ציפיתי לנפילה הגדולה. עצוב שהייתי צריכה להכין את עצמי לאכזבה, ולרצות לקרוא את הספר הזה רק כדי להשלים עוד סדרה.
כמעט תמיד הספר האחרון בסדרה הוא החלש ביותר- נאמנים (סדרת מפוצלים), עורבני חקיין (סדרת משחקי הרעב) ועוד..
הספר האחרון הוא לא בהכרח הגרוע ביותר- אך ברוב הפעמים הוא לא מצליח לשמר את ההצלחה של קודמיו.
במיוחד בגלל ש"מבחני הכוויה" היה בעיניי ספר של שניים-שלושה כוכבים, לא ציפיתי שדשנר ימצא את מה שאיבד בסוף "הרץ במבוך"- את ההומור, השנינות והקצב המהיר.

לאחר ההקדמה הזאת אגיד ש"תרופת המוות" הוא הספר הטוב ביותר בכל הסדרה.

דשנר התאפס על עצמו ובגדול ופיצה על הספר הקודם בסדרה.
חוץ ממחסום קריאה שתקף אותי בסביבות עמוד 150, הקריאה שלי הייתה רציפה והייתי מרותקת לספר, והתוצאה היא שסיימתי אותו בתוך שלושה ימים.

אין כאן שום עמוד מרוח. שום פרטים לא חשובים או קטעים משמימים.

שורת סיכום- סוף חזק ומעולה לטרילוגיה נחמדה מאוד בסך הכל.


ותזכרו- נתעב זה טוב!

שולי רנד כתב פעם: "משנלכדת ברשת, עכשיו פרפר בה להנאתך." אז תומאס נלכד ברשת.
וגם ניוט וגם מינהו וגם אלבי וגם גאלי וגם צ'אק ותריסה וכל שאר הקורחים. והדבר היחידי שהם יודעים זה שמי שהניח אותם שם לפרפר להנאתם, ישלם את המחיר בבוא היום. ויהי מה.
הם לא יודעים את מי הם שונאים, אבל הם מעולם לא היו נחושים כל-כך להניח את ידיהם על צוואר של מישהו. במקרה הזה אלה הם "נתעב". האנשים ששולחים להם מעלית עם מצרכים הכרחיים כדי לשרוד בקרחת יער מוקפת חומות עצומות. האנשים שהיממו אותם, מחקו להם את הזיכרונות, עקרו אותם מחייהם והניחו אותם לפרפר כעכברי מעבדה.

כשתומאס מגיע לקרחת, הוא חשדני ובעיקר סקרן. זה קטע עם גיבורים של ספרים לא? שהם סקרנים עד לשד עצמותיהם. וכמו שהסקרנות הרגה את החתול לפעמים, אז לפעמים היא הורגת גם אותם. אבל תומאס לא מפחד מהמוות, האמת שאין לו מה להפסיד. הוא תקוע בתוך יער מוגבל בחומות יחד עם עוד עשרות נערים בגילו והוא מרגיש שמשהו בפנים בוער לו, שהחומות מסתירות לו את הנוף והוא יעשה הכל כדי לראות אותו סוף סוף.
אז הוא מצטרף לחבורת הרצים שבמחנה, ויחד עם מינהו הם סורקים את המבוך שמקיף את הקרחת ומשתנה בכל יום. המטרה היא אחת- למצוא דרך החוצה. והם לא רואים בעיניים. המאמללים, חרקי רובוט ענקיים שיוצאים מהקן בלילה ומטיילים במבוך לא מקלים על חייהם. הם רעילים ועוקצניים ומי שפוגש בהם בדרך כלל חוזר כערמת עצמות.
אבל אז מגיעה תריסה, הבחורה הראשונה ששולחים לקרחת. וגם היא חשדנית וסקרנית. היא זוכרת דברים שהשאר לא זוכרים, היא זוכרת את תומאס, תומאס זוכר אותה. והם מנסים לקשר בין החלקים כדי לפתור את התעלומה ש"נתעב" השאירו להם.
הטרילוגיה הזאת של דשנר גאונית, מקורית וחדשנית. אם יש ספר שאני אקרא בחיי שוב זה בהחלט יהיה אותם. הוא הצליח לשעשע ולהחריד, לסקרן ולגרום לי להרים גבה, להצטמרר ולכאוב.

התרגשתי לרוץ יחד עם תומאס עד לכדי קוצר נשימה. אהבתי לשמוע את השיחות שלו עם צ'אק על דברים שרק הוא הבין. השתעשעתי מהבדיחות של מינהו וניוט. והסתקרנתי לדעת מה הסיפור של תריסה ההזויה. בסוף, דשנר עונה על כל השאלות והציפיות. הוא מבטיח, ומקיים.
שולי ממשיך וכותב, "הם יעמדו היטב על כל טעויותיך טיפשותך, חיבתך אל הרע." כך תומאס מרגיש במשך כל הזמן שנתעב מנסים להרוס אותו מבפנים. אבל, "מתחת כל אמת דוקרת, מסתתרת האמת לאמיתה." ובזה הוא נאחז. הוא ממשיך לשמוע לקולות- "אל תקשיב להם, אל תאמין להם." הוא לא נכנע, אף פעם.

תרופת המוות הוא הספר השלישי והאחרון בסדרת הרץ במבוך, הוא בהחלט עונה על הציפיות של ספר סיום, והוא סוגר את הסדרה בצורה מעולה. הסיפור ממשיך בעצם מהיכן שהוא הפסיק בספר הקודם ממש כמו בסדרת מתח מעולה, והוא ממשיך לספר את הקורות של הגיבורים בעולם פוסט אפוקליפטי שהאנושות נמצאת בו במבחן לחיים ולמוות.
דשנר כותב חזק - כמו בעיטה בבטן, הוא לא מוותר על התיאורים הנוראיים של פוסט אפוקליזם ונותן הרגשה של מועקה עמוקה ורגשות חיבור חזקים לדמויות במצב של עולם חרב. וכמו בסדרה ממש ממש מותחת, אתה ממש מת לדעת כבר מה קורה בפרקים הבאים. דשנר כותב פרקים קצרים, עם מתח בסוף כל פרק, ואתה יוצא עם התחושה שאם תעזוב את הספר מהיד אתה הולך להפסיד משהו. וזה פשוט ת-ע-נ-ו-ג צרוף.
הדמויות של דשנר ממשיכות עם העומק שלהם, עם ההתלבטויות שלהם, וכל אחת עם ההתמודדויות שלה והכל מצליח להיות כתוב דרך עיניו של תומס הגיבור של העלילה וזה ממש מוצלח. הסצנות המדממות של דשנר בהחלט מתאימות למסך ואולי זו הסיבה שהספרים הללו מצליחים גם בקולנוע. בעולם פוסט אפוקליפטי מלא בקוקואים (למה לא לקרוא להם פשוט זומבים, וזהו...) כל הסצנות פשוט מצטלמות היטב. ואפילו הקשקושים הרומנטיים של תומס וחוסר ההחלטיות של הדמות שלו לא הצליחו להפסיד מהספר הזה את התענוג שבקריאה.
אני לא בטוח שמתאים לנוער אבל זו כבר לא הבעיה שלי...
תהנו...

מכירים את הקטע שאתם קוראים סדרת ספרים טובה, ואז מגיעים לספר האחרון
ואומרים "כל הספרים היו ממש טובים, חבל אם דווקא הספר הזה יאכזב." וזה מה שקורה?
כמה פעמים זה קרה לכם?
אולם במקרה הזה, הסופר ג'יימס דשנר מצליח להתעלות בגדול.
הספר נפתח פחות או יותר בנקודה שבה הסתיים הספר הקודם, ומשם ישר
לתוך האקשן.
לפי דעתי, ספר סיום צריך להיות ארוך ומורכב מקודמיו. אך במקרה הזה,
אורכו של הספר (קצר במעט מקודמיו) מאוד משתלם.
אין בספר הזה אפילו עמוד אחד מרוח. הכל הכל הכל חשוב.
הספר אוחז אותך עמוק בין הדפים בלי לעזוב, אבל זה משהו שכבר ראינו
בספרים הקודמים שלו.
והכי חשוב, הסופר גורם לך לצפות למשהו, ואז לעשות את ההכי בלתי צפוי.
אז לסיכום אני אגיד: מומלץ!!! סיום מצוין לטרילוגיה מצוינת!

טוב, הנה זה קרה. עשיתי את זה, סיימתי את הטרלוגיה המושלמת הזאת. -ואו-
אין מה להגיד הספר הזה הוא פשוט מסיים את הסדרה בצורה מהממת הוא גרם לי לבכות, לצחוק, להיתרגש, להנות, ולא הצלחתי להוריד את הידיים שלי מהספר הזה עד שגמרתי אותו. וגם כשגמרתי אותו לא הצלחתי לעקל את כל מה שקרה שם
ספויילר
































תרזה, ניוט, לא נשכח אתכם לעולם ניוט הוו ניוט כשהוא מת לא הצלחתי לעצור את הדמעות. ותרזה.. כשהיא מתה לא יכולתי להאמין! פשוט לא הצלחתי
גיליתי גילוי מפתיע: תומאס לא שמע על המושג טקט! הייתי בשוק תרזה מתה ואחרי חמש דקות הוא הולך לברנדה כאילו כלום לא קרה המפף.





































סוף ספויילר
ועוד דבר יש סדרה שקראתי שכל הספרים בסדרה היו יפים ומותחים ומפתיעים כל פעם מחדש אבל הספר האחרון פשוט לא עשה לי את זה, הסופרת פשוט לא גמרה את הספר טוב היו מלא דאלות שלא ענו עליהן וזה שיגע אותי אבל בתרופת המוות זה לא קרה אזז.. ג'יימס שאפו! הסדרה נגמרה מהמם
טוב אני אפסיק לחפור... ו... בהי

באמת ג'יימס דשנר?! באמת?! ממך ציפיתי ליותר, אתה לא יכול לגמור ככה ספר!
הספר כתוב חביב (קצת נמרח, אבל בסדר סך הכל) אבל אז באמצע הספר (ופה מגיעה אזהרת ספויילר) ניוט מת! ולי נשאר להגיד רק למה? למה דמות כל כך טובה (הדמות היחידה הטובה בספר) צריכה למות רק בשביל לסחוט דמעות? זה לא ספרותי ולא מתאים! ואז בסוף הספר מתברר שכל שלושת הספרים מיותרים, אי אפשר להכין תרופה להתלקחות וכולם עומדים למות. זה בעצם הדרך של ג'יימס להגיד לנו "תקפצו לי" , ולכן תגידו לו בתגובה "תקפוץ לי" ואל, אבל אל תקראו את הספר!

בתור אחד שקרא את שני הספרים הקודמים הספר היה אכזבה גדולה.
העלילה חסרת תוכן ולא מעניינת.
בספר הראשון הסיפור היה מאוד מעניין והיו נפילות לפעמים אבל עדיין זה היה מעניין.
הספר השלישי היה נפילה אחת גדולה לקח לי המון זמן לסיים אותו (ספרים שמעניינים אני מסיים בקלות בסופש אחד)
לא ממליץ כל כך סך הכל.

אפתח ואומר שמאוד אהבתי את כל הסדרה וגם את הספר הזה.
הספר(והסדרה) הוא מהז'אנר שאני הכי אוהבת כמו: משחקי הרעב, מפוצלים תיכון לילה וכו... (דרמות, מתח, בדיוני וכו.... זאת אני), אבל מהסוף של הספר הזה די התאכזבתי.... ציפיתי (בתור קוראת "מכורה" לסדרה) לסוף מפוצץ, שלא יהיו יותר שאלות ושהספר פשוט יגמר איכשהו, אבל בין הצפיות שלי לבית האמת היו פערים, לא גדולים אבל פערים...
הסוף פה לטעמי פתוח מידי ומשאיר מלא שאלות, אולי הוא רוצה לכתוב עוד ספר... כי עם סוף כזה זה אפשרי ואפילו כדי אבל בכל זאת ספר נהדר חוץ מהסוף הטיפה מאכזב.

אני קצת מופתעת מאיך שהטרילוגיה הזאת נגמרת.
הספר השני היה הרבה יותר טוב מהראשון,אבל הספר האחרון קצת איכזב אותי.
--------ספויילר------------

ציפיתי שבאמת ימצאו תרופה למגפה ולא שהניצולים ימשיכו את האנושות במקום בטוח בזמן ששאר העולם גוסס.
אני גם לא מבינה למה הרגו את תרזה בסוף הספר!
היא הייתה דמות כל כך טובה בספר הראשון,די הוזנחה בספר השני ובספר השלישי הסופרת פשוט גרמה לכך שתומאס וחבריו
ישנאו את תרזה.
זה הרגיש כאילו כל העבר בניהם נהיה חסר משמעות ושברנדה מחליפה את מקומה.
למרות שאני אוהבת את ברנדה אני לא חושבת שהיה צריך להרוס את הדמות של תרזה.

------------------------------------------------


חוץ מזה ציפיתי שאחרי שהתווספו כל כך הרבה בנות מהמבוך השני שיתנו קצת פוקוס עליהם,חבל שזה לא קרה:(