למרות שאני עוצר את עצמי מלצעוק מרוב התרגשות, שהרי אני כבר לא נער בן 15 בהופעה של בריטני ספירס, החלק השלישי בטרילוגיית אנגלספורס הקסומה כבר כאן וזה דורש צעקה. אז וואו. איזה כיף.
ואחרי ששיחררתי צעקה ולמרות שאני קורא בסופ"ש - מישהו פה צריך לעבוד כדי לקנות אוכל וספרים - לא יכולתי להתאפק והתחלתי לקרוא כבר ברביעי בערב. ואז בחמישי לא הלכתי לעבודה. בכל זאת 752 עמודים. וכשסיימתי לקרוא הדלקתי סיגריה של אחרי, כזו ששמורה לאירועים מיוחדים, והתחלתי לחשוב על חוסר הצדק במערכת היחסים שלי ושלנו עם השבדים. אנחנו מפרגנים להם וקונים כל ספר שיש עליו חותמת "תוצרת שבדיה". אפילו את איקאה קיבלנו בזרועות פתוחות ונדמה לי שמדי שנה אנחנו נותנים להם כמה נקודות באירוויזיון. ומה הם עושים בתמורה? שונאים אותנו. שיבושם להם. נחיה בלעדיהם. אבל מה בער להם לסיים את הסדרה המופתית הזאת אחרי שלושה ספרים? ככה עושים לי? לנו?
כדי לא לספיילר את העסק, לא אכתוב יותר מדי על העלילה, רק אציין את הנקודות הבאות:
* אהבתי והזדהותי עם אנה-קארין לא נמוגה אלא רק התחזקה.
* בניגוד לשני הספרים הראשונים בסדרה, שעסקו יותר בדינמיקה חברתית, הפעם הנבחרות עושות הרבה מאוד קסמים.
* כתיבה מופתית מצד אחד ותרגום לא מתנשא מצד שני מעניקים חוויית קריאה שמתאימה לכל גיל.
* אנגלספורס היא לא מקום שהייתי רוצה לגור בו יותר משבוע.
אם עוד לא קראתם את הטרילוגיה המושלמת הזאת, זה הזמן. קראו בעצמכם ואז תנו לילדכם (אם הם, נגיד, בני 14 ומעלה. בכל זאת יש בספרים כמה סצנות סקס עדינות). הם יודו לכם.
הלוואי שזה לא באמת נגמר, אם כי אחרי שהביאו את הסדרה הזאת לשיא - והמפתח הוא בהחלט הטוב, החכם, המתוחכם והמפתיע ממבין השלושה - אולי עדיף להסתפק בכך.

את שני הספרים הקודמים קניתי בשבוע הספר, שנה אחרי שנה, אבל השנה, ממש כשהספר היה אמור לצאת-הוא נדחה.
"טעות דפוס", אמרו בדוכן, "היינו צריכים להדפיס את כל העותקים מחדש".
אז מה עושים? מחכים.
מחכים עוד חודש, חודש וחצי, מחפשים רמזים. כל המקורות אומרים שהוא יצא בשבוע הבא, בעוד יומיים, מחר...
וגם אז, הוא לא מגיע לסניף שקרוב לבית.
אז אני מתחילה להתייאש. כבר עברתי את זה כל כך הרבה פעמים, עם כל כך הרבה ספרים...
אז הלכתי לקניון עם חברה, גם היא מחכה לספר (אחרי ששכנעתי אותה לקרוא את הטרילוגייה!) אבל מה- הקדמתי.
ולאן הולכים אם מגיעים לקניון מוקדם?
סטימצקי, כמובן.
ובשנייה שאני נכנסת לחנות...
הוא שם.
ואני מופתעת שלא זרקו אותי מהחנות בגלל קפצוצים וצווחות אושר, אבל איכשהו הצלחתי לנשום עמוק, לשלוף את הטלפון שלי ולסמס לחברה שלי שתבוא לשם מיד כי הספר יצא והיא חייבת לקנות אותו, בכזאת התלהבות אגרסיבית שעצם העובדה שהנייד שלי לא נשבר זה פשוט נס.
קניתי אותו ב-11 בבוקר (ואני חייבת תודה לדודה שלי, כי קיבלתי ממנה ליום ההולדת כרטיס מתנה שתקף לסטימצקי. המתנה הכי טובה בעולם)
כשחזרתי הביתה התחלתי לקרוא ונשארתי ערה עד 12 בלילה כי פשוט לא. יכולתי. להפסיק. לרגע.

***

מצטערת על זה.
אני מקווה שיש עוד מישהו שקורא את הביקורת הזו ומבין את ההתלהבות שלי.
אז מה נשאר עוד להגיד?
הספרים בטרילוגיית אנגלספורס הם כנראה שלושה מהספרים הכי אהובים עליי בכל הזמנים.
הם כתובים בצורה מדהימה, העלילה שלהם סוחפת ולא מפסיקה להפתיע.
הדמויות עמוקות, ואני מאוד נהניתי מאופן הכתיבה של הספר, שנכתב מנקודות המבט של כל אחת מהדמויות בצורה שעזרה להבין את המניעים שלהן ולהסתכל על המצב מצדדים שונים.
אני ממליצה מאוד לקרוא את הסדרה...

ספרים צדדיים. אתם מכירים את אלו? ספרים שאתה לא ממש מתחבר אליהם, לא לדמויות ולא לעלילה עצמה, כי משהו בהם פשוט לא נראה לך.
הם שווים לרוב חמישה כוכבים- אבל הם תמיד משהו... נשכח. לא מהשלישייה הפותחת שלך. לא משהו שתרוץ לחנות כדי לקנות את המשכו.
ה-"מעגל" ו-"האש"- הראשונים בטרילוגיית אנגלספורס- היו בשבילי ספרים צדדים. הם היו נחמדים, ולא יותר. משהו בהם תמיד היה נראה לי קודר, כל העניין של הסקס והאלכוהול והסמים, והעובדה ששמו את הספרים האלו תחת הכותרת- "ספרי גיל התבגרות" גרמה לי להרגיש קצת לא בנוח.
ולכן, כשיצא ה-"מפתח", האחרון בסדרה, לא ממש התרגשתי. החלטתי לחכות שהוא יגיע לספרייה.

אבל נו, נחשו מה?
הוא לא הגיע לספרייה.

ואז "סינדר" יצא, והייתי חייב לקנות אותו. אז נסעתי לסטימצקי בעפולה באוטובוס, סניף גדול עם ריח חזק של ספרים, ולקחתי את סינדר מהמדפים. ואז הסתכלתי על המפתח.
הוא היה הכי בולט מבין כל הספרים המוצעים למכירה- הערימה שלו הייתה הכי גדולה.
אני: לא קונים אותך, הא חמוד?
הוא:
אני: אוי, מסכן...
הוא:
אני: פותח את הארנק
הוא:
אני: מגלה שנשאר לי עוד כסף
הוא:
אני: קורא כמה עמודים מהספר
הוא: האור הלבן והמסנוור נעשה קלוש בהדרגה..
אני: יווווו, איך התעגעתי לסנגון כתיבה הקודר הזה
הוא:
אני: לוקח אותו, מופתע לגלות כמה הוא כבד. פותח אותו בעמוד האחרון, קורא בטעות את המשפט האחרון, מקלל את עצמי, ובאותו רגע מגלה שיש בספר 772 עמודים. (בזמן הקריאה, כשהגעתי לעמוד 750 ואמרתי לעצמי ":איזה כיף שיש עוד 22 עמודים!" גיליתי שהספר הוא בעצם 752 עמודים. לא 772. זה היה משבר קשה.)
אז קניתי אותו יחד עם סינדר, למרות שהתחלתי לקרוא את "המפתח" לפני ספר הסינדרלה הטיפשי.
עכשיו, ווידוי- אני פחדן.
כל אחד יעיד על כך.
והספרים בסדרה "אנגלספורס" תמיד היו מפחידים.
אבל במפתח זה הגיע לרמות, אה... קיצוניות.
אז כשהייתי בספרד, הספר צמוד אלי 24 שעות, עברנו כל כמה ימים לדירה חדשה באזור הדרום.
ולקראת סוף הטיול, הגענו למן דירה בכפר מבודד עם 100 תושבים על איזה הר גבוה באמצע שומקום.
הדירה שישנו בה הייתה ענקית, עם כדים ענקיים ותמונות אפלות ומנורות שנכבות ונדלקות לסירוגין, וברגע שבעלת הדירה הנחמדה להחריד הציגה לנו את החדרים השונים, ידעתי ש'בזכות' המפתח (תודה לך, אמיגו -.-) יהיו לי ארבעה ימים לא קלים, כי אם יש שדים, ברור שהם מסתתרים בתוך הכדים הכחולים העצומים שמוצבים לאורך המסדרון הקפוא.
אז בלילות, כששכבתי על המיטה, תוהה למה בשם הדרקון הגדול הייתי חייב לישון בדירה הזאת בזמן שאני קורא ספר קריפי על שדים, הבנתי שאולי כדאי שאפסיק לקרוא את המפתח. הרי, הוא לא עושה לי טוב. זאת אומרת- כן, נו, אני נהנה ממנו מאוד בזמן הקריאה והוא בהחלט מעורר מחשבה, בלה בלה בלה, אבל... נו, לישון בטיול ענק בספרד זה גם חשוב, לא?
ואז, באותו הלילה המחשבתי ההוא החלטתי שמחר- זהו. אני לא קורא יותר את הספר הטיפשי. אפילו לא מילה, לא פסיק.
חבל על כסף- אכן, אבל גם חבל על הלילה הלבן והמפחיד.
אבל נו.
אני והמשמעת העצמית שלי.
באותו בוקר לקחתי מיד את הספר וקראתי. המון.
הוא פשוט היה... טוב מידי בשביל שאפסיק.

אבל רגע.
הפסקה.
אז כן. נהנתי מאוד מהספר. הוא היה מותח, והדמויות סוף סוף התפתחו, אבל בעיה אחת ליוותה אותי לאורך כל 700 העמודים המזוגזגים, בעיה שבכלל לא קשורה לסופרים, אלא להוצאה בארץ.
התרגום.
לאורך כל הסדרה רואים שעבודת העריכה על הספר הייתה מאוד מסורבלת.
אותיות חסרות, בלבול בשמות, מילים כפולות.
וכשמדובר בספר כל כך טוב זה פשוט חבל. חבל, כי זה מוריד מרצף הקריאה, מההנאה, וגורם לך להרגיש לפעמים שאולי, תודה רבה לתרגום, פספסת משהו.
אבל שוב, זה פשוט לא הוריד מהערך של הספר.
האמת, אני לא ממש יכול לפרט יותר מידי על העלילה, כי היא כל כך לא צפויה ועמוסה בפרטים שכל דליפה קטנה מעלילת הספר יכולה להחריב את הנאת הקריאה עבורכם.
אז זהו.
רק דבר אחד-
אני ממליץ לכם, מאוד, לקרוא את שני הספרים הראשונים והצדדים בשביל להגיע לספר המופלא הזה.
וזהו.
כן, נו, אני ממש לא בכושר מבחינת כתיבת ביקורות, ואני גם עייף, ככה שאני לא ממש ער למה שאני כותב.
אבל תודה שקראתם, אני מניח?

-אור-

04/10/2015

ביקורת שהיא לא ביקורת
אזהרת ספויילרים מטורפים...
הספר מספר על נערות בעיירה שוודית שמשימתן היא להציל את העולם. הנערות הללו נקראות "המעגל". בספרים הקודמים מסופר על הבנות, כל אחת מכשפה טבעית עם היסוד שלה, כשהיסודות הם- מים, אדמה, אוויר, אש, מתכת ועץ. מטרת המעגל היא לסגול את השער המוביל לעולם אחר. אם השער לא ייסגר, תהיה אפוקליפסה וכל העולם יושמד. זהו הספר האחרון בסדרה, בו השער מתחיל להיפתח והאיום נעשה ממשי. בספר הזה, אחת הנבחרות- "מינו" עוברת למעגל אחר, מעגל המועצה. מטרת מעגל המועצה הוא מכשפים טבעיים וחזקים, שיוכלו לסגור את השער. אולם, רק הנבחרות האמתיות יכולות לסגור את השער ולמנוע את סוף העולם. לאט לאט מתחילים הסימנים לאפוקליפסה, הנבחרות מגלות דברים חדשים וכוחותיהן מתחזקים. הם מזמנות את המתים לעזרה, ונלחמות למען העולם.
" אם מפסיקים לרוץ ברגע שמתחילים להתעייף, אי אפשר לשפר את הכושר. דברים מתחילים להשתנות רק כשאת עייפה ובכל זאת דוחפת את עצמך."
"לברר מי תהיי אם רק תוכלי לשחרר" המשפט הזה גרם לי להבין שלא צריך לשמור הכל בבטן. אפשר לשחרר, לספר לאחרים ולהתפרק. כולנו בני- אדם. כולנו צריכים את זה. לצאת מהסטיגמות החברתיות, להוריד את המסכות. בזכות המשפט הזה בספר הדמות אשר "שחררה" גילתה את עצמה יותר טוב ואת אופייה.
"מה זה? האור שבקצה המנהרה?" המשפט הזה מראה שהנבחרות היו במצב רע ונואש בשלב מסוים של העלילה והם היו נואשות לתקווה
לפי דעתי נקודת השיא של הספר היא כשמינו עוברת למועצה ונשבעת לה אמונים. משם האירועים מתחילים להשתלשל, מלחמות, גילויים ועוד, לסוף הספר. היא בעצם כובלת את עצמה למועצה, היא לא יכולה לצאת מחוץ לבניין המועצה, היא כבר לא חופשיה. מרגע זה היא נתונה בידי המועצה, שזה בעצם ארגון של כל המכשפים, הם אוכפים את הסדר ויש להם כללים וחוקים, מי שלא מציית להם, נענש במוות. כל מי שנשבע אמונים למועצה, חייב לעשות כל מה שהמועצה אומרת לו. מהרגע שמינו עברה למועצה, היא בעצם "נטשה" את חברותיה למעגל והשאירה אותן לבד.
סוף הספר הפתיע אותי לטובה. מצד אחד הוא היה עצוב. בכיתי על המוות של ויקטור ובכיתי מהפרידה של הנבחרות עם יקיריהן וחבריהן המתים. ידעתי שהסוף יהיה טוב והנבחרות יצליחו לסגור את השער ולהציל את העולם, רק לא ידעתי איך. הסוף הזה היה מלא בתקוות לעתיד, שאיפות וחזונות להגשים. סוף שהביא אותי למחשבות מה שאני יכולה לעשות, לעזור בשביל אחרים. הייתי משנה את הסוף בכך שהייתי מחזירה בדרך קסם את כל האנשים שמתו, נפטרו ונרצחו במהלך הספרים, הזדמנות לעתיד טוב יותר.
אז כן, סליחה על הספויילרים אבל מומלץץץץץץץץץ פלוס פלוס פלוס

קודם כל- חתיכת קריאה ארוכה כזו, לא הייתה לי כבר הרבה זמן.
בזמן האחרון לא קראתי הרבה (חתיכת בושה.) וקצת התבכיינתי בלב על העובדה שהספר הזה ארוך כל כך. מאז הארי פוטר ה7 הרי לא קראתי ספרים עם יותר מ600 עמודים! (והרי לו יש...752?) ואת הארי פוטר 7 קראתי בפעם האחרונה כנראה בגיל 9 או 10.
בקיצור- בספר קורים המון דברים שלא ציפיתי שיקרו אחרי כל כך הרבה זמן שהכל כבר "שגרתי" מבחינתי בספר. די התאכזבתי מ (ספוילר...אם אתם לא רוצים לקרוא אותו תדלגו על הקטע שמסומן בכוכביות) העובדה שכך פתאום, מאמצע שום מקום, אליאס ורבקה חוזרים לעניינים. רק מבחינת השילוב שלהם בעלילה, הם פתאום הגיעו מאמצע שום מקום וזה די ברור שזה רק כי הסופרים היו זקוקים להם, ולדעתי הם פשוט היו צריכים להיות שם מהשנייה שהם מתו, לא שנתיים אחרי שהם מתו פתאום להעיר אותם.
----נגמר הספוילר-----
חוץ מזה, אני קצת מאוכזבת מההוצאה. הספר היה אמור לצאת בתחילת 2015, או משהו כזה. אחרי זה, דחו ליוני. הוא בסוף לא יצא ב1.6 כמו שהם אמרו, ונדחה שוב. וחוץ מהאכזבות האלו, גם התרגום מאכזב. המון שגיאות הקלדה, המון הטיות לא נכונות של שמות תואר לדברים, ברמה שזה נשמע כאילו עולה חדש תרגם את הספר. יכולתם להשקיע קצת יותר, אחרי ההמתנה הארוכה...
מה שאני יכולה להגיד על העלילה זה שמגלים את האמת בקשר לכל הדמויות, אי אפשר לבטוח באף אחד, ולכולם יש המון חרטות. המון דמויות מתות וקורים דברים בגלל כל החלטה שרק נראית כאילו נבעה מרצון חופשי, אך בעצם נוצרה רק על ילי גורמים עליונים שתמרנו את כולם.
סיום טוב לטרילוגיה מעולה