הכבישים לבלי הכר לאורך השנים, ישנו משהו שלא השתנה מאז ומקדם, וכפי הנראה גם לא ישתנה: הטבע האנושי. בני האדם השפויים, כמו גם הסוציופטים והסוטים שבחברה, היו מאז ומתמיד ונראה שגם ימשיכו להיות.
"ניתחנו את המצב", היא כותבת: "מה כבר עלול לקרות? השעה אמנם שעת בין ערביים, עת דמדומים על חוף הים, אולם ארבע הבנות תשחקנה יחד, יש עדיין אור בחוץ, החוף נראה ריק מאדם כמעט לחלוטין, שום אסון לא יכול לקרות!, החלטנו.
נשמע כמעט ישראלי, שיטת ה"סמוך עלי", גישת ה"לי זה לא יקרה". אך כבר אמר מי שאמר, שההפתעות מגיעות תמיד ב... הפתעה. וכי מישהו צפה שיתרחש תרחיש בלתי צפוי? [אינני יכול שלא לזכור את אותה סצנה שעשתה לי אמי, בהיותי כבן ארבע-חמש, עת שיחקתי על הדשא שליד הבית ונמשכתי במשחקיי עוד ועוד, הלכתי לפה ולשם בלי לעדכן את ההורים, ואמי החלה דואגת לי. לקח שלא יישכח ממני לעולם לימדתני אז אמי כשנזכרתי לשוב, סוף סוף. "אתה יודע שהתקשרתי למשטרה? עוד מעט יבואו השוטרים. לא ידעתי להיכן נעלמת, לא ידעתי מה לחשוב ומה כבר קרה לך, הייתי מוכרחה להתקשר למשטרה מרוב דאגה!" רק לאחר שהבחינה אמי בחיוורון עז על פניי הסכימה "להתקשר שוב ולומר להם שלא יבואו"...] מה הוא באמת הגבול? דאגנות יתר – מלחיצה, מגבילה וחונקת. שחרור יתר ועודף חופש – סכנת יתר. היכן עובר הגבול הדק ביניהן?
"קפצנו לשתייה חפוזה בבאר המקומי", מספרת אמה של שרה, "לא רציתי להתעכב יותר מדיי זמן. השעה היתה כבר רבע לשמונה. מיד כשראיתי את שלוש הילדות רצות ושרה לא נמצאת עימן, היתה לי הרגשה שמשהו לא בסדר".
"האם שרה נמצאת איתך"? שאלו הילדות הקטנות. מיד עלתה בליבי תחושת חרדה איומה. זו התחושה של פחד המקננת בלב כל הורה, שמא יארע משהו לא-טוב לילדיו.
את ההמשך תוכלו לתאר לעצמכם. או שאולי אפילו הגרוע שבסיוטים אינו מעלה המשך שכזה על הדעת? - - -
מה שחובה לציין הוא, שהספר מציג שאלות מטרידות המעוררות את הקורא להפעיל את חשיבתו העצמית. אחת השאלות היא, אם פדופיליה ניתנת לריפוי, ואם התשובה חיובית - מה הן דרכי הריפוי והגמילה. בד בבד היא מעלה את סוגיית עונש המוות לרוצחי ילדים - אם לאו דווקא כאמצעי ענישה, כאמצעי הגנה על קרבנות פוטנציאליים עתידיים, כאמצעי הרתעה למניעת רציחות דומות. מאחר שהשאלות הן קשות, ואין להן פתרון אחד ויחיד, היא מציעה הצעה מקורית: אם החקיקה הקיימת אינה מאפשרת עונש מוות, ומאסר ה"עולם" מתגלה פעמים רבות כמאסר שאיננו ממש "לעולם" אלא לתקופה, מדוע לא ייעגן בחוק צורך במעקב תמידי אחרי אותם רוצחים-בפוטנציה, משהו מעין אזיקים אלקטרוניים לצמיתות, או שייחקק חוק המחייב את הרשויות לפרסם את שמו ומראה-פניו של האדם המהווה איום, כדי שהורים-לילדים יוכלו להרחיק את ילדיהם מהאדם הזה ולהגן עליהם בדרכים המותרות על פי חוק. שאלות אלה תובעות חשיבה מוסרית, משפטית וחברתית.
פרשת שרה פיין ומאבקה של האם הניבו תוצאות מעשיות, בשטח: "חוק שרה". בדומה ל"חוק מייגן" (MEGANS LAW) שהתקבל בארה"ב, גם SARAHS LAW שהתקבל בבריטניה מאפשר למשטרה ולרשויות לפרסם פרטים אישיים על פדופילים, במטרה להגן על הקטינים בקהילה. כפי הנראה, עדיין לא נאמרה המילה האחרונה בנושא. קריאה מרתקת !

לפני 7 שנים•
★★★★★
•משה
Becky

Becky

Darren Galsworthy

BECKY
"בֶּקִי" הוא שם ספרו של DARREN GALSWORTHY אודות BECKY בתו, אותה הוא מכנה בכינוי של אהבה BEX, פותח במעין מכתב אישי של אב כאוב לבתו שאיננה עוד. המכתב נוגע ללב עד דמעות: על אף שבמכתבו הוא פונה אל בתו הצעירה, חש הקורא כאילו הפנייה היא אליו. כיצד היית מרגיש אתה, הקורא ספר זה, אילו היתה בתך האהובה נעלמת יום אחד ואיננה? את מכתבו הוא מסיים בהבטחה ל-BECKY היקרה: "בטוחני שעוד נשוב ונתראה יום אחד, נשיר יחדיו ונשוב ונטייל יד ביד". התחושה שמכתב כזה מעניק לקורא היא של וודאות בדבר הישארות הנפש: גופה של BECKY איננה, אולם רוחה קיימת והיא כאילו-שומעת את המילים החמות כל-כך של אביה.
לאחר פתיחה זו, מציג האב-המספר את אותה פנייה גלויה וציבורית שפירסמו הוא ומשפחתו לאחר היעלמותה של BECKY. הפנייה היא בעצם אל BECKY עצמה, וממנה עולה שהאב בטוח שעודנה בחיים, שהיא רק ברחה לזמן-מה מהבית, ועל כן הוא מבטיח לה שלא צפוי לה שום עונש אם תחזור הביתה, וכי הוא והמשפחה מודאגים עד אימה.
היכן אמה של BECKY בכל הסיפור הזה? זו השאלה הנשאלת כמעט-מיד. יש אב שכותב סיפור על בתו שאיננה, ישנה גם BECKY – היא גם גיבורת הספר, כנראה. חייב להיות גם חוטף או רוצח שהביא להיעלמותה של BECKY – זהותו עדיין נעלמה. אולם איפה אמא? האם מדובר בהורים פרודים או גרושים? אם כך, נשאלת השאלה: על איזה רקע נפרדו, וכיצד ארע ש-BECKY גדלה כל השנים אצל אביה, ולא עם אמה? או שמא האב הוא אלמן שרעייתו מתה סמוך-ונראה לאחר לידתה של BECKY ? אפשרות נוספת: הייתכן שהוריה של BECKY מעולם לא נישאו זה לזו אלא חיו כזוג שאינו נשוי? גם במקרה כזה, המשמורת על הילדים נמסרת על-פי-רוב לידי האם הביולוגית ולא לידי אב אשר חי עם אם חורגת. מה ארע, אפוא?
הסופר משאיר אותנו במתח, כמי שאומר: סבלנות רבותי. המתינו, הכל יתגלה לכם בהמשך העלילה. בפרק הראשון מתאר הכותב את ילדותו שלו, בעיר בריסטול שבאנגליה. בריסטול היא אמנם עיר שאיננה נמנית על הערים היפות בעולם, הוא מודה, אולם אנשיה מקסימים. כל ימיי גדלתי בקהילה המאוחדת של בריסטול, ואינני מסוגל אפילו לדמיין את עצמי חי במקום אחר. בתוך כך אינני יכול להימנע מלהרהר לעצמי: אם אכן כה מקסימים האנשים בבריסטול וכה מאוחדת הקהילה, אם באמת כל כך טוב שם – כיצד ייתכן שיארע שם רצח מחריד של נערה בת שש עשרה?... אבל זה הרהור שעולה במוחי בטרם עת, כך נראה.
כסף לא היה בבית, וגם צעצועים לא קיבלנו – מְסַפֵּר DARREN [משום-מה מזכיר לי הדבר את סיפורו של אבי. לדבריו, להוריו דלי-האמצעים בתקופת הצנע שהיתה אז בארץ ערב קום המדינה, לא היתה הפרוטה מצויה לקנות לו צעצוע או משחק כל שהוא. מה עשה? הכין לעצמו חיילי צעצוע מקרטון של אריזות משומשות, וכך העביר את זמנו כילד בן שלוש או ארבע] ואפילו בחגים לא קיבלנו דבר, משום שהוריי לא חגגו את "חג המולד". אבל מהסבתא קיבלנו גם קיבלנו מתנות ופינוק לרוב. לסבתא תמיד היה שפע של זמן עבורנו [נו, טוב, הרי אל הסבתא באים רק כפעם בפעם, ולא מתגוררים אצלה בקביעות. אילו היה מתגורר אצל סבתא דרך-קבע, והיה עליה לצאת לעבודה ולפרנס, גם לסבתא לא היה עודף של זמן להקדיש לו... וזה מזכיר לי את סבתא שלי, עליה השלום, שהיתה יקרה לי מכל. סבתא קלרה קראנו לה]. ימי הילדות היפים ביותר שלי עברו במחיצתה של סבתא [מדהים! גם שלי! סבתא קלרה התגוררה בביתנו במשך שנות חייה האחרונות, מאז לקתה בהתקף לב ונאלצה לסגור לצמיתות את בית-הקפה שלה, "אספרסו קלרה" שבתל-אביב. בהיותי הנכד המועדף עליה, הרעיפה עליי פינוק ואהבה לרוב. מעולם לא חסכה במחמאות, בשבחים, בחיבוקים ובמתנות. היא היתה סבתא שידעה להביע את אהבתה. לא כל הסבתות חמות כל כך].
אביו הנוקשה והקפדן-משהו, בדור בו הענשת ילדים בדרך של הכאה לא היתה תופעה חריגה. גם מחנכיו ומוריו של הכותב, בביה"ס היסודי ובתיכון, לא נמנעו מלאחוז בעונש המכות (במה תבחר: בחגורה או בקנה?) ואמו – שנוכחותה בבית כמעט ולא הורגשה. האם אינה מתערבת כשהאב מעניש את שני בניו, ואינה נוקטת עמדה או צד, לא להגנתם אף לא כנגדם. היא אשה עובדת, אשר מרבית שעות יומה מחוץ לבית, ובשובה הביתה היא מתמכרת לטיפה המרה, כך שתיפקודה בבית שואף לאפס. הכותב למד להכין ארוחה, לעצמו ולאחיו, בגיל צעיר ביותר. האם מעז יצא מתוק?
חוויית הגירושין הראשונה שחווה DARREN היתה זו של הוריו. הוא היה אז בן תשע עשרה. האם היה בכך רמז לבאות? האם סימן הוא לתופעה משפחתית העוברת מדור לדור? האם "מעשה אבות – סימן לבנים"? אבל הסוציולוגים יסבירו, שמי שחווה כשל נישואין אצל הוריו, יתקשה להקים משפחה בעלת זוגיות מלוכדת. לא שזה בלתי אפשרי, אבל יקשה לו יותר מלאחרים. יש בזה משהו. המעניין הוא, ש-DARREN לא קיבל את גירושי הוריו כחווייה טראומטית במיוחד. לדבריו, רק טוב יצא לו מכך: הוא זכה בשני אחים חורגים ובארבעה אחאים משותפים חדשים, עימם הוא שומר קשר עד עצם היום הזה [לי, אישית, היתה טראומת ילדות משני הגירושין שהיו במשפחתנו: גירושי דודתי וגירושי דודי. בשני המקרים הללו כאבתי עד להחריד את כאבן של שתי הילדות, בת דודתי ובת דודי, שממש נקרעו בין שני ההורים, כאשר "זה אומר כולה שלי וזו אומרת כולה שלי", כאותם שניים האוחזים בטלית].
DARREN עצמו, לאחר שהתגורר עם ידידתו TANYA, חווה מערכת יחסים קשה עמה. המריבות החלו לאחר לידתו של דני, תינוקם המשותף, והוא חש שהמריבות הללו, המעכירות כל כך את האווירה בבית, אינן בריאות לדני התינוק. להיפרד? גם זה לא אפשרי: DARREN היה קשור מדיי לבנו העולל, והחליט להישאר בזוגיות רק למען הילד. עוד אנו בפרק הראשון של הספר, כשבאחד הלילות פורצת מריבה קשה בין בני הזוג, מגרשת TANYA את DARREN מן הבית, והוא מוצא את עצמו מנסה ללון בתוך רכבו. קשה לישון בתוך מכונית, לא? ובאמת, DARREN המושפל והמגורש אינו מצליח לעצום עין [ועודני תוהה: איך מסוגלת TANYA לגרש את DARREN מן הבית? האם אין לו זכויות שוות בדירה? שמא תאמר שהדירה היתה שלה, והיא הואילה בטובה להכניסו אצלה, גם אז אין הצדקה לגרשו מהדירה כל עוד הם חיים במערכת של זוגיות משותפת. בתוך כך נזכרתי באחד מידידיי הקרובים שלאחרונה נפרד מזוגתו, לאחר שהיתה חובטת בו ומכה אותו, והוא סבל ושתק. אז מי אמר שיש רק נשים מוכות? ידיד אחר שלי שהיגר לארצות הצפון וחי שם עם זוגתו, בת לעם נכרי. לאחר שנים של התעללות מצידה, נפרדו.
כשמדברים על אלימות במשפחה, האסוציאציה הראשונה העולה היא אלימות הגבר כלפי האשה. כך היא התפיסה, בדרך כלל. הנה מתברר שיש לא-מעט מקרי התעללות של האשה כלפי הגבר. כך, לפחות, עולה מגירסת סיפורו של DARREN. הייתכן שיהא עולם ללא אלימות? הייתכנו חיים בין בני האדם כשהתפיסה תהיה שונה מ"אדם לאדם זאב"? נשמע כחזון אחרית הימים, אוטופיה אפוקליפטית, לא כן?].
כך או כך, מערכת היחסים של DARREN עם TANYA מסתיימת די מהר. בתום מסכת הייסורים שלו עם TANYA, מוצא DARREN את עצמו נכרך אחרי ANJIE, השונה כל כך מקודמתה. ANJIE, כך מסתבר, הינה בחורה רגישה מאין-כמותה, נעימה ועדינה, ונעים להיות במחיצתה. ואולם, לפני ש-DARREN עובר לחיים חדשים עם ANJIE הוא מוצא את עצמו, בעל-כורחו, במצב של אבהות לתינוקת חדשה שבאה לעולם, הלא היא BECKY, קיצור של REBECCA, היא הדמות המרכזית בסיפור.
"בכל פעם נמס לבי מחדש", כותב DARREN, "כשזיהיתי את דני ואת בקי מציצים בינות לוילונות בבית אימם, ממתינים למכונית שלי שתגיע בערב שבת". כמה מרגש: הבן עם הבת, שני ילדי הגירושין, מייחלים לאב שיבוא לקחתם להיות עימו בשבת [כמה ציפיתי לסבתא קלרה שתבוא להיות עימנו בסופו של כל שבוע! "היום יום ששי", הייתי שר בשובי מכיתה א', "היום סבתא תבוא!" ואחר הצהריים הייתי יוצא מן הבית וממתין על המדרכה לבואה. כשנשמע טרטור המנוע של המונית השחורה הגדולה שהיתה מגיעה מתחנת הרכבת ליד חוף ימה של חיפה, הייתי מדלג בשמחה מרגל אל רגל: "סבתא באה! סבתא באה!"].
לאן נעלמים הבגדים היפים והחדשים ש-DARREN קונה בכל שבוע לילדיו? האם TANYA מעלימה את הבגדים? מוכרת אותם? מי מסית את שני הקטנטנים לסרב לבוא לבית אביהם בסופו של שבוע? האמנם ידה של TANYA בדבר? המספר משאיר אותנו, הקוראים, במתח, ומספר את השתלשלות המאורעות באופן שהשאלות נשאלות מאליהן ונותרות "באוויר". האם "TANYA" הופכת אט-אט לדמות של "שָׂטָנְיָה"? ידוע שהשנאה שבאדם הינה כח הרסני ביותר. האמנם מסוגלת TANYA לכל דבר רע מתוך שנאתה ל-EX שלה? חשדותיו של DARREN גוברים כאשר שני ילדיו בוכים בכל פעם שהוא מחזיר אותם לבית אימם כצאת השבת. הוא מבחין שהם פשוט אינם רוצים לחזור אליה. "זה לא רק הגעגועים שלהם אליי והכיף שהיה להם במחיצתנו כל השבת", הוא אומר ל-ANJIE, "אני מרגיש שמסתתר כאן משהו עמוק הרבה יותר מאשר רק געגועים של ילדים לאביהם. רע להם אצלה". האמא המתעללת? בבן-זוגה התעללה עד שכבר לא יכול היה יותר לדור במחיצתה. האם כעת מתחיל תהליך של התעללות בשני הילדים? מה קורה כאן?
התשובות לכל השאלות והתמיהות הללו תתבהרנה בהמשך העלילה. קריאה מהנה!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•משה
I Shot Daddy

I Shot Daddy

Stacey Lannert

"יריתי באבא".
זה שמו של הספר האוטוביוגרפי שלפנינו.
האם רצח יכול להיות מוצדק? האם עשויה להיות הצדקה כל שהיא לנטילת חייו של אדם? ברור שכן, הרג מתוך הגנה עצמית. בא להורגך - השכם להורגו. אבל כשלא מדובר בהגנה עצמית מיידית, האם אפשר להצדיק רציחת אדם? השאלה הזו צצה ונשאלת לאורך קריאת ספרה המחשמל של סטייסי לנרט.
סיפורה האותנטי והכואב לא שיכנע את המושבעים ואת שופטי בית המשפט. אלו פסקו לה מאסר עולם לכל החיים בעוון "רצח מדרגה ראשונה". כך דרשה התביעה.
מושל המדינה, שנבחר 18 שנים לאחר שסטייסי ירתה באביה באקדח ה-0.22 שלו, סבר אחרת, והורה על משפט חוזר, בו זוכתה סטייסט מכל אשמה.
"וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר! אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת, כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ - כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים פרק כב, פסוק כו). פסוק זה מהתורה מתייחס לנערה הנאנסת. אמנם הפסוק מתייחס לזיכוייה של הנאנסת מעונש מוות, ולא לזיכוייה מעונש מאסר, אולם מעניינת עד מאוד ההקבלה בין מעשה האונס לבין מעשה רצח: התורה מתייחסת לאנס כאל רוצח נפש, לא פחות.
מערכת המשפט האמריקאית באותן שנים גילתה אטימות גמורה ואדישות לסבלותיה של בחורה בת שמונה עשרה, שבמשך עשר שנים נוצלה באכזריות בידי אביה, לצורך סיפוק מאווייו המתועבים. אמרנו 'אביה'? גם שאלת האבהות נשקפת לאורך כל הספר. מי הוא 'אב' אמיתי - האם די באבהות ביולוגית כדי להיחשב לאב? משפטית, כן. ומה בנוגע לשאלה המוסרית? אב שנוהג כמפלצת, אב שאינו ראוי לשאת בתואר 'בן אדם', האם ראוי הוא להיקרא 'אבא'? ואכן, לאורך תקופות ארוכות בחייה, חדלה סטייסי להתייחס לאביה כאל 'אב'. בתקופות האפלות שלו, הוא היה פשוט "תום".
הבעייה המוסרית מתעצמת יותר לנוכח העובדה שאותו "תום", אביה הביולוגי של סטייסי, היה גם האדם היחיד בחייה שאהב אותה באמת, שידע להעניק לה תשומת לב, שידע להקשיב לרחשי לבה. כשלא היה שתוי, כמובן. בימים הטובים ההם, רוותה סטייסי נחת ואושר בזרועותיו של אביה האוהב. הוא לא היה אז "תום" עדיין, אלא פשוט "אבא". והיכן 'אמא' בכל הסיפור הזה?
שאלה לעניין. היתה אמא, ועודנה קיימת. אולם, האם ניתן לכנות אשה-מקרר בשם "אמא"? אשה ששתי בנותיה אינן מעניינות אותה יותר מקליפת השום, אשה שפרט לקריירה פיננסית ולבילויים "מן הצד", לא מעניין אותה דבר, גם לא לנוכח סבלות בנותיה - האמנם "אמא" היא? אמה של סטייסי לא היתה נציב מלח. היא היתה נציב קרח.
וסטייסי, היא גיבורת הסיפור והיא גם המספרת, בגוף ראשון, את סיפורה הנורא - לא למען עצמה ירתה באביה. כל ההתעללויות המתמשכות של "תום" בבתו הבכורה לא היה בהן בכדי להניע אותה לפעולה מעשית. הקש ששבר את גבה של סטייסי היה כשנוכחה לדעת שאביה מתחיל להתעלל גם באחותה הצעירה, חסרת ההגנה, כריסטי. כשאמא מבלה בחלקו המרוחק של העולם בזרועותיו של גבר מזדמן, כש"תום" המכהן כאבא נתון כל-כולו לטיפה המרה ולגילוי העריות האובססיבי שלו כנגד בנותיו, נאלצת סטייסי ליטול את החוק - ואת האקדח של אביה - לידיים, וברגע של תיסכול עצום לוחצת על ההדק.
מדוע סטייסי לא פנתה קודם לכן לרשויות הרווחה, למשטרה, לסבה ולסבתה? לא נשיב על שאלה נוקבת זו כעת. נשאיר את השאלה פתוחה למענך, הקורא. נציין אך זאת: לשאול את השאלה הזו, זה בערך כמו לשאול מדוע "הלכו היהודים כצאן לטבח" לכבשני אושוויץ. זו שאלה אשר עובדתית אין לה מקום, משום שהם לא הלכו כצאן לטבח. הם עשו כל מה שהיה באפשרותם לעשות, בתנאים האיומים בהם היו נתונים. מעל ומעבר למה שהיה באפשרותם לעשות. סטייסי ניסתה. רצתה. מדוע לא היה באפשרותה לעשות יותר? זאת תגלו במהלך קריאתו של ספר זה, שקשה להניחו מן היד.
הנקודה אותה התקשיתי ביותר להבין, והיא אכן שיא הכאב שבסיפור זה: סטייסי! מדוע לא סיפרת? מדוע לא גילית? למה לא חשפת את סיפורך הנורא, אותו את חושפת כעת בפני קוראייך - באותם ימים גורליים בהם עמדת בפני החקירה המשטרתית, בימים בהם ניצבת לפני השופט וחבר המושבעים? אילו רק היית פותחת את פיך ומספרת ולו במעט מכל מה שעבר עלייך, אילו רק היית חושפת בפניהם את מסכת ההתעללות הזוועתית שעברת, לבטח היו מזדהים עם סבלך ועם כאבייך, לבטח היו מקילים בדינך ואולי אפילו מזכים אותך מכל אשמה.
לכל אורכו של הספר (כמעט) קשה לקורא להבין מה חסם את סטייסי מלחשוף את סיפורה בשלבים מוקדמים של ילדותה, או בעת שעמדה בפני חקירות המשטרה. לדבריה, הלקסיקון שלה כבחורה צעירה לא כלל מילים כה קשות שיש בהן בכדי לחשוף את כל מה שעברה. האמנם? לדבריה, גם בפני אמה נמנעה מלחשוף את אשר עבר עליה. האם באמת היתה הסיבה לכך אך ורק קרירותה ואדישותה של אמה? הספר מעלה מחשבות והרהורים, שייתכן שישנם דברים המסתתרים מתחת לפני השטח, דברים שאותם סטייסי נמנעת מלחשוף אפילו בפני הקורא?
נראה, שבתת-מודע רצתה סטייסי להישפט ולרצות עונש מאסר בכלא. ייתכן שהסיבה לכך היתה בכדי לכפר איכשהו על המעשה שעשתה. כך עולה מדבריה בפרק "כן או לא". רק בתום חמש עשרה שנות כלא - היא מודה - התחיל לשעמם לה שם. תמה לה תקופת החוייה. קשה להאמין, אבל מסתבר שהיא ראתה את שנותיה הראשונות בכלא כתקופה של חוויה. כך או כך, בשלב זה היא עושה תפנית ומשנה כיוון. שלושה דברים מגלה אדם בהיותו במאסר, כך היא מסיקה: האחד - הוא מגלה את האלוקים. שנית, הוא מגלה את היופי שביכולת למחול לאחרים [במקרה של סטייסי, היא מוחלת לאביה על כל מה שעשה לה. "סלח להוריך ושקם את חייך", כך מכנה זאת פרופ' אדיר כהן בספרו]. שלישית, היא מגלה את האפשרות למחול גם לעצמה. קתרזיס או משהו בדומה לזה - סטייסי עוברת תהליך של טיהור עצמי וניקוי מתחושות האשם הקשות שליוו אותה עד כה.
האמת המפתיעה מתגלה דווקא בסופו של הספר, כשהקורא כבר סמוך ובטוח שהוא הגיע לחלק ה"משעמם" של העלילה ושהוא כבר "אחרי הכל". לא נקלקל לאותם מביניכם שעדיין לא קראו [מה, עדיין יש מי שטרם קרא?...], ולכן לא נחשוף את ההפתעה הזו. נשאיר להם אפוא את הטעם הטוב בקריאת הספר. נציין אך זאת, לסיום: סטייסי עושה תפנית חדה של מאה ושמונים מעלות ממצב רגשי של בושה, הסתרה, ותחושת אשם איומה - למצב אקסטרווגנטי של פירסום, חשיפה, והצגת סיפורה לכל מי שמוכן להטות אוזן, ובעיקר: היא הופכת מ"נרדפת" ומ"קרבן" - לפעילה נמרצת בכל דרך אפשרית של התנדבות למניעת תופעות דומות ולשיקומן של נפגעות רבות כמותה. מעצים! ממנף! מעניק השראה ותמריץ לפעול! די להתבכיינות ולרחמים העצמיים וקדימה לפעולה, להקדיש את חיינו לעשייה למען הזולת ועבור הכלל!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•משה
יסור יסרני - שלושה כרכים

יסור יסרני - שלושה כרכים

יצחק אלחנן גיבלטר

"יסור יסרני"

מאת הרב יצחק אלחנן גיברלטר

"יסור יסרני י"ה, ולמוות לא נתנני". בשלושת כרכיו של ספר הזיכרונות הזה, מתוך רוח של אמונה צרופה בבורא וביטחון מלא בו, מיטיב הרב יצחק אלחנן גיברלטר הישיש לתאר את קורותיו וקורות משפחתו בגטו קובנה ובמחנות הריכוז הנאציים.

הכרך הראשון של סדרה זו עוסק בעיקר בחיי הרוח, חיי התורה ואווירת החסד שבקהילת יהודי קובנה. כרך ב' מתאר את החיים בגטו ואילו כרך ג' מספר את קורות היהודים במחנות הריכוז עד סופה של המלחמה.

המייחד את ספרו של הרב גיברלטר הוא החן המיוחד המלווה את כתיבת הספר, ואת תחושת האמונה הברורה בכל המאורעות הקשים ואפילו לנוכח הזוועות של מעשי הנאצים ועוזריהם, הליטאים והאוקראינים. זו היא, באמת, כוחה וגבורתה של הרוח היהודית שעמדה להם, לאחינו בני עמנו, בימי צרה וצוקה.
כיבוד ההורים המופלא, המורא וההדר כלפי רבנים גדולי תורה, עזרה הדדית של אחווה וחסד, לימוד תורה במסירות נפש תוך סיכון החיים בכל עת ובכל שעה, לצד תיאורי מאורעות שנדיר למצוא כמותם, מייחדים את הספר המופלא הזה, שלאחרונה ראה אור במהדורה חדשה.

מעשים נאצלים של גבורת נפש לצד מעשים שפלים של אנשים שלא עמדו בנסיונות הקשים [ולנו אין זכות לדון אותם, כמובן, שהרי לא התנסינו בניסיונותיהם ולא עברנו את מה שעברו הם] מתוארים ביד אמן לכל אורך הספר. עדותו המצמררת של המחבר מוקרנת על גבי מסך ענק במוזיאון השואה "יד ושם" (בפינת גטו קובנה), והוא מיטיב לתאר את בקשת אביו, שכבר היה מוזלמאן גוסס בימי "צעדות המוות", שיניחהו למות וכך עדיף מאשר שימותו שניהם. "התורה מצווה אמנם על כיבוד אב, אולם זהו רק כאשר לא נשקפת סכנת חיים לבן. חייך קודמים", אמר האב הגוסס לבנו, "הניחני לנפשי ואמות, והצל את חייך! זה רצוני וזו בקשתי!" ואולם הבן, בגבורת נפש שאין למצוא כמותה, משיב לאביו: "אבא, אם נגזר עלינו למות – נמות שנינו. אולם כל עוד רוחי באפי אשא אותך על גבי ולא אניחך למות!" כמה נאים הדברים לאומרם, ואכן זכה הרב גיברלטר להציל את חיי אביו וניצל אף הוא. וכמה שונה עדותו של רומן פריסטר (אף היא מוקרנת על גבי אותו מסך, ב"יד ושם") כשמספר הוא על הנסיון הקשה שנתנסה בו עם אביו, כמו גם הנסיון הקשה של גניבת הכובע בשעת המסדר.

לא לנו לדון, כאמור, שום אדם, באשר לא היינו "שם", ואל תדון אדם עד שתגיע למקומו. עם זאת, אי אפשר שלא לחוש במסר הברור העולה מן הספר: אותם יהודים שאש האמונה יקדה בנפשם כגחלים לוהטות קודם פרוץ השואה, לא נפלו לזרועות הייאוש אף לא ברגעיהם הקשים ביותר.
ספרים לאין-ספור ראו אור בנושא השואה. קצרה היריעה מלמנותם. "יסור יסרני" הוא אחד המצויינים שבהם, וראוי הוא לתפוס מקום של כבוד במדף הספרים שבכל בית יהודי.

משה מאלר, מדריך במוזיאון "יד ושם"

לפני 7 שנים•
★★★★★
•משה

ביקורות נוספות על "שרוטה"

שרוטה

שרוטה

תמר ורטה-זהבי

בבית ספר הכריחו אותנו לקרא את הספר הזה ועשינו עליו מבחן . אני חייבת להודות שהספר עצמו בכלל לא משך אותי , העלילה לא עניינה אותי מי יודע מה . אבל לאט לאט בזמן הקריאה די התחלתי לאהוב את הספר , ולהתחבר אל הדמויות . בסך הכול זהו ספר טוב ונוגע , ואני ממליצה לקרא אותו !

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Emilia
שרוטה

שרוטה

תמר ורטה-זהבי

הוווו..... יאוו מזמןן מזמן קראתי את זה.... שכחתי בכלל על מה מסופר שם?..... וואיייי... רק עכשיו נזכרתי שקראתי אותו... מישהו מוכן להזכיר לי?...

לפני 16 שנים•תולעת
שרוטה

שרוטה

תמר ורטה-זהבי

מבחינת תוכן הספר מאוד מעניין. הוא מספר על נערה שנפצעה בפיגוע בעוד שחברתה הטובה ממוצא אתיופי נהרגה. הנערה מתחברת עם נער ערבי ודרכו היא מצליחה להבין טוב יותר את הצד הערבי. הספר כתוב מנקודת המבט של אותה הנערה. מצד אחד זה טוב כי יש בכך אותנתיות ותום וגם יש בכך ייחוד אבל מצד שני הכתיבה דיי בוסרית ומתוקה מדיי ולמרות הנושא הכאוב הספר מאופק מדיי לא סוחט דמעות גם לא דמעה (אולי זה טוב?). נראה לי שאני אחזור לספרות מבוגרים...:)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קרן
שרוטה

שרוטה

תמר ורטה-זהבי

זה ספר יפה בהתחלה לא היה לי מה
לקרוא אז ראיתי את הספר הזה בתוך
התיק של אחותי שהיא בכיתה ח
ואני התחלתי לקרוא לאט לאט זה
עניין אותי עד שסימתי את כול הספר
בתחילת הספר עצוב זה ספר מענין
אהבה ועם הכרות של ילד לא ישראלי
בקיצור ספר אחד היפים אני יתחברתי
אליו ומאוד אהבתי ממליצה לכם לקרוא

לפני 14 שנים•
★★★★★
•טוהר
שרוטה

שרוטה

תמר ורטה-זהבי

אהבתי . לא חשבתי שאוהב אותו, אבל הוא היה אקטואלי מאוד ואמיתי.
דבר שאני לא אוהבת בספרות ישראלית לנוער ואני מדגישה, לנוער, הוא הכתיבה. כאן, הכתיבה לטעמי היתה ממש טובה, שימוש יפה במטאפורות ודימויים.
לא אגיד שהוא היה מעולה אבל הוא בהחלט שווה קריאה .

לפני 17 שנים•
★★★★★
•orish
שרוטה

שרוטה

תמר ורטה-זהבי

ספר מדהים!
אולי קצת צפוי
ספר טוב אבל יש אחרים יותר טובים ממנו

לפני 16 שנים•
★★★★★
•מלכת הספרים
שרוטה

שרוטה

תמר ורטה-זהבי

לא אהבתי במיוחד.
לא אהבתי את היחסים בין הדמויות אעפ"י שיש פה פונטציאל לספר טוב , אפילו טוב מאוד.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•Eden
שרוטה

שרוטה

תמר ורטה-זהבי

הוא ספר מאד חמוד, לא הייתי אומרת מדהים. שווה לקריאה

לפני 17 שנים•
★★★★★
•אליס קאלן