בגיל 46 הלך אדלמן לעולמו, בחטף, כליל כישרונות, איש אשכולות. אני מקווה שהוא לא קורא את הביקורות בסימניה, בכל אופן עדיף שידלג על שלי. לא נעים להעביר ביקורת בביקורת על אדם מוכשר ועוד כזה שכבר לא יכול להגיב.
אם הספר היה תוצרת חוץ יכול להיות שלא הייתי דולה את החסרונות, אבל מה לעשות, ארץ קטנה עם שפם, דברים שרואים מפה לא רואים משם.
אז מה הבעיה העיקרית?
שהגיבור של משוואה מוצלח מדי.
וזחוח.
כן, זו המילה. היום משתמשים בשלוש מילים כדי לתאר אותה מידה מגונה: "עף על עצמו".
גם כשהוא מונה את כישלונותיו האישיים, ומדי פעם הוא מצטנע וטופח לעצמו על המצח כאומר: אוף, איזה אידיוט אני... גם אז הוא נשמע כמו הצנוע הידוע. יהיר, גאה, סנוב אינטלקטואלי וזחוח. כן, התאהבתי במילה הזאת. כל הספר זחוח. מרוצה מעצמו עד בלי די.
גיל שדה (הסופר, אגב, מעולה במתן שמות סטריאוטיפים, מגזריים, מגדריים, סוציו-אקונומיים מותאמים תקופתית) מגיע ארצה כדי לעזור לאחיו האסיר. יובל שדה, ישב בבית הסוהר בגלל נהיגה בשכרות שגרמה למות אביהם.

גיל הוא דוקטורנט למשפטים, מרצה באוניברסיטה, שמעודו לא הופיע בבית המשפט כעורך דין, לכאורה חנון אקדמי מצוי. והנה, בעודו צונח לתוך שלל תעלומות מצמררות, הוא שולף אמרות כנף, חידודים, פאנץ' ליינים, הוא מגיב בחצי שניה על סיטואציות שבלשים מנוסים היו מתחבטים בהן כמה ימים, בקיצור, לא בלש מיוסר ולא נבעך, אלא אחד שלא יכול להיכשל. רודפים אותו, מכים אותו, מנסים לרצוח אותו, יורים בו, אבל בובת נחום תקום שלנו קמה על רגליה כאילו כלום, או כאילו הייתה ג'ק ריצ'ר בהתהוות. אלא שריצ'ר אמין פי כמה מאותו חנון מרוצה מעצמו.

לכאורה, גיל שדה הוא דמות ה"גיבור בעל כורחו", אדם מן היישוב, שמסתבך בפרשיות מתח שלא בטובתו. דמות זו שכיחה למדי בסוגה זו, ולינווד ברקלי הוא סופר המתמחה בסגנון זה. אבל בעוד ברקלי, המעמיד מכשולים בפני גיבורו, מעניק לקורא את התחושה כי היה עושה הכל כדי להושיע את הגיבור האומלל, הרי שאדלמן לא מרשה לקורא ליפול לתהומות הייאוש אפילו לרגע. אין אפילו שניה שבה אנחנו מצליחים להעמיד את עצמנו במקומו ולפחד. אם הוא כל כך בטוח בעצמו, מי אנו שנפחד?

וכך, נרדף על ידי המשטרה והמוסד וחבורה של פושעים, מצליח גיל שדה להתאהב בבחורה. כן, כן, הרומנטיקה מצויה גם בתוך הליכלוך, הגופים שלא התקלחו, הזיעה, האיברים הכאובים, המחוצים, הירויים.

ועכשיו, תסלחו לי כולכם. זה ממש לא מתוך פוריטניות, הלוא אינני קוראת רק צאנה ראנה, אבל הקטעים הרומנטיים, כביכול, שבספר, דומים יותר לפורנוגרפיה או לחמישים גוונים (לא קראתי, זה רק דימוי) מאשר לספרות טובה. כבר קראתי אלפי ספרים בחיי, וגם עניינים אלה מתוארים בפירוט כזה או אחר, אבל התיאור של אדלמן קצת בהמי והרבה מגעיל. אולי לא אתכם, אבל אותי.

למה נתתי לו ארבעה כוכבים? כי הספר מרתק וכתוב היטב, גם מבחינת כישרון הסיפור ופיתולי העלילה וגם מבחינת כישרון הכתיבה. ומפני שאם אורי אדלמן היה כותב הלאה, יכול להיות שהוא היה יכול לכתוב גם ספר מצוין. הכישרון ישנו, אבל איננו. כי לצערנו, אדלמן נפטר בדמי ימיו.

הסיפור מתרחש בתחילת שנות האלפיים, ולכן אין הרבה טלפונים סלולריים, אין מצלמות בכל פינת רחוב, ניתוחי סייבר הם כמעט בחיתולים, האינטרנט לא מככב וגם הפורנזיקה לא משהו. אבל הספר לא מיושן מפני שעבודת המוח מצוינת.

אז שוב סליחה אורי, לבי באמת נחמץ בקרבי כששמעתי על פטירתך, אני חושבת שהיית אדם מוכשר באופן שערורייתי כמעט. מוזיקאי, מתמטיקאי, איש מחשבים, סופר מצליח, אבל אם אתה קורא עכשיו את מילותי מלמעלה, תדע שאולי אני סתם מבקרת אותך מתוך קנאה.

והערה להוצאה: מצאתי שגיאת כתיב בספר, חילופין של ט' ב-ת' פעמיים באותה מילה. שכחתי מה המילה, אבל משהו כמו מטמתי במקום מתמטי, מין סוג כזה. מכיוון ששכחתי מה הייתה המילה, אין לי אלא להלין על עצמי (או על גילי...)

הספר יצא ב 98' והיה זכור לי כספר מתח טוב. התחשק לי לחזור אליו כדי לראות אם עובר את מבחן הזמן.
גיל שדה מקבל טלפון מוזר מאחיו. האחרון אמור להשתחרר מהכלא תוך מספר ימים ובמהלך לא צפוי ולא שפוי עושה "ויברח". גיל חוזר מניו יורק לתל אביב לתוך חמישה ימים אינטנסיביים של חקירה בלשית מרתקת וסוחפת.
אקשן ישראלי טוב, שומר על קצב מהיר לאורך כל הסיפור בלי "קטעים מתים" (חוץ מהגופות שמעטרות את העלילה) ובהחלט עובר את מבחן הזמן. מומלץ בחום.
קצת הפריע לי:
• דמות קצת פלצנית, גיבור כל יכול, יוצא מהכל כמעט ללא פגע. אבל בגלל הקצב הגבוהה והעלילה המהודקת, לא כזה קריטי
• סצנות סקס מפורטות, הרגיש לי קצת זול
• טעויות הגהה רבות בדיגיטאלי

• הוצאה:כתר
• תאריך הוצאה:1998
• קטגוריה:מתח ופעולה
• מספר עמודים:349 עמ' מודפסים

כשהייתי בחטיבת הביניים התנדבתי בספרייה הציבורית שליד ביתי. אני זוכר שליד דלפק ההשאלה עמדו שתי עגלות מלאות בספרים "מומלצים" או אלו שנשאלו הכי הרבה ע"י קהל הקוראים, ולא משנה כמה ספרי סיפורת למבוגרים היו לנו בעומק המבנה 80% מהקוראים היו מתרכזים בשתי העגלות ויוצאים משם עם ספרים. כל קיום הספרייה היה מרוכז בשתי העגלות הללו.
עוד מראה שאני ממש זוכר זה את שני הספרים של אורי אדלמן (משוואה עם נעלם ושעות מתות) מרופטים, לא משנה כמה עותקים הספרייה החזיקה כולם הגיעו בסוף למצב מרופט ומשומש. 16 שנים אחרי בעקבות המלצה פה בסימניה החלטתי לתת צ'אנס לספר המרופט והמשומש ואיזה תענוג זה היה! כבר הרבה זמן לא קראתי ספר מתגמל.

גיל שדה חוזר מארה"ב לאחר שאחיו בורח מהכלא שבועיים לפני השחרור ובמהלך החיפושים אחר אחיו הרבה גופות מתחילות להיערם וגיל נמצא האשם העיקרי למותן כך שהוא מתחיל מסע בריחה ממשטרת ישראל ועוד גורמים מסתוריים על מנת לחיות ולהבין לאיפה אחיו נעלם ואיך הכל קשור לאביו שנהרג בתאונת דרכים שנתיים לפני.
הספר נפרש על פני חמישה ימים וכל פרק עוקב אך ורק אחרי גיל, איזה כיף זה! יש איזושהי מגמה בספרות המתח בשנים האחרונות לעקוב כל פרק אחרי דמות אחרת, לתת מספר זוויות, להגביר את המסתורין, להראות איך כל הסיפורים מתקשרים אחד לשני בסוף ופתאום יש כאן סיפור שפשוט עוקב אחרי דמות אחת בכל רגע במשך חמישה ימים רצופים, וזה כל-כך כיף ומזרז את תהליך הקריאה, בדיוק מה שספר מתח טוב עושה. הפרקים קצרים ומותחים וגם אם חלק מהדברים שמתרחשים בספר הם קצת הזויים ולא מותאמים למציאות הם נסבלים בזכות הכתיבה של אדלמן והעלילה הכללית שמספיק מותחת כדי שנוותר לו "ונעלים עין" על חלק מההגזמות.
אמנם הספר נכתב לפני 25 שנים אבל הוא מותח ומרגיש רלוונטי גם לימינו (חוץ מזה שהדמות צריכה לשכור בלשית שתבדוק לו כל מני דברים שהיום אפשר למצוא באינטרנט בדקה או העובדה שלרוב לא היו סלולרים כך שצריך למצוא את הטלפון הקווי הקרוב כדי להתקשר).

אמנם זאת לא יצירת מופת אבל זה ספר שלא מזלזל בקוראים שלו ויודע למתוח אותם ממש עד העמוד האחרון והוא עושה את זה עם המון הומור ומתח ישראלי שישאירו אתכם עד השעות הקטנות של הלילה בקלות.

עד כה לא קראתי את ספריו של אורי אדלמן, סופר ישראלי פופולרי שמת בדמי ימיו לפני עשרים שנה. הרומן "משוואה עם נעלם" סחף אותי למקומות מדהימים שכל כולם תוצרת כחול לבן. המוסד, המשטרה, טייקונים, רציחות, ואדם אחד בשם גיל שדה, המגיע לתל אביב לחופשה קצרה. אחיו, יובל, הצעיר ממנו, מסתבך במה שמתברר בהמשך, כתעלומה מורכבת ביותר. גיל נחוש בדעתו להוציא לאור את האמת וזאת תוך חמישה ימים סוערים ומלאי מתח. בדרכו לפתרון התעלומה גיל נקלע למצבים בלתי אפשריים, מוצא אהבה, ונחלץ ממצב של אפס סיכויים לפתור את תעלומת התאונה שאחיו יובל היה מעורב בה. כתיבה קצבית, עלילה מרתקת, תמונות מוכרות מהמציאות הישראלית לפני 20 שנים - אקטואלית גם כיום - ועל הדרך, איך לא, מראות סקסיים מחדר המיטות. כל אלו ורעיונות אחרים משולבים בעלילה המרתקת. ספר אקטואלי גם כיום למרות שפורסם לפני שנים. רוצו לקרא. חמישה כוכבים.

מותחן קליל, זורם ומהנה שקשה להניח אותו מהיד עד סופו. בנוי בתבנית "האדם התמים שנקלע לקונספירציה" ששימשה כבר 1001 מותחנים אחרים, אלא שאורי אדלמן ז"ל הצליח ליצוק לתוך התבנית השחוקה את התבלינים המקומיים ובכך ליצור מותחן ישראלי טוב, עינייני ובעיקר מותח... אם כי לא תמיד הגיוני.

הגיבור, גיל שדה, מגיע מארה"ב לאחר שאחיו לא חזר לכלא הפתוח שבועיים לפני שחרורו. בביתו בארץ הוא מוצא גויה ומכאן הדברים נעים בקצב מואץ לאורך חמישה ימים. המשטרה והמוסד רודפים אחריו, אנשים נעלמים, גויות מתחילות לצוץ, שום דבר אינו כמו שהוא נראה, מתגלים חברים שאינם בדיוק חברים, אויבים שאינם בדיוק אויבים ואיזשהם אנשים מסתוריים בעלי קשרים ענפים העושים הכל כדי שפרשה מהעבר לא תיחשף... עד הסוף הלא כל-כך מפתיע (לפחות לא למי שכבר קרא כמה ספרים בסגנון דומה) שמשאיר את הקורא במתח, לא כל כך בגלל ה"מי" אלא בגלל ה"למה".

הספר בהחלט עונה על הדרישות ממותחן, אלא ששני דברים צרמו לי:
* על פי השמות בספר נדמה שהוא נכתב בעידן הספרות המגוייסת של מפא"י (רשימה חלקית: קליכשטיין, לוינשטיין, רפפורט, הרץ, שדה, גולדבלט, כץ, שפיגל, פרומין) ולא בעידן הפוליטיקלי-קורקט של העשורים האחרונים.
* על פי הכריכה האחורית אפשר היה לחשוב שהספר הוא חלק מסדרת "50 גוונים". על מחצית הכריכה האחורית מופיעה סצינת סקס מהספר למרות שהסקס בספר הוא מינורי למדי. אז למה דווקא הסצינה הזאת? הפתרון שמור כנראה לעורכים של כתר.

בכל מדינה קטנה, אפילו איסלנד, קמו סופרים שכתבו מותחני מתח וריגול טובים ואילו אצלינו, פרט לאמנון ז'קונט, אורי אדלמן ז"ל ומישקה בן-דוד, יש שממה בתחום הזה. יש כמה שניסו אבל כל שהוציאו תחת ידם היו מותחנים ירודים או קריקטורות.

לסיכום: אם נתעלם לרגע מההיגיון זהו אחלה מותחן. מומלץ!

אורי אדלמן ידע לכתוב ספרים טובים.

לאוהבי ספרי מתח.

אי שם בסוף שנות ה-90 יצא רב מכר מותח זה, דבר שסביר להניח העמיד את כותבו במקום מכובד של הספרות המקומית, הפתיע אותי לדעת שהספר הנ"ל אפילו תורגם לגרמנית(!) אם לסמוך על ויקיפדיה.
הספר אכן מותח, אוהבי הז'אנר יעידו על הנוסחה המוכרת של אדלמן בה על הקורא לתור אחר רמזים שמפוזרים בעליות גג נטושות ובזירות רצח המוקפות בסרט סימון צהוב. אה..סליחה, אדום,צהוב של של NYPD, ואולי בעצם זה בדיוק העניין, הספר אמין ככל שיהיה מרגיש יותר ניו יורק מאשר תל אביב.
לא שזה רע, אבל ליטוש הדמיות מעורר חוסר אמינות (שלא מפריע כלל למתח.)
זה קצת משעשע לקרוא את ספרי המתח שבאו בתקופת "משוואה עם נעלם" הם נכתבים בעולם ללא גוגל ופייסבוק,כך שנאלצים החוקרים החריפים המתוארים בספר, לתור אחר רמזים במאובנים פרה היסטוריים כמו "ספר טלפונים" או "דיסקט מאגר שמות הביטוח הלאומי" ואפילו זכורה לי סצנה ארוכה שבה מעורבת קלטת זעירה של משיבון תא קולי שנגנבה בחופזה ,מאחד הטלפונים בהם נתקל הגיבור.
כל זה רק מוסיף ליצירת העולם אותו מבקש הכותב להכניס אותנו, מעבר לזה, זה נחמד לקרוא סוף סוף ספר שלא לוקח את מסך המחשב כגיבור עלילתי, בו אימיילים ואתרים אפלים ברשת סוגרים קצוות בתעלומה. כמו שידידנו מעבר לים הרלד קובן וחבריו עושים לז'אנר סיפרי המתח בעשור האחרון.
ספר מתח נוח לעיכול אפילו לפני השינה, סופר מקומי, קצת כמו פרק טוב של "חוק וסדר" רק בדיזינגוף. "אני רואה מלאך והוא אומר לי: קח את שנות ה-90"

ספר מתח מבחינתי זה כמו ארוחה טובה אחרי שהיית ממש רעב.
אתה אוכל מהר מהר וממלא את הבטן. ואז האוכל מתעכל לאט-לאט.

ככה גם עם הספר הזה - ברגע שהתחלתי לא יכולתי לעצור באמצע.
וכל פעם שעצרתי, כל מה שחשבתי עליו זה מה יקרה הלאה?
הא'-ב' של הז'אנר.

הספר מאוד זורם וקולח והכל בו קורה כל כך מהר.
כל הספר עוסק בחמישה ימים עוצרי נשימה וחסרי שינה שעברו על הגיבור שלנו גיל שדה.

אבל בסופו של דבר, אחרי שהצלחתי לעכל בעצם את כל הפרטים בספר, כמו שצריך - אני יכולה להגיד רק שהסופר קצת הגזים עם כל ההתרחשויות המרובות בחמישה ימים קצרצרים.
מה שנתן לי הרגשה כאילו הוא מנסה יתר על המידה לרגש את הקורא, אפשר להגיד ממש להמם אותו.
וחבל, כי אם ההתרחשויות והארועים היו מתפרסים על יותר זמן, העניין היה נראה יותר מציאותי (לא בהרבה),

כיוון שגם מהבחינה הזאת הסופר נטה קצת להסחף - בכמה ימים הגיבור מספיק למצוא גופה בבית שלו, לעבור תאונת דרכים, לצאת ממנה עם כמה צלעות שבורות, לצאת מהאמבולנס ברגע שחזר להכרה, לתפוס מונית, להרביץ למישהו שעקב אחריו, לטוס לקפריסין ולחזור, להתאהב, לעלות על מזימה שקרתה לפני 20 שנה, לתפוס טיסה במסוק בהתראה של שעה וכו'. הדברים נראים קצת גדולים מהחיים.

את כל זה אני אומרת אחרי עיכול הספר כמו שצריך.
תוך כדי הקריאה הוא באמת מאוד סוחף, מהבחינה הזאת הסופר הצליח.

אפשר להגיד שמי שמחפש אקשן ויותר מזל משכל - הספר הזה מאוד ימצא חן בעינייו.
ולמי שמחפש ספר עמוק יותר, ולא דמויות יחסית שטחיות, מוזמן לוותר או לקרוא אותו כדי להעביר את הזמן.

קראתי את הספר תוך יום וחצי. הרגשתי כאילו הכנסתי לפה בבת אחת כריך שלם עם פסטרמה, חסה, מלפפון ירוק, מלפפון חמוץ, עגבנייה, בצל, פלפל אדום, פלפל ירוק, פלפל צהוב, פלפל כתום, חרדל, מיונז, עלי בייבי, אגוזים, פירות יבשים....ועוד (הבנתם), הרגשתי קצת מחנק מהעומס, אבל כל כך נהנתי מהטעמים...
בקיצור, ספר עמוס, דחוס בפרטים, מותח מאוד וגורם לך לא לעזוב אותו ולהמשיך עד הסוף. אהבה, רצח, מוסד, חברות, משפחה, חו"ל, א"י, כסף, חיים, וכל זאת בחמישה ימים. קיבלתי פעם במתנה ספר של רנה מגריט (אמן סוריאליסטי), ואני לא מפסיקה לתהות על היצירות ההזויות שלו, אז מה אם הן לא מציאותיות?!, יש בהן משהו שתמיד גורם לי להתפעל כל כך. נהנתי מאוד מהספר. לעיתים אני קוראת ספר ומיד בסיומו מכריזה (לעצמי) כי זה הספר הכי טוב שקראתי, אז יש המון כבר שהתאספו ל"הכי טובים" כאלו, ו"משוואה עם נעלם" הוא לא אחד כזה, אבל דווקא כן אחד ששווה לקרוא. לכו תקראו.