קודם כל, אני רוצה לציין שני דברים:
1. אני קצת מרגישה חלודה, גם בכתיבת ביקורות וגם בכתיבה באופן כללי.
2. זאת לא הביקורת המלאה, אני אערוך אותה כשיהיה לי זמן להכנס לאתר.
###
אז עברו שבועיים, כמעט שלושה, מאז הטיול השנתי. בגלל התעקשות של חברה טובה, מצאתי את עצמי נכנסת לספרייה שלא ביקרתי בה כמה חודשים טובים ומנסה לחפש את הספר המסוים שהיא המליצה לי עליו, אך ללא הצלחה (זאת ספרייה קטנה, אז גם ככה הסיכויים לא היו גבוהים). במקום זאת, החלטתי, אני כן אקח ספרים, כי אני עדיין במצב שבו לא מרשים לי לקנות ספרים חדשים. אחד מהספרים שלקחתי היה הספר הזה. לא הסתכלתי על התקציר כשאספתי אותו. לא היה לי מושג על מה הוא, עד שפתחתי אותו ביום השני בטיול כשהגענו לחניון, כשעדיין היה אור יום נדיב, והתחלתי לקרוא על הסלע. לא ציפיתי לזה כשפתחתי את הספר. לא ציפיתי לכך שזה יהיה ספר על ירי בבית ספר, מכל הנושאים שבעולם שאפשר לכתוב עליהם, זה הספר שבחרתי לטיול השנתי. כל הספר נע בין יום הירי, כמה חודשים לפני או אחרי, לפני הירי ובמהלך המשפט, וקצת מוכנס בספר ציר זמן של שנים לפני שהכל התחיל. לפי דעתי, הספר כבר נפתח בנושא מעניין: ירי בבית הספר. אני חושבת שבכל פעם שמקרה כזה קורה, בעיקר בארצות הברית (כי בואו נודה בזה, כמה מקרים של ירי בבית הספר יש מחוץ לארצות הברית, ארץ שחלקה מתנגד לנשיאת נשק וחלקה השני תומך בזה בחריצות), יש מה לכתוב על זה, לחשוב, להסיק מסקנות, לחקור, לדבר, לשאול. כל הדמויות בספר הצליחו לעניין אותי, אך לא התחברתי לאף אחת מהן. זאת לפי דעתי נקודת החולשה הראשונה בספר. למרות שלא חייבים להתחבר לדמויות כשקוראים ספר, לפעמים זה אחד הקריטריונים שהופכים ספר לטוב. הציר זמן שבו נעה עליה העלילה, הייתה עוד נקודת חולשה מבחינתי, לפחות לרגעים, כי למרות התאריכים, לפעמים עדיין היה לי קשה לעקוב, אולי גם בגלל נקודות המבט של הדמויות שהתחלפו. היה מעניין לראות מה כל דמות חושבת על המקרה, איך היא לוקחת אותו לעצמה, איך היא מתמודדת איתו בעיירה קטנה ושקטה כמו סטרלינג שכולם מכירים זה את זה.
עוד נקודת חולשה ענקית מבחינתי הייה אורך הספר והפרקים האחרונים. כן, אומנם היה טוויסט בעלילה, אך הוא הרגיש מיותר לחלוטין.
בזמן שקראתי את הספר עלו בי מחשבות על התקופה האישית שלי בחיים,עכשיו, ולפני כמה שנים. כמה השתנתי, וכמה שלא. קצת כמו הדמויות המתבגרות בספר.
עלו גם מחשבות על הסביבה שלי, הכיתה, והלאה מזה. הספר הזה גרם לי להבין בצורה הרבה יותר חזקה איך העצמי מושפע מהסביבה שלו. זה לכן חשוב שתהיה, לא משנה מי אתם, סביבה שטוב לכם. כן, מותר שיהיה קשיים, אתגרים, וגם רוע. השאלה היא איך בני האדם מנווטים את עצמם בסביבה שלהם, איך הם צומחים בעזרת או נגד מה שקורה סביבם.

קודם כל...וואו, אני עוד מעט חצי שנה בסימניה ואני בקושי פעילה באתר, מכירה אנשים, כותבת ביקורת על ספרים שאני רוצה או...יש הרבה דברים ברשימה הזאת.
זהירות, הביקורת מכילה ספויילרים!
אני ממליצה לקרוא את הביקורת הזאת בזמן שאתם מקשיבים לאחד מהפלייליסטים הבאים, הם מתאימים, לפי דעתי:
http://8tracks.com/mriane/hey-cath#
http://8tracks.com/mindhand/fangirl
http://8tracks.com/thepeppermintproblem/emergency-dance-party
http://8tracks.com/staceyanders0n/fangirl-part-one
http://8tracks.com/staceyanders0n/fangirl-part-two
http://8tracks.com/persseida/read-to-me-sweetheart
הביקורת הזאת באה ממקום של שמחה, כי אני שמחה שהספר הזה קיים.
קאת'. קאת' היא הדמות המושלמת לכל האנשים שבעולם שמכנים את עצמם 'פאנגירלז' ו'פאנבויז' (למרות שאני אישית חושבת שצריך להמציא מילה לאנשים שהם לא-ביאנרים, אבל זאת רק הדעה שלי. אני מזדהה עם הדמות זאת באופן מאוד חזק, היא אחת מהדמויות האהובות עליי.אני מאוד דומה לה. אני מניחה שכל הפאנגירלאז והפאנבויז למינהם יתחברו לספר הזה, וגם אנשים אחרים, כי הכתיבה של ריינבו רוואל מצוינת (למרות שקראתי רק את הספר הזה שלה), אבל...אני מאוד דומה לה. אני מתלבשת כמוה, עוד לפני שקראתי את הספר. מה שהיא לובשת...אלה הבגדים שאני בדרך כלל לובשת ביום-יום, בבית הספר.אני מניחה שאני גם קצת דומה לה במראה. אני כותבת פאנפיקשיין. אני כותבת, נקודה.לא רק, כי זה לא הדבר העיקרי שאני כותבת, אבל כשהרגשות מכים בי, אני אכתוב פאנפיק על הדמויות שאני חושבת עליהם. יש עוד דרכיםש הן אני דומה לה.
אבל מספיק לדבר על עצמי. אני רוצה לכתוב על הספר.
הספר הזה מיוחד.
הוא מתמודד עם נושאים מגוונים:עזיבה ממקום מוכר למקום חדש, עזיבה של "הקן",הבית, המקום הבטוח שהכרת כל חייך. (בדרך כלל. אני יודעת שיש אנשים שהבית מזכיר ומסמל להם משהו אחר)משפחה. הנושא הזה מאוד חושב בספר. הערך של משפחה ומה קורה כשהיא פרודה ומתפצלת לכיוונים שונים. מה קורה כשמרגישים מנותקים מהאחות שלך, האחות התאומה של קאט, במקרה זה, וורן, שהיא אחת מהאנשים שחשובים לך ואוהבים אותך.התמודדות נפשית. קאט מתמודדת עם המון דברים, דברים שמכניסים אותה להתקפי חרדנה ואפילו לדיכאון. היא מתמודדת עם המעבר המפחיד, החדש הזה,לקולג'. לשותפה שלה, רייגן (:) ) שנראה בהתחלה שהיא לא מחבבת אותה בכלל, מתעלמת ממנה ואפילו שונאת אותה.עם מה שקורה עם אביה בזמן שהיא עוזבת לקולג'. עם וורן, שמחליטה לנטוש אותה במפתיע אחרי שכל חייהן הן ישנו ביחד באותו חדר וחלקו את הכל. את הכיתה החדשה, הלמידה בכיתת כתיבת ספרות בדיונית, שממש לא קל לה בה.הפאנפיק המדהים (אני יודעת שהוא יהיה מדהים, חכו שאקרא את Carry on) שקאט כותבת כבר במשך שנתיים, לפעמים עם אחותה, לוקח חלק ענקי מהעלילה של הספר. הפאנפיק הזה חשוב ומסמל כל-כך הרבה לקאט, אבל גם לציבור הקוראים שלו, כי יש לה קהל מעריצים ענקי.קאט אוהבת להתחפר במעונות, בחדר, ולכתוב. היא לא אוהבת את העולם החיצון, את האנשים, הם מלחיצים אותה והיא בטוחה שרובם לא מבינים אותה או לא מתעניינים במה שהיא עושה. לפעמים היא אפילו חושבת שאם היא תספר לאנשים מה זה המושג הזה בכלל ועל הכתיבה שלה, אנשים יחשבו שהיא משוגעת (לצערי, זה קרה לי פעם אחת שניסיתי לספר לחברה שלי על זה מאז אני לא מנסה יותר).אני לא אכתוב על האהבה בחייה של קאט, אבל...היא משתנה, בכל כך הרבה דרכים. לא רק אהבה רומנטית. אני חייבת לכתוב שאני אהבתי את התוצאה.
השינוי שקאט עוברת בספר הוא אחד מהשינוים האהובים עליי שאי פעם קרו לדמות ספרותית. ההתפתחות שלה נכתבה באופן טוב. היא השתנתה לטובה, ובכל זאת נשאר בה חלק גדול מעצמה.
ריינבו ראוול כתבה פה ספר נפלא, עם דמויות עגולות שכולן משתנות, באופן כלשהו, ולמרות שאני לעולם לא אוכל לקרוא את הארי פוטר באותה הצורה (סדרת הספרים האהובה עליי), פשוט כי ריינבו ראוול שאבה ממנה השראה חזרה כל-כך (הפאנפיק והספרים שעליהם מבוססים הפאניק של קאט,Carry on). קראתי את הספר הזה בפעם הראשונה לפני שנתיים (כבר עבר כל-כך הרבה זמן?) ב2014, וקראתי אותו שוב, ממש לפני שבועיים, בשביל להתכונן לקריאה של Carry on.
אז לסיכום:
הספר הזה תמיד יהיה אחד מהספרים האהובים עליי, לא משנה כמה שנים יעברו.
קאט היא אני. אני אוהבת אותה כל-כך, והיא אחת מהדמויות שהלוואי שהייתי אחותה התאומה השליישת, או לפחות החברה הכי טובה שלה.
אני רוצה לכתוב ביקורת על הספר הזה שוב.
קריאה מהנה.

ספרי מתח. עד לפני שנה לא התחברתי אליהם, לא ניסיתי את הז'אנר הזה בכלל, ז'אנר שבכיכול מיועד ל"מבוגרים". למרות זאת, התאהבתי בהם כשקראתי ספר מתח בפעם הראשונה, "Inferno" של דן בראון (אולי אני אעשה סיקור על הספר הזה. יום אחד).מקומות אפלים של גיליאן פלין היה ספר המתח השני שקראתי מחוץ לסדרה של דן בראון, ואני חייבת להודות שהתאכזבתי קשות. לא היו ציפיות גבוהות גם לפני כן,כי לא קראתי את התקציר של הספר, אבל השיר בתחילת הספר סיקרן אותי וגרם לי לחושב על תיאוריות-שמסתבר שרובן הגדול היו בדויות. הספר הזה נבנה בצורה לא טובה במיוחד, למרות הנסיון של הפלאשבקים, שבמקום להיות מעניינים או מעורפלים בצורה מעניינת,הרסו את העלילה, שבמילא הייתה מאוד קודרת ועגוגמומית (שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת ספרים כאלה). הדמויות היו משעממות למרות הניסיון לנסות שהן יהיו דמיות עמוקות, וזה פשוט לא צלח. כל הספר הזה לא צלח, למרות שאני יודעת שיש אנישם שאהבו וקראו את הספר "נעלמת" של אותה הסופרת וגם צפו בסרט, והכריזו עליו בתור ספר מופת. אולי הוא כזה, אני לא יודעת. הדבר היחיד שאני בטוחה בו זה שאני מאוד מהוססת לתת לסופרת הזאת הזדמנות שנייה, כי הספר הזה היה בזבוז של זמני.

איך אפשר לכתוב עוד ועוד על הבלש הגאון בעולם?
אני מתנצלת,הרקול פוארו,ג'יין מארפל, ונססי דרו. כולכם מצוינים ואני אוהבת אתכם, אך... אתם לא מתקרבים לרמתו של הולמס.
אני זוכרת שבפעם הראשונה ששמעתי על שרלוק הולמס זה היה על-ידי סבא שלי, שהקריא לי בהתחלה את הספר, והפסיק כשחטפתי אותו ממנו והמשכתי לקרוא בשקיקה.
כל הדמויות, העלילה, התעלומות- הן נהדרות. לא פלא שאנישם רצו עוד ועוד מהדמות הזאת ומהדמויות המקיפות אותו. הרי כבר במאה התשע-עשרה התפרסמו יצירות של ספרות חובבים (Fanficiton). אפילו המלכה רצתה עוד, וסר קונאן דויל חיבר לה סיפור במיוחד ליום ההולדת שלה.
יש הרבה סיבות למה אני אוהבת את שרלוק הולמס, אך אני מניחה שהמשמעותית ביותר היא האופי שלו, ואיך הוא משתנה בהתאם לאנשים. אולי לא שמתם לב, אבל שרלוק מתייחס באופן שונה לכל הדמויות שהוא נתקל בהן, חוץ מהלקוחות שלו, לפחות כשהן נכנסות אליו.
אני תמיד מצטערת שעד כמה שיש כל-כך הרבה סיפורים עליו, שמר קונן דויל לא חי אז בשביל להספיק לכתוב עוד. שרלוק הולמס הוא פשוט דמות שאני לא חושבת שאפשר להימאס ממנה.

וואו. מסתבר שאני הראשונה שכותבת ביקורת לספר הזה. אז איך הכל התחיל?
דליריום היה אחד מהספרים הראשונים ששמעתי עליהם בבוקטיוב. אני זוכרת שקצת עניין אותי הרעיון של הספר-אהבה היא מחלה וצריך לטפל בה.כשהתחלתי לקרוא, היה לי די קשה להיכנס לעלילה, למרות התיאורים הנחמדים של המקומות (אני אוהבת תיאורים בספרים). אהבתי את ההתחלה של הספר, שבה ללינה (?), גיבורת הספר, יש שגרה קבועה ביחד עם חברתה הטובה, עד ליום שבו הן מוזמנות למבחן(מפוצלים, מישהו? גם Red Queen. אני אכתוב על כל הנושא הזה בהרחבה כשאזיז את עצמי וסוף-סוף אכתוב ביקורת לRed Queen כי סיימתי אותו לפני יותר מחודשיים).אני עדיין זוכרת את העלילה, ואני חושבת שזה אומר משהו (אולי על הזיכרון שלך).
עברו בערך שנתיים מאז שקראתי את הספר, וגם כשסיימתי טותו, למרות הסוף-נו,טוב, לא התעורר בי החשק העז לקרוא את שאר הטרילוגיה. אז למה לשושה כוכבים ולא אחד או שניים?
כי אחד מהדברים שמשכו אותי לספר הזה היו הציטוטים, בדיוק כמו בלב של דיו (אני צריכה לסקר אותו, הטרילוגיה הזאת נהדרת). יש ציטוטים שונים בספר הזה, כמו תציטוטים מוזיפים מה"תנ"ך" בספר, שירים, וכו'. הדמויות...למען האמת, אני לא אהבתי את הדמות של לינה. לא לחלוטין. אבל הרקע שנבנה סביבה, גם אם הוא סוג של רקע מצוי, והחברה שלה,הצליחו לעניין אותי. יש לי הרגשה שאם אמשיך עם הטרילוגיה הזאת החברה שלה תופיע שוב.עוד דבר שגרם לי לתת כוכב נוסף לספר הזה הוא תיאור הגישה של האנשים כאל האהבה. אני חושבת שלור אוליבר הצליחה להעביר בצורה די טובה, כי כמובן שזה דמיוני, איך אנשים יתנהגו כאסור\לא מסוגללים להפגין אהבה, מכל סוג שהוא. לא אהבה חברית, לא אהבת הזולת, לא אהבה בין בני-זוג. פשוט כלום.
אז לסיום, הנה כמה ציטוט:
"The most dangerous sickness are those that make us believe we are all well"

ספויילרים קטנטנים מצויים בביקורת זאת. או שלא. נראה לאן זה ייפתח:
קיבלתי את הספר הזה במתנה,בשבוע הספר לפני שנתיים.
אני זוכרת שרצתי ישר לחדר שלי והתחלתי לקרוא אותו, מבלי לדעת בכלל מה יש בתוך הספר הזה.
הספר הזה הוא חשוב. הוא חשוב לי באופן אישי, הוא חשוב לאנשים שעברו את זה, הוא חשוב לבני נוער ולמבוגרים, הוא חשוב לחינוך.'Speak' הוא לא ספר שמיועד לקריאה קלילה, כלל וכלל לא. למעשה, אני אהיה בהלם אם אי פעם בן-אדם יסיים את הספר הזה ויכתוב:"לא הרגשתי כלום כשקראתי את הספר. הוא היה משעמם ולא מעניין." למרות שלא עברתי שום חוויה כזאת בעצמי, אני מרגישה הזדהות גדולה עם מלינדה. גם אני הייתי.אני עדיין כמותה. הספר הזה מיוחד משלוש סיבות: אחת, סגנון הכתיבה.הוא לא דומה לשום דבר שקראתי בעבר. שתיים, הנושא שהוא עוסק בו. זה נושא קשה. נושא שקשה להתמודד איתו, באופן אישי,חברתי תרבותי ובינלאומי.מלינדה היא בת-אדם שמשתיקים בחברה שלנו.שלוש,הפרוטגוניסטית של הספר, מלינדה, היא דמות שקל להתחבר איתה. זה אולי מעט מתמיהה, אבל לפי דעתי זה פשוט. אנשים מתחברים לדמות שלה כי הם מזדהים עם הרגשות שלה, הענן הזה שעוטף את הכל, המחשבות הפנימיות שרק היא מנגנת בראשה. אני זוכרת שלקח לסיים את הספר הזה שעתיים וחצי בדיוק.

לפעמים הדעת שלי מוסחת. אולי זאת אחת הסיבות למה נאבקתי עם הספר הזה. בדרך-כלל, אני יודעת לבחור לעצמי ספרים שאקרא. אם אני בוחרת ספרים שאני מוצאת את עצמי שאני לא נתקעת בהם ולא רואה איך ממשיכים הלאה, אני עדיין מנסה להמשיך לקרוא. אין הרבה מקרים שבהם אני קוראת ספר ולא מסיימת אותו כי לא אהבתי אותו. לא בשנים האחרונות, בכל מקרה. לא בכמויות עצומות. אז התחלתי לקרוא את הספר הזה לפני חודש בערך, ונתקעתי כמעט לקראת הסוף. משהו עצר אותי, אני לא בטוחה מה.
אולי זה היה סגנון הכתיבה, כי אליו בכלל לא התחברתי, או הדמויות. כי העלילה, לעומת זאת, היוותה רעיון נחמד.בכל מקרה, לא הרגשתי שהספר הזה היה "ספר סרטן טיפוסי",(למרות שאני עדיין לא בטוחה מה מתכוונים בתיאור הזה). חלק שכן אהבתי היה החלק של הפלאשבקים בסיפור, יותר מאשר החלק הנוכחי. עוד דבר שהיה לי קשה איתו זה השילוב של שניהם, הפרקים מבחינת הסדר שלהם לא תמיד נכתבו בצורה הגיונית. הסוף היה מטופש מאוד, לפי דעתי.אז...תקראו את הספר הזה רק אם אין לכם ספר אחר בהישג יד.

הפעם החלטתי להשאיר את הביקורת שלי קצרה:
הסדרה הזאת היא אחת מהסדרות האהובות עליי. יש לכך כמה סיבות.
הראשונה שבהן? בפעם הראשונה שקראתי את הספר התרגשתי מהעובדה שעוד ילדים/בני נוער צעירים/בני נוער יגלו את המיתולוגיה היוונית.
בין הספרים שקראתי כשהייתי ביסודי, היה (הספר הזה נמצא ממולי במדף הספרים שלי אבל אין לי כוח לקום מהכיסא ולבדוק את השם שלו)ספר עב כרס (או לפחות הוא נראה ככה אז) על רוב סיפורי המיתולוגיה היוונית, מלווים בהערות ומדי בפעם בציורים. לפני שאתם חושבים-לא, זה לא היה ספר ילדים. זה ספר שנכתב על ידי היסטוריונית, און מישהי שליקטה את כל הסיפורים האלו וכתבה אותם בצורה יבשה ודי משעממת, לפחות חלק מהסיפורים.
בשביל שלא שלא אגלוש לפטפוטים מיותרים על הספר, אני אמשיך בביקורת שלי.
פרסי ג'קסון. פרי ג'ונסון (אני לא יכולה להתגבר על השם הזה) הוא גיבור נהדר. החוצפה שלו זה הדבר העיקרי שאני אוהבת אצלו. והנאמנות שלו לחברים ולאנשים שהוא אוהב. החוצפה שלו מורגשת ברמות גבוהות וזה אחד מהמרכיבים של הסדרה שהופעים אותה למצליחה (מבחינת כלכלית לפחות). התגובות שלו לעולם החדש שנפתח בפניו באות ממקום של פליאה, התגרות ולפעמים אפילו סתם לכיף (פרסי אוהב לעצבן את כולם. בערך).
הרעיון של הדוד ריק לקחת סיפורי מיתולוגיה ולהעביר אותם לימינו זאת פשוט הברקה, הרי ברור לי שלא כל מי שרוצה לדעת על מיתולוגיות יקרא ספרים עבי כרס.
אז כן, אולי יש אנשים שלא אוהבים את הסדרה הזאת (הסיבה שאני שומעת הכי הרבה זה שהיא ילדותית) אבל אני אוהבת אותה. ההומור והמיתולוגיה הם מה שגורם לי לאהוב את הסדרה הזאת.

זהירות, ספויילרים!
בנוסף, משולבת ביקורת קצרצרה על הסרט (הספויילרים הם בעיקר על ההבדלים בין הספר לסרט)
~~~
קאסי. הו, קאסי. את דמות נהדרת, לפחות ממה שהצלחתי להסיק מהספר הזה.
אני אוהבת את הספר זה מאוד.
אני גם מתעניינת מעט בנושא של חייזרים,ולכן החלטתי לקרוא את הספר הזה.
אחד מהדברים שאני ממש אוהבת בספר הזה הוא ההומור של הדמויות.לשתי הדמויות הראשיות יש הומור מיוחד שבא משום מקום באמצע המצב הקשה שהם נמצאים בו (פלישת חייזרים זה לא מצחיק), וזה הומור שגרם לי במקרים רבים לחייך, לגחך ואפילו לצחוק קצת. זה לא משהו שציפיתי ממנו בספר על פלישת חייזרים.
העלילה של הספר נהדרת. היא די מקורית, לפי דעתי. החלקים הגדולים ברעיון של הסיפור שאהבתי ושהיה פחות מודגש בסרט (לפי דעתי, אבל עדיין זה היה פחות בולט) היה ההתמקדות של קאסי להציל את סאמי הסינמון רול, את אחיה הקטן שרוצה את קאסי ואת הדובי שקאסי רוצה להביא לסאמי יותר משהוא רוצה אותו(ברצינות, הקטע עם הדובי והחלקים בספר שקאסי חושבת/מדברת אל הדובי היו נהדרים). לא צפיתי את הגל החמישי, וזה מה שאני חושבת שהופך את הספר הזה לספר טוב-כי לא ראית את הגל החמישי מגיע. אני כן אוהבת את הדמות של בן/זומבי, רק שלפעמים הוא הרגיש לי כמוש ני אנשים נפרדים, שבמידה מסוימת זה טוב, כי זה מה שריק יאנסי רצה להעביר. שהוא השתנה תחת כל האימונים שהוא עבר.לעומת זאת, אוון.. עדיין יש לי בעיה עם הדמות שלו. אני לא שונאת אותו, אבל...הדמות שלו עדיין מציקה לי כי אני לא באמת יודעת מהן המטרות שלו בסופו של דבר ועד כמה הוא בקשר אם האחרים או שלא ואיזה מידע הוא יודע שהוא לא משתף בו את קאסי. עוד שתי דמויות שחיבבתי היו Teacup וRinger.
Teaup היא פשוט חמודה וכל-כך אנשוית מבחינת התגובות שלה בתור ילדה שמגיבה לשגרת אימונים צבאית.
Ringer...היא פשוט מזכירה מעט מאוד את לינאה מהטרילוגייה "המעגל" ולינאה היא הדמות האהובה עליי ואני אובססבית לטרילוגייה הזאת. חוץ מזה, היא היחידה שבאמת מנסה לאתגר את בן בזמן שהם במחנה.
אחת מהשאלות הגדולות שהספר והסרט העלו בי- מה יקרה אם באמת תהיה פלישה חייזרית?
מה יקרה אם באמת כל החשמל יפסיק לעבוד? בעידן הזה קשה לנו מאוד להתנתק מהחשמל, וכשהוא מנותק אנחנו מתחרפנים.
הסרט:
למרות שהלכתי לסרט כשלא זכרתי את רוב העלילה (קראתי שוב את הספר אתמול והיום) ממש אהבתי אותו, למרות ההבדלים בין הספר לסרט.
אני חושבת שהמשחק של קלואי גרייס מורץ היה מצוין כרגיל, מאז שראיתי אותו ב'הוגו' היא רק משתפרת. אהבתי גם את השחקן ניק רובינסון שמשחק את בן/זומבי, למרות שלפעמים הרגשתי שהוא קצת סוטה מהדמות. השחקן ששיחק את אוון התאים לו בדיוק לפי דעתי. סאמי היה נהדר, מבריק לגילו.
בסך הכל אני חושבת שהליהוק היה טוב. ליזבת' הציקה לי.
ההבדלים העיקררים שזכרתי ושמתי לב אליהם הייתה הנשיקה של קאסי ואוון והעובדה שהתסריטאי/במאי שינה את הסצנה הזאת לחלוטין. זה הרגיז אותי, כי הרי בספר מתואר שקאסי הייתה בבית של אוון במשך שבועות והם התנשקו שם. עוד סצנה שהפריעה לי הייתה הסוף, שלא קרה בספר. גם החלוקים שהילדים לבשו במחנה הפריע לי כי הם היו בצבע כחול ולא לבן, אבל זאת רק בעיה שולית ודקדקנית שלי. לא אהבתי את זה שהורידו עוד דמויות משניות. פרט אחרון שהפריע לי הייתה הסצנה הכמעט מיותרת של קאסי-צופה-באוון-שמתרחץ-בנהר. אבל אני מניחה שהם יצרו את הסצנה זהאת כתחליף לכך שקאסי מוציאה את הרסיסים מאוון, כולל הישבן שלו. אחרת הסרט זה לא היה מדורג כPG13. עוד בונוס זה שידיד שלי שראה את הסרט ביחד איתי נהנה מאוד ועכשיו הוא מתכנן לקרוא את שני הספרים, אז בבקשה.
בסך הכל, מאוד נהנתי מהספר ומהסרט, אני אקרא את הים האינסופי בקרוב.
עריכה: לאחר מחשבה שנייה, הסרט היה די נוראי מבחינת דיוק ועיבוד לספר, אבל בכל זאת נהנתי מממנו.
~~~