אני בבעיה, מצד אחד אני רוצה לקרוא ספר טוב שימשוך אותי, ומצד שני כשהוא מגיע אני מוצאת את עצמי מחוסרת שינה.
אחרי שעות מרובות בעבודה, ועבודה מרובה בבית בין ארבעת ילדיי ובין עבודות הבית, אני מוצאת את זמן הקריאה שלי רק בלילה
כשכולם ישנים, רק אני והספר ערים, וכשהספר מותח וכתוב היטב אני קוראת עוד דף ומתחייבת בפני עצמי שרק עוד כמה דפים והנה הבוקר עולה.
אל תסתכלי לאחור , הפתק שסמנתה מצאה בחדרה עורר את חשדה בכל הסובבים אותה.
סמנתה וקסי החברות הטובות נעלמו יום אחד, סמנתה נמצאה לאחר כמה ימים כשהיא חבולה, קסי לא שבה.
בכל כוחה מנסה סמנתה להיזכר במה שארע , אך לצערה לאחר המקרה הטראומטי לקתה באמנזיה.
הסובבים אותה חשדו בה שהיא הרוצחת, ומיום ליום כשנזכרה בפרטים קטנים האמינה שזו היא.
הבזקים מתגלים לה אט אט כדי להשלמת התמונה, אך הזיכרון מעברה מצער אותה והיא מבינה עד כמה ההתנהגות שלה הייתה אכזרית כלפי הסובבים אותה, ומה שעניין אותה זהו רק העושר והמעמד.
סמנתה עוברת שינוי קיצוני בהתנהגות כלפי עצמה וכלפי הסובבים אותה. האהבה הקודמת כבר אינה והאהבה הישנה והחבויה צצה ועולה שוב מחדש.
לאורך כל הספר הסופרת מרמזת על הרוצח וגרמה לי להאמין כל פעם מחדש שאני כבר יודעת מי הוא.
הסוף אכן היה מפתיע , הספר מיועד לבני נוער ולמבוגרים כאחד. הוא קריא וזורם, התחושות וההרגשות מועברות לקורא ללא כל מאמץ.
בברכת שנה טובה, גמר חתימה טובה לכולם
קארן

כמה ימים חלפו מסיום קריאת הספר וטרם מצאתי מילים כדי להעביר את תחושותיי.
ג'ק נולד בחדר, חדר קטן ומבודד שבו רק אימו גרה.
מדי ערב ניק הזקן בא "לבקר",כן אותו ניק שחטף את אימו לפני שנים, אותו ניק שדואג לאוכל ולמתנת סופ"ש, אותו ניק שמגיע מידי ערב לאנוס את אימו, ולהעניש בניתוק חשמל בימים הקרים ואי הבאת אוכל למשך ימים.

הספר מסופר מנקודת מבטו של ג'ק בן ה-5 . לג'ק ואימו קשר מיוחד, כל שעות היום הם יחד מעבירים את זמנם במשחקים, לימוד חשבון וקריאה. אין רגע אחד שג'ק מרגיש שמשהו לא בסדר בחייו, וזאת בזכות האהבה הגדולה של אימו. היא דואגת ומקפידה שג'ק יישן בתוך ארון כך ניק לא יזכה בערב לראות את פניו ולפגוע בו. בכל רגע בו ג'ק רצה לינוק אימו היתה זמינה עבורו, הרבה פעמים הסופרת הדגישה את הרגעים בו ג'ק יונק, נראה לי שמטרתה הייתה להדגיש את הקשר המיוחד בינהם ואת הרצון של אימו לרצותו בכל דבר שיחפוץ, אך במחשבה נוספת אני מאמינה שעצם ההנקה עד גיל מאוחר שמרה על אימו מהריון לא רצוי נוסף ע"י החוטף.

כלל לא הפריע לי ולא נגרע מאיכות הספר שהסיפור נכתב בשפתו של ילד בן 5 , מהר מאוד מתרגלים לסגנון הכתיבה ומבינים עד כמה הילדים תמימים,טהורים והשקפת עולמם שונה בהרבה מהשקפת המבוגרים.
היה חסר לי שלא נכתבו פרקים מנקודת מבטה של האם, מקרים שסופרו מנקודת מבטו של ג'ק סיקרנו אותי לגבי מחשבתה ותחושתה.
אני לא בטוחה שהספר מתאים לכל אחד משום שהוא קשה לקריאה ,מצמרר ובעיקר כואב כי סיפורים כאלה לצערי קיימים במציאות. אנו ההורים חרדים לילדנו בכל גיל ,היציאה שלהם מהבית מעוררת תערובת של תחושות. ילדים יקרים, שתמיד תחזרו הביתה בשלום!

הגעתי לתובנה, לדברים טובים לוקח זמן להגיע צריך לטרוח עבורם, לעבור כברת דרך, לעמול ואולי גם לכאוב ואם מתמזל מזלנו בסוף המסלול נראה את האור בקצה המנהרה. הדברים הרעים קורים מעכשיו לעכשיו, זה מגיע בבום ללא שלב מקדים וללא הכנה מראש.

ג'קוב בן ה-5 חוזר הביתה עם אמו, גשם חזק יורד ולשבריר שניה ובאמצע השיחה של שנהם עוזבת אמו את ידו. השנייה הזו כל כך קצרה, אפילו בספירה אין לה כמעט משמעות ומשקל, אותה שנייה גורלית ואכזרית שגודעת את חייו של הילד, מחסלת חיים, מחסלת עולם שלם עולמה של אמו.

לכפר מרוחק מגיעה ג'נה על כתפה מטען גדול וכבד .כל רצונה לשקם את חייה ולשכוח את עברה . ג'נה סטודנטית יפת מראה וחייכנית מחוזרת ע"י מרצה המבוגר ממנה בכמה שנים. היא נשבת בקסמיו ובאהבתו אליה. הנישואין לא מאחרים לבוא ואיתם גם הסיוט. ביום חתונתה למדה ג'נה שתכונה חדשה נוספה לה, תכונת הפחד.
הפחד מפני בעלה , הפחד מהיד שהפכה מהיד המענגת ליד הכואבת, מהמילים המלטפות למילים הכואבות והעיניים שהפכו ברגע מרכות ואוהבות לרעות ושונאות. ואם ליום אחד ניסה בעלה להשכיח את פחדה מפניו הסימנים הכחולים בגופה והצלקות בנשמתה דאגו לשוב ולהזכיר לה. קטעים קשים לקריאה כתובים, אך התחושה שלי הייתה שהם אמינים ומוחשיים, כאלו והייתי שם נוכחת כצופה מהצד הרואה את הסבל וההתעללות, כל הזמן נשמעה במוחי צעקה "ג'נה תכניסי לו כבר... תברחי משם.."

ריי בלש חזק עם ניסיון של שנים ורב תחומי בתיקי חקירה שונים. מתחת למדים והדרגות מסתתר לו אדם רגיש. ליבו של ריי מסרב לקבל את החלטת הממונים עליו לעזוב את תיק "דריסת הילד" מחוסר ראיות שנאספו. יחד עם קייט מציוותו הם ממשיכים לעבוד על התיק גם ללא אישור ומשאבים כספיים. השעות הנוספות שלהם יחד מקרבות אותם האחד אל השנייה ומתפתחת לה תשוקה שמותר רק לחשוב עליה ולדמיין, זה נוגע לא נוגע, זה שם אבל זה אסור. ושהנאמנות תסלח לי ותמחק מהפרוטוקול רציתי שיקרה שם משהו קטנטן....

פרקים הנכתבים בקול בעלה של ג'נה מגיעים ב-בום אחד גדול. דף ועוד דף והכל משתנה. כל מה שחשבתי מתברר לי כשגוי. עוד מילה ועוד שורה..... מה? לא יאומן!!! התמונה משתנה מקצה לקצה.

שם הספר מקבל משמעות נוספת, כן עכשיו אפשר לקרוא אותו בלשון זכר ונקבה כאחד.
הספר הרגיש לי כמו כניסה לבניין רב קומות, רק שבמקום לטפס מדרגה אחר מדרגה קומה אחר קומה, נכנסתי למעלית מהירה שהעיפה אותי בטיל לקומת הגג. משם ראיתי את הנוף מנקודת מבט שונה ממה שראיתי מלמטה.
אם לא הבנתם עד כה אז אהבתי מאוד את הספר. מומלץ בחום.
קארן

תתארו לכם שבוקר אחד אתם קמים ומקבלים בשורה שאתם חולים במחלה חשוכת מרפא ונותרה לכם שנה אחת לחיות?
סגרתי לרגע את עיניי וניסיתי לדמיין אם חלילה הייתי בסיטואציה כזו כיצד הייתי מגיבה ואיך הייתי פועלת.
יכול להיות שהייתי מחליטה לעשות רק מעשים טובים עד ליומי האחרון, כמה שיותר לשמח ולעזור לאחר.
אולי הייתי מחליטה להוציא צד שחבוי בי ומחסלת חשבונות עם אנשים, להתעמת עם כל אלו שפגעו בי , ולא היה לי
האומץ לומר את דעתי עליהם ועל מעשם.
האם הייתי בוחרת להישאר במיטה ומסרבת לנסות את תקוות הטיפול האחרונה ,ורק בוכה על כמה מר גורלי עד ליומי האחרון?
האם הייתי מחפשת כל טיפול שקיים, מבלה ,"קורעת את העיר" ומנצלת כל דקה ודקה מחיי?
אין תשובה , זהו מבחן שאין תשובה נכונה, אלו שאלות שהתשובות עליהן לא ידועות מראש.

אנאבל מקבלת הודעה מחברתה הטובה ביותר קארן, שגם היא הרופאה שלה, שהבדיקות שלה לא תקינות והיא חולה במחלת
דם קשה ולא נותרה לה יותר משנה לחיות.
כשהיא רוצה לספר לבעלה את הבשורה, בעלה חושש שנודע לה על בגידתו , הוא מקדים אותה ומתוודה שבגד בה עם קארן חברתה,
"זו מעידה חד פעמית" אמר, כאלו ומשפט שכזה ממעיט מהמעשה הזה.
כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליה, אורזת מזוודה ועוזבת לאירופה.
הצעד הזה שעשתה שנראה כטעות מצד הסובבים אותה משנה את גורלה מקצה לקצה.
אנאבל מכירה שם את יאניק רופא במקצועו שמבין אותה, מבין לליבה.
קארן לא מוותרת ומגיעה כדי לעזור לחברתה גם כשברור לה שחברתה לא תרצה לראותה לעולם.

החיפוש אחר תורם מתאים לטיפול החדיש שיצא ,פותח סיפור נוסף במקביל על משפחתה של אנאבל.
סיפור מרגש על המסע שעברו אימא רחל ודודתה סופי כדי לשרוד במלחמה, עד לגילוי מפתיע ומרגש.
אותו גילוי שישנה את חייה של אנאבל.


לקח לי הרבה זמן מהרגיל לסיים את הספר, היו פרקים שנקראו לי כלא מציאותיים בחיים ואפילו מוגזמים מידי.

כשאני מסיימת ספר אני מנסה לחשוב האם אוכל לקחת ממנו דבר או שניים לחיים שלי, מהספר הזה אקח לי צדה לדרך,
לא כל מה שנראה לנו כשחור בחיים ודרך ללא מוצא נגמר ככך.
בחיים יש עליות ומורדות, לעיתים קורים לנו דברים לא טובים בלשון המעטה וזה על מנת שנסלול לעצמנו את הדרך אל הטוב.
יש ירידות ששם מחכה לנו מקפצה קטנה וסמויה ,המקפיצה אותנו למעלה חזרה, אנחנו רק צריכים לרצות בזה בכל הכוח.

אסיים בציטוט מהספר שמשך את תשומת ליבי:
"....בעולם הזה אין אושר ולא פורענות, רק השוואה בין שני מצבים, לא יותר.
רק מי שסבל פורענות איומה מסוגל לחוות את שיא האושר
עליך להשתוקק למות על מנת שתוכל לדעת כמה טוב לחיות"
קארן

הספר הרגיש לי כמו עוגת שכבות, שכבה ועוד שכבה, ולבסוף הביס שלקחתי היה נהדר והשאיר אצלי טעם של עוד.
הרבה דמויות בספר, חששתי שיהיה לי קשה לזכור שמות ולקשר ביניהם אך לא קרה הדבר. כל דמות קיבלה את הפינה החמה שלה בסיפור.
הסיפור מסופר בתקופות זמן שונות המתחברות יחד לסיפור מופלא.
גיבורת הספר וגם הגיבורה שלי תמרה אטיאס, מומחית בזיהוי פלילי מגיעה לרוסיה מקום הולדתה מתוקף תפקידה כדי לעזור בפיענוח רצח.
לתיק הפשע הזה יש קשר ישיר אליה לבני משפחתה.
עבור תמרה התפקיד והשליחות הזו פתחה דלתות שהיו נעולות בזיכרונה, שעזרו לה להשתחרר מהעבר ולהביט אל האופק ,אל ההווה.
פרקים מהעבר נזשרים עם הפרקים מההווה ויוצרים סיפור מופלא המשלב דרמה,מתח ורומניטקה.
גמעתי את הספר, ממליצה בחום
קארן

"נולדתי מחר
היום אני חי
אתמול הרג אותי"
(פרוויז אוציא)

כל בוקר מתעוררת כריסטין ומגלה כי 20 שנה מחייה נמחקו.
כל בוקר מתעוררת כריסטין ומגלה כי היא שוכבת במיטה זרה ולצדה גבר לא מוכר.
כריסטין סובלת מאמנזיה לאחר תאונה, כמידי בוקר כשהיא מתעוררת אין היא יודעת מי היא והיכן היא, היא רצה לחדר הרחצה בפחד ושם מגלה תמונות שעוזרת לה להבין שבעצם היא איבדה את זיכרונה, והגבר ששוכב לצדה הוא בן בעלה. כל יום נאלצת היא להתמודד עם הלא נודע ולימוד יומי מחדש. בהמלצת הרופא המטפל בה מנהלת כריסטין יומן בו היא כותבת את אשר עובר עליה במשך היום, מדי בוקר מחייג הרופא ומזכיר לה לקרוא ביומן. זו הדרך היחידה שלה לשרוד וכלי עזר לפתור את חידת חייה. הרופא לקח את המקרה כפרויקט וחשוב היה לו להצליח , מטרתו הייתה להחזיר לה את זיכרונה. ד"ר נאש לקח אותה למקומות מעברה , הוא טען שהתמודדות עם טראומת העבר יכול לשמש כקרש קפיצה לטיפול באמנזיה. הקריאה המחודשת כמדי בוקר ביומן גרמה לה לחשוד בכל אחד מהסובבים אותה. הסיפור מסופר בדרך שגרמה לי להזדהות עם הקושי של גיבורת הספר ולהבין את מצבה ומצוקתה. הספר תופס תאוצה בשליש האחרון והופך למותח ומסקרן.

"......זה כמו למות כל יום, אני יודעת שהלילה אלך לישון ומחר בבוקר אתעורר ושוב לא אדע דבר , וכך גם מחרתיים ויום אחרי יום וכן כך לנצח. אני לא מסוגלת לעמוד בזה. אלו לא חיים, זה רק יום, קפיצה מרגע לרגע בלי לדעת כלום על העבר ושום תוכנית לעתיד ...." (עמ' 197).
אהבתי את הספר, ממליצה על קריאתו.
קארן

ישנם ספרים שאני קוראת והם נשארים איתי לאורך זמן.
ישנם ספרים שאני קוראת וכשאני סוגרת את הספר אני לא זוכרת מה היה תוכנו.
וזה מה שקרה לי עם הספר הזה.
נראה כי סאמנתה יאנג חיפשה לכתוב ספר בכוח.
ובכל זאת מה היה לנו שם:
הוא חתיך הורס, קוביות בבטן.
היא יפה עם שיער גולש ועיניים כחולות
הוא מתאהב בה
והיא בו.
זה בערך כל העלילה.
בזבוז זמן

האישה השקטה.
כמה אהבתי את השקט שבה, נינוחה , לא כועסת אף פעם. תמיד מדברת ברוגע ובהבנה.
קינאתי בשלווה שלה, ביכולת שלה לא להתעצבן ולקחת ללב . בדיוק מה שאני רוצה להיות.

כמה שנאתי את התכונה הזו שבה, מה זה השקט הזה? תדברי, תכעסי תצעקי עליו, הוא רוצה לדעת שהוא לא בסדר. גם לכעוס זה בסדר , גם לצעוק זו דרך התייחסות לאחר.

ג'ודי וטוד כבר 20 שנה חיים יחד, היא לא רוצה להתחתן, וילדים אין להם.
ג'ודי פסיכולוגית , וטוד יזם נדל"ן, שניהם סוחבים על גבם משקעים מהעבר.

טוד לא מסוגל לשלוט ביצרים הבוגדניים שבו , הוא בוגד בג'ודי, בוגד בה עם נשים אחרות, היצר המיני שלו שולט בו. ג'ודי גם בוגדת בו בדרך אחרת, דרך נקמה, דרך ילדותית (לטעמי).

מערכת היחסים שלהם מבוססת על נימוסים בלבד, כל ערב ג'ודי מכינה ארוחת גורמה והם יושבים ואוכלים יחד, השיחות שלהם מנומסות. שניהם מודעים לבעיות שלהם, אך לא מדברים על זה. הוא יודע שהיא יודעת שהוא בוגד בה, הוא מחכה לשמוע מילה ממנה, כעס, זעם.
הפיל נמצא בחדר, אך נוח וקל להתעלם ממנו.
טוד מכיר את נטאשה צעירה ממנו , מלאה במקומות הנכונים, מספקת ומענגת אותו בדיוק כפי שהוא אוהב. זה מחמיא לו מאוד . עם גילוי ההיריון שלה הוא מקבל החלטה לעזוב את ג'ודי. הוא עדין אוהב אותה, מתגעגע אליה, ומשווה את החופש שהיה לו לחוקים החדשים שנטאשה מציבה לו.

הספר כתוב כמותחן , ומסופר מנקודת מבט שלו, ונקודת מבטה שלה. הדמויות הרגיזו אותי, לא אהבתי אותם, הרגשתי כעס ושנאה כלפי ההתנהגות שלהם , יסלחו לי הנשים, אבל על ג'ודי כעסתי יותר מאשר על בגידותיו של טוד. לא כך מתנהלים ומנהלים זוגיות, הרגשת זרות, חיים שלמים מבוזבזים. חיי הבורגנות ,העושר והנוחיות שלה היו חשובים לה יותר. לא הייתה לה מחויבות נישואין או ילדים דבר לא מנע ממנה לקום וללכת ולשים קץ לבגידות שלו. ובכל זאת היא נשארה שם ושתקה. היא עסקה בפסיכולוגיה, בטיפול באחר, אך את הזוגיות שלה היא לא מצאה לנכון לבדוק . השקט שלה הרגיז אותי. לא הצלחתי להבין איך היא יכלה לשבת ולאכול יחד עם טוד כמידי ערב כאשר היא יודעת שהרגע הוא חזר ממיטה אחרת.
הדרך שבה ג'ודי בחרה "לטפל" בזוגיות מרמזת עד כמה השקט שלה היה שקט מסוכן ומנקודת מבטי מאובחן כהפרעה . אילו הייתה ניתנת לי בחירת סיום הספר, הייתי מסיימת אחרת, בדרך שכל אחד ישלם על מעשיו.
קארן

השבוע חגגתי עם ילדי את מסיבת סיום יב'. מאושרים עד הגג היו כל התלמידים , סוף סוף הם מסיימים את הפרק המעצבן בחיים, אין יותר שיעורים
אין יותר מבחנים, הם חופשיים ומוכנים לחיים האמתיים, בזכות הכימיה יוכלו לדעת על מצבי צבירה ואינטראקציות
בין אטומים, בזכות שיעורי לשון ידעו איך לדבר בחיים ,וכמובן איך שנשכח את מתמטיקה, כמובן ש – 5 יחידות , חובה.
בלי 5 יחידות התלמיד לא נחשב בכלל, ועכשיו הוא יידע לפתור את כל הבעיות בחיים.

האומנם?
האומנם בית הספר מכין אותנו לחיים? לחיים האמתיים ? להתמודדות עם מצבים?

את ויל בית הספר לא הכין מספיק טוב להתמודד עם הטרגדיה , עם המוות הפתאומי של הוריו , עם הכאב וגודל
האחריות שהוטלה עליו לגדל את אחיו הקטן.

לייקן עוזבת עם אימא ואחיה את עירה לאחר מות אביה , ועוברת לגור בסמוך לויל.
מפגש בין שתי המשפחות שהגורל הנחית עליהן מציאות קשה מתחברות והופכות למשפחה אחת.
חיבור עמוק וניצוץ אהבה מתפתח ונרקם בין לייקן וויל , אך תגלית חדשה ומפתיעה מעמידה את מערכת
היחסים שלהם בסכנה. הספר כתוב מנקודת מבטה של לייקן, מנקודת מבט של נערה מתבגרת, ומעורר תהיות ומחשבות על משמעות החיים.


אילו רק ידענו מה צופן לנו עתידנו היינו מתכננים את החיים אחרת. מחבקים ואוהבים יותר, פחות כועסים, מדלגים על דברים שוליים ועושים רק את העיקר וכמובן אומרים את המשפט הנכון ברגע המתאים.
אבל החיים מוכתבים לנו , אנחנו אולי חושבים שאנחנו שולטים עליהם אבל ההיפך הוא הנכון.

הדף האחרון בספר מסכם בעיניי כיצד עלינו לראות את החיים:
"תמצאו את האיזון בין הראש ללב ,תמתחו את הגבולות שלכם, בשביל זה הם קיימים , אל תיקחו את החיים יותר מדי ברצינות, תצחקו הרבה לפחות פעם ביום, אל תשאלו הרבה שאלות כי לא על הכול תמצאו תשובות , דעו על מה להילחם ועל מה לא, אבל אל תלחמו יותר מדי, שמרו על ראש פתוח רק כך יוכלו להיכנס אליו דברים חדשים. ואחרון חביב לעולם אל תתחרטו"

לא הייתי שולחת אתכם במיוחד לחפש את הספר, אלא אם תרצו להעביר כמה שעות קלילות של קריאה. לדעתי הוא מתאים יותר לבני נוער מאשר למבוגרים.