כריכות של ספרים מדברות, שתדעו לכם. כלומר אם אתם עוד לא יודעים את זה. ככה זה. הכריכה מעוצבת על מנת שתאמר משהו על הספר לאותו קונה פוטנציאלי המסתובב נבוך בין מאות כריכות בחנות הספרים ואין לו הרבה זמן כדי להחליט מה הוא רוצה בעצם לקנות. או לשאול ולקרוא, כי גם בספריה המצב דומה. מה שיש זה שם הספר, שם הכותב, מספר מילים שיווקיות על הכריכה האחורית, ובעיקר עיצוב הכריכה הקדמית שאומר בתמונה אחת ששווה אלף מילים מה בעצם מכיל הספר. לא רק מה הוא מכיל, אלא לאיזו חווית קריאה יש לצפות - דרמטית, קומית, רגועה, ובאיזה מצב רוח כדאי להיות בכניסה אל הספר.

גופן של כתב יד על הכריכה מכריז בקול גדול חוסר אמינות. בספרים שהשם שלהם נכתב בגופן בכתב יד הגיבורים נוטים להתאהב בקלות, חברויות נוצרות בהינף יד, אנשים מחליטים החלטות גדולות בקלילות - עוזבים עבודה, עוברים מדינה, מתגרשים, מתחתנים. הכל נורא קל בספרים ששמם נכתב בגופן בכתב יד, בעיקר הרומנטיקה. נכון שיש כמה פלונטרים קשים, בעיקר בהתחלה כי אחרת אי אפשר להניע את גלגלי העלילה, אבל אחרי הפלונטרים הראשוניים דברים מסתדרים בצורה יפה וטובה.

וזה בסדר שיש ספרים ששמם נכתב בגופן כתב יד. לא הכל בעולם צריך להיות כבד ראש ורציני. יש תקופות וזמנים שמתאימים לחומרי קריאה פשוטים יותר, כמו באגדות. הדברים עובדים כמו שהיינו רוצים, כל הנשים יפות ומושכות, כל הגברים שרמנטיים ורגישים, נורא קל לטוס, וגם אם גונבים לך את הכסף בארץ זרה את מוצאת עבודה חדשה כמלצרית בשכר מספקת ומתאהבת בבעל המסעדה השרמנטי שבמקרה פנוי עכשיו אחרי שליבו נשבר בעבר והוא למעשה חיכה רק לך כדי שתרפאי אותו.

בתוך הסוגה הזאת, שאני אמשיך לקרוא לה ספרים ששמם נכתב בגופן כתב יד, ותודה למעצבי הכריכות הרגישים שדואגים להבהיר את הסוגה בצורה ברורה כזאת, הספר "שנה אחת ויום אחד". הוא מופרך. כלומר גם במסגרת הז'אנר שלו עצמו. אנאבל שהיא גם יפה וגם אינטיליגנטית ונשואה לאדם עשיר ואם לשתי תאומות מוצלחות מוצאת את עצמה יום אחד גם חולה במחלה קשה וגם נבגדת על ידי חברתה הטובה, שהיא במקרה רופאה וגם יכולה לעזור לה למצוא את התרופה. תוך כדי כך העלילה עוברת יבשת ודורות, משלבת היסטוריה עתיקה מהשואה, פושעים מהמאפיה, משפחות אצולה, רופא שבוחר לגור על אי נידח, אישה שמתה יחד עם העוברית שלה, קרובי משפחה נסתרים וגלויים, וזה רק חלק. תנו סוגיה, סביר שהיא נכנסה לסלט המעורבב הזה. מה אין בספר הזה? גרם אחד של אמינות. לא בעלילה, לא במניעי הגיבורים, לא ביכולות שלהם להיפרד ולהשלים ולא בבחירה המוזרה של כותב שהוציא ספר בשנת 2015 למקם אותו עלילתית בראשית שנות התשעים של המאה העשרים. אני אפילו לא בטוחה שהיו טלפונים במכוניות בצורה כזאת נפוצה באותה תקופה.

בקיצור - המלצה שלי: אפשר לוותר.

תתארו לכם שבוקר אחד אתם קמים ומקבלים בשורה שאתם חולים במחלה חשוכת מרפא ונותרה לכם שנה אחת לחיות?
סגרתי לרגע את עיניי וניסיתי לדמיין אם חלילה הייתי בסיטואציה כזו כיצד הייתי מגיבה ואיך הייתי פועלת.
יכול להיות שהייתי מחליטה לעשות רק מעשים טובים עד ליומי האחרון, כמה שיותר לשמח ולעזור לאחר.
אולי הייתי מחליטה להוציא צד שחבוי בי ומחסלת חשבונות עם אנשים, להתעמת עם כל אלו שפגעו בי , ולא היה לי
האומץ לומר את דעתי עליהם ועל מעשם.
האם הייתי בוחרת להישאר במיטה ומסרבת לנסות את תקוות הטיפול האחרונה ,ורק בוכה על כמה מר גורלי עד ליומי האחרון?
האם הייתי מחפשת כל טיפול שקיים, מבלה ,"קורעת את העיר" ומנצלת כל דקה ודקה מחיי?
אין תשובה , זהו מבחן שאין תשובה נכונה, אלו שאלות שהתשובות עליהן לא ידועות מראש.

אנאבל מקבלת הודעה מחברתה הטובה ביותר קארן, שגם היא הרופאה שלה, שהבדיקות שלה לא תקינות והיא חולה במחלת
דם קשה ולא נותרה לה יותר משנה לחיות.
כשהיא רוצה לספר לבעלה את הבשורה, בעלה חושש שנודע לה על בגידתו , הוא מקדים אותה ומתוודה שבגד בה עם קארן חברתה,
"זו מעידה חד פעמית" אמר, כאלו ומשפט שכזה ממעיט מהמעשה הזה.
כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליה, אורזת מזוודה ועוזבת לאירופה.
הצעד הזה שעשתה שנראה כטעות מצד הסובבים אותה משנה את גורלה מקצה לקצה.
אנאבל מכירה שם את יאניק רופא במקצועו שמבין אותה, מבין לליבה.
קארן לא מוותרת ומגיעה כדי לעזור לחברתה גם כשברור לה שחברתה לא תרצה לראותה לעולם.

החיפוש אחר תורם מתאים לטיפול החדיש שיצא ,פותח סיפור נוסף במקביל על משפחתה של אנאבל.
סיפור מרגש על המסע שעברו אימא רחל ודודתה סופי כדי לשרוד במלחמה, עד לגילוי מפתיע ומרגש.
אותו גילוי שישנה את חייה של אנאבל.


לקח לי הרבה זמן מהרגיל לסיים את הספר, היו פרקים שנקראו לי כלא מציאותיים בחיים ואפילו מוגזמים מידי.

כשאני מסיימת ספר אני מנסה לחשוב האם אוכל לקחת ממנו דבר או שניים לחיים שלי, מהספר הזה אקח לי צדה לדרך,
לא כל מה שנראה לנו כשחור בחיים ודרך ללא מוצא נגמר ככך.
בחיים יש עליות ומורדות, לעיתים קורים לנו דברים לא טובים בלשון המעטה וזה על מנת שנסלול לעצמנו את הדרך אל הטוב.
יש ירידות ששם מחכה לנו מקפצה קטנה וסמויה ,המקפיצה אותנו למעלה חזרה, אנחנו רק צריכים לרצות בזה בכל הכוח.

אסיים בציטוט מהספר שמשך את תשומת ליבי:
"....בעולם הזה אין אושר ולא פורענות, רק השוואה בין שני מצבים, לא יותר.
רק מי שסבל פורענות איומה מסוגל לחוות את שיא האושר
עליך להשתוקק למות על מנת שתוכל לדעת כמה טוב לחיות"
קארן

הספר הזה הגיע אלי בזמן!

מורי סמואל כתב כאן רומן מצוין כקלתית שוקולד. הקלתית הורכבה ממרכיבים איכותיים במידות שקולות ומדויקות!

הקלתית מציינת סיטואציה נתונה – "קץ החיים", אבל אבל אבל ... אפשר לעכב, אפשר לשנות, ואפשר לגרום לכך שיהיה קצת יותר פריך ונעים, לפחות עד לקץ שהוא חלק ממחזור החיים.

הסופר העמיס על הקלתית הנוכחית, מילוי שוקולד איכותי ומשובח, ישירות מהאמזונס, ששחרר לאוויר כמות נכבדה של פנילאטילאמין וסרטונין. אני אהבתי!

לב ליבו של הסיפור מתאר תרחיש, של אדם שניצב מול אירוע לא צפוי ומפתיע. האם ייתכן אירוע שיגרום לאדם לעשות, את כל מה שעולה בדעתו למרות ה"איסורים"?

הסיפור מתחיל בחג ההודיה, ביום שישי אחה"צ של נובמבר 1991 בניו-יורק. באותו יום אנאבל מתבשרת על ידי חברתה הקרובה-קארן, שהיא במקרה גם רופאה המתמחה בכלי דם, שנותרה לה פחות משנה אחת לחיות, מפני שבבדיקת הדם של אנאבל אובחנה מחלת דם-לוקמיה.

יחד עם בשורת האיוב הזו, ותוך כדי הרהורים על מצבה החדש, אנאבל נוסעת לפגוש את בעלה רוברט, לסופשבוע בבית הנופש המשפחתי. אלא מה, שבארוחת הערב רוברט מודה, שהוא בגד בה עם חברתה הטובה ביותר – קארן.

wow איזו מכה מתחת לחגורה!!! בגידה כפולה!!!

אנאבל נוטשת את המסעדה בכעס, עוד בטרם שרוברט אפילו הספיק לשמוע, את מה שיש לאנאבל לבשר לו!

מכאן ואילך מורי סמואל, מכין את המילוי לקלתית. הקורא מתחיל להתערבל עם אנאבל בנפתולי החיים, והקשרים החדשים שהיא יוצרת במסעה.

עם התגלית המפתיעה על בגידתם של רוברט וקארן, אנאבל שבה הביתה לאריזת מזוודה, מתקשרת לבנותיה התאומות אפריל וג'ואני שלומדות בקולג', ומדווחת להן שהיא נוטלת לעצמה חופשה וטסה לאירופה. בד בבד היא מעדכנת את ריצ'ל-אימא שלה, שמתגוררת בבית אבות.

עם תום שיחת הטלפון מאנאבל, רייצ'ל מעיפה מבט לעבר תמונתו של יענקל- בעלה, שמחזיר אותה אחורה בזמן לשנת 26.6.41. לאן? לבורישילקוב ולכפר הקטן ליד קייב באוקראינה. זו השנה שהחל מבצע ברברוסה-פלישת הצבא הגרמני לשטחי ברית המועצות.

באותו יום של הפלישה, רייצ'ל (רחל) תוכננה ללוות את אחותה סופי, להופעה של כיתת הדרמה, כשברחובות הכפר המיליציה החלה לקבץ את כל היהודים... הגרמנים הגיעו...
האחיות אנאבל וסופי עטופות בבגדי איכרים וצלבי עץ, הוברחו בעזרת האם ועל ידי אלינה המשרתת, לעבר בית הוריה של אלינה ובינתיים... מה קרה להוריהן? ציטוט מעמוד 60: מכיוון שיצאו דרך הסמטה, הן לא ראו את המהומה שהתרחשה בכיכר הכפר. הן לא שמעו את ניפוץ חלונות החנות ולא את הדלת המתמוטטת. הן לא ראו את אביהן מנופף בגרזנו, מטיח אותו באדם הראשון שנכנס בצרחות, הן לא ראו איך הוריהן נגררים אל הרחוב, וההמון בועט בהם ללא הרף בעודם שוכבים צועקים בתוך הבוץ. הן לא ראו את השכן שלהם, לבוש מדי מיליציה, צוחק ומכוון את אקדחו ויורה בהוריהן...."

העלילה נעה בשני צירים: אנאבל בשנת 1991 ומנגד סיפורה של האם – רייצ'ל ואחותה סופי במלחמת העולם השנייה, ועד לעת קבלת הוויזה לארצות הברית, כאשר רייצ'ל עוזבת את צרפת ללא סופי אחותה...

אנאבל במצבה החדש "אובדת עצות", ומחליטה לחיות את החיים אחרת. היא טסה לפריז, ומפריז לוונציה, נופלת לתרגיל עוקץ, מאבדת את כספה ונוחתת באי מבודד בשם "LIIN" סמוך לחופי יוון. יאניק-בעל קיוסק הקרון שנראה כגלדיאטור, מקבל את פניה באי, ומעניק לה מלבד מיטה ומזון, גם את כל מה שאנאבל הייתה זקוקה לו...

באי המבודד, אנאבל מנסה לנקות את מגירותיה, מכל הבשורות שנערמו לפניה. היא מפנה את מבטה לעבר השמש השוקעת, שהפכה לכדור אדום צהוב וענקי, מתבוננת לעבר האופק ומבטיחה לעצמה עמוד 97: "זו הולכת להיות השנה הטובה ביותר בחיי... זו הולכת להיות השנה הטובה ביותר בחיי!"

אביו של יאניק הכרזימתי ערק מרוסיה לאיטליה, ועקב מומחיותו בספרות רוסית, גוייס כנספח לענייני תרבות בקונסוליה הרוסית באיטליה. באיטליה נשא לאישה את מריה הסטודנטית. ברבות הימים שינה גם את שם משפחתו ל"לומברדי". יאניק היה בנם היחיד וגדל במשפחה מאוד מבוססת ועשירה. הוא למד בשוויץ פילוסופיה, ובמילאנו שפות, ולאחר מכן התקבל ללימודי רפואה בסורבון. בפירנצה יאניק פגש את אשתו דונטלה, ולאחר טרגדיה שפקדה אותו, החליט לעזוב את מילאנו, לעסוק במחקר, ולתפקד כמורה בדרגה נמוכה. גם יאניק בא להתאוורר באי המבודד LIIN מהסיבות שלו...

מנגד קארן לא מוותרת, נכלמת על בגידתה, היא יוצאת למרוץ, לחפש את אנאבל, למצוא תורם מתאים, וכך אולי תצליח להצילה מגזר הדין. האם תצליח? האם אנאבל תסלח לקארן על בגידתה? עם איזו טרגדיה יאניק היה צריך להתמודד, וכיצד הוא משתלב בחייה של אנאבל? איך משפחת לומברדי קשורה לרייצ'ל? מדוע סופי לא הצטרפה לרייצ'ל ועזבה יחד איתה לארצות הברית? מי זו שרלוט? מי זו מוניק ומה קרבתה לאנאבל? מה תרומתה של מריה האימא של יאנק בעלילה הזו? מה אנאבל לא ידעה עד ש...? ויש עוד לא מעט שאלות והתשובות בתוך הספר... תצטרכו לקרוא...

מורי סמואל כתב כאן עלילה שובת לב, קצבית, עם דמויות נהדרות מועשרות בגווני החיים, וכל דמות שנוספה למרכיבי הקלתית, העצימה את אנאבל, וחיזקה את ארומת פולי הקקאו של השוקולד בקלתית.

אהבתי את החיבור בין הקצוות, הכתיבה הקצבית, הפרקים הקצרים, והפיתולים בין התקופות ששומנו ושולבו בזמן ובמועד הנכון.

אני מצטרפת לדעתה של אנאבל: "החיים הם כמו קפיצת בנג'י שהקפיצה, הצלילה והטלטול בו מורגשים..."

את הספר הזה לא תוכלו להניח מהיד!

אספו את הספר אליכם ותבינו עד כמה החיים הם ככוס בדולח.

אל תשכחו: "כל יום שעובר לא חוזר!"

אפשר להתייחס לספר כרומן קליל הוליוודי, ומאידך להיווכח כמה שהעולם הוא עגול והחיים כל כך שברירים...

ממליצה בחום במיוחד לקהל הקוראות.

נשים, לא תצטערנה, במיוחד שמורי סמואל ריפד לנו כאן עלילה עם עוצמה נשית, ושוב הוכיח את מה שאנחנו כבר יודעות מזמן.

ביג לייק!
אהבתי ונהנתי.
לי יניני

אחד הספרים המרגשים והיפים שקראתי
הסיפורים על מלחמת העולם ה2 תמיד מרתקים
וכמובן עצובים
אחד הציטוטים מהספר שמאוד אהבתי והתחברתי
''אל תפחדי מדברים שאת לא יכולה לשנות ,
רק מדברים שיכולת לשנות ולא עשית זאת .''

לפעמים הדעת שלי מוסחת. אולי זאת אחת הסיבות למה נאבקתי עם הספר הזה. בדרך-כלל, אני יודעת לבחור לעצמי ספרים שאקרא. אם אני בוחרת ספרים שאני מוצאת את עצמי שאני לא נתקעת בהם ולא רואה איך ממשיכים הלאה, אני עדיין מנסה להמשיך לקרוא. אין הרבה מקרים שבהם אני קוראת ספר ולא מסיימת אותו כי לא אהבתי אותו. לא בשנים האחרונות, בכל מקרה. לא בכמויות עצומות. אז התחלתי לקרוא את הספר הזה לפני חודש בערך, ונתקעתי כמעט לקראת הסוף. משהו עצר אותי, אני לא בטוחה מה.
אולי זה היה סגנון הכתיבה, כי אליו בכלל לא התחברתי, או הדמויות. כי העלילה, לעומת זאת, היוותה רעיון נחמד.בכל מקרה, לא הרגשתי שהספר הזה היה "ספר סרטן טיפוסי",(למרות שאני עדיין לא בטוחה מה מתכוונים בתיאור הזה). חלק שכן אהבתי היה החלק של הפלאשבקים בסיפור, יותר מאשר החלק הנוכחי. עוד דבר שהיה לי קשה איתו זה השילוב של שניהם, הפרקים מבחינת הסדר שלהם לא תמיד נכתבו בצורה הגיונית. הסוף היה מטופש מאוד, לפי דעתי.אז...תקראו את הספר הזה רק אם אין לכם ספר אחר בהישג יד.

פשוט וואוו, רק בא לי לצאת ולהתפרע איתה.....