אין לי כמעט מה להוסיף על מה שנכתב. הכול כבר נכתב.
הדבר היחיד שרציתי להוסיף: שם הספר הוא בלבב פנימה - סיפור קטן של גבורה גדולה, והרי תיקון קטן:
סיפור ענק של גבורה ענקית.

בינתיים קראתי רק את הספר הזה של דן-בניה סרי.
התפעלתי מן הספר. הדרך הציורית והתיאורית של הסופר את הדמויות שובת לב ממש. התיאורים של הדמויות נוגעים ללב. שתי הדמויות, אליהו ('אליקו') וקלרה, הן דמויות עלובות ומסכנות והן כמו מריונטות של אמא זוהרה. היא עושה בהן ככל העולה על רוחה, ואין פוצה פה ומצפצף.
חייה של כל דמות בספר הם חיים קשים וכל דמות מתמודדת עם בעיות גשמיות ונפשיות. הצער ממש עוטף את הספר.
הדרך שבחר הסופר לתאר את הדמויות ואת בעיותיהן ייחודית. זו דרך תיאורית, מתומצתת, מרמזת לעתים ומניחה לקורא להמשיך מה שהסופר התחיל. לעתים נראה שאינך בטוח מה בעצם הייתה הבעיה. אני מגלה כאן קצת פרטים מהעלילה: למשל, בתיאור על אליקו נכתב שמכנסיו נרטבו בגלל המחלה ההיא. והקורא תוהה מה בדיוק הייתה מחלתו של אליקו הקשורה לעניין הזה. עד סוף הספר לא נכתב בבירור מה הייתה הבעיה בדיוק. הקורא צריך לנחש.
באופן כללי אהבתי את דרך הרמזים שלו, את הקיצור בתיאור. את המתח שהוא יוצר כשהקיצור משמש לו אחד האמצעים ליצירת המתח. נראה שזו ממש ספרות אמנותית.

הספר מרתק, אף שאני מודה: תחילת הספר קשה קצת לקריאה, ואיני מתפלאת שאחת מכותבות הביקורת כתבה שהיא הפסיקה לקרוא בעמוד 40. חבל שהפסיקה לקרוא, משום שאחר כך היא הייתה עשויה לחוות חוויית קריאה מופלאה.
התיאורים בתחילת הספר מַלאים את הקורא. גם בהמשך יש תיאורים יפים, אך למי שאין סבלנות לקוראם – תהיה לו בעיה. ואולם בהמשך, כאמור, התיאורים קצרים יותר.
הקורא חפץ לדעת במתח רב מה אירע בסופו של כל סיפור קטן שמתחיל בספר. אתה עוצר את נשימתך כדי לדעת מה אירע לכל אחת מן הדמויות.

מכיוון שהספר אינו שיפוטי, נראה שמשום כך אין מספיק ביקורת על זוהרה ועל המעשה הקשה והנורא שעשתה.

אשר לשם הספר – הוא נראה כביכול שולי, אבל נראה שהשם הזה מתאים להפליא לספר, שכן העוגיות הללו של סבתא סולטנה מייצגות נקודות מפנה חשובות בספר והן משקפות את רוחו של הספר. שמו של הספר משמש מעין בבואה מזערית לדרך הסיפור של הסופר – דרך הרמז, השם שנראה שולי מרמז על נקודות המפנה העיקריות שבספר.

אני מעריכה מאוד את הסופר ואת כתיבתו.

נטע

הספר הזה הוא עוצמתי, מרתק, כתוב יפה, מושך לקרוא.
יש כניסה עמוקה לדמויות. ניכרת הזדהות מוחלטת עם הגיבורות.המודעוּת של פנינה לבעיות שלה - מרשימה.
הספר גרם לי לבכות לא פעם, וגרם כמובן גם עצב גדול מטבע הדברים, שכן מדובר באושוויץ. התיאורים חזקים מאוד ומזעזעים.
לעתים עם הקריאה חשים שזקוקים למפנה, והוא אכן מגיע (לעתים קצת מאוחר ממה שחשבתי, אבל הגיע!)
אני קצת חושפת כאן מן העלילה: יפה הוא שדווקא מן החלומות על השואה - פנינה מתחילה להירפא! הדרך לריפוי שלה הוא דווקא מן השְׁחור של אמה.
בתחילת הספר מלי הארטבך כותבת שיר. לא נגלה מיהי מלי, אבל הרעיון הזה מצוין!