“את עוגיות המלח של סבתא סולטנה, קראתי לפני שנים ארוכות, סמוך לתקופה בה יצא הספר (סוף שנות ה-80 וזכור לי כי אז הוא עשה עלי רושם אדיר. לאחרונה נתקלתי בו בחנות של סיפור חוזר והחלטתי לקרוא אותו שוב ולראות מה יש בו שאז, לפני שנים הרשים אותי כל כך.

זהו סיפורה של משפחה מזרחית החיה בשכונה ירושלמית ענייה, מסורתית ושמרנית. זוהי שכונה של אנשים קשי יום, הפרנסה אינה מצויה שם בשפע ובנוסף לכך חלק מהדמויות חולות, נכות, וחולשותיהן מתוארות בהקצנה. האשכנזים המתוארים בסיפור הם עשירים ובינם לבין גיבורינו בשכונת העוני, אין חיבה יתרה.

זהו סיפר על 3 דורות: סבתא סולטנה הזקנה והמתעוורת, בנה יצחק וכלתה אמא זוהרה, והבן-הנכד אליהו ואשתו קלרה. המשפחה חיה ללא גבר תומך ומפרנס, עוסקת בהשרדות יום יומית ולאליהו עצמו, החיים קצת התאכזרו: הוא נכה, מכוער ומעט מוגבל שכלית ואמו השיאה לו את קלרה שהיא נערה פשוטה וצייתנית. אמא זוהרה חולמת לזכות לנכד מבנה אליהו, אך אליהו וקלרה כלל אינם יודעים כיצד בא תינוק לעולם, ובמשפחה השמרנית אין מי שיסביר להם זאת.

אני חייב לציין כי אמנם לא ממש הצלחתי להתחבר לעלילה, אך השפה בה כותב בניה סרי נהדרת ומזכירה במעט את סגנונו של שי עגנון.

טעמינו כנראה משתנה עם השנים, אחרת אין לי הסבר מדוע לפני כמה עשרות שנים כל כך התלהבתי מהספר. מבין כתביו של בניה סרי זהו הספר היחיד שקראתי עד עתה אך נראה לי כי מגיע לו צ'אנס נוסף עם כתביו האחרים.

3 כוכבים.”

“השם משובח ( אם כי לא מיצג במיוחד את העלילה ) אני אוהב ספרים עם שמות כאלו.
השפה נהדרת – עגולה , יפה אם כי לעיתים מתפתלת יתר על המידה
תמונת העטיפה מצודדת את העין.
העלילה מתפתחת ומלאת ריחות וטעמים ועדיין משהו לא עבד בשבילי בספר.
יש שני סוגי כתיבה עיקריים שעולים לי בראש כאשר אני חושב על ספרות ישראלית ( ויש גם הרבה שהם לא זה ולא זה ):
האחד ממטפאר את עצמו לדעת ומדמה כל פעולה ורגש לעייפה. נדיר שאצליח לקרוא ספר כזה וסבתא סולטאנה לא שייך לסוג זה. יש בו דימויים ומטאפורות אבל במינון שמשרת את העלילה.
השני מספר סיפורם של אנשים בשולי החיים ,מאיר בנורת פלורוסנט חשופה כל פרט בעליבותם , מתעקש ומושך את הקורא לתוך עולמם ללא אפשרות בריחה או שביב תקווה. הדמויות הן בדרך כלל כבויות והן שורדות ללא הרבה אנרגית חיים. יש רמיזות לסגנון זה בספרים שקראתי אצל בשביס ( השטן בגוריי) ועגנון ( בדמי ימיה ) , דבורה בארון זכורה לי מהתיכון כמלכת הזאנר עם הפרה היחידה המובלת לשחיטה. בזמנים יותר מאוחרים ניתן למצוא את הסגנון בוריאציות שונות ב'חתונות שלנו' של רביניאן,ב'דקדוק הפנימי' של גרוסמן,ב'דודה פרהומה לא היתה זונה' של אבני וגם אצל אשכול נבו.
הספר הזה נכתב בשנת 80 ומקדים את הספרים המאוחרים שציינתי אבל בהחלט שייך לאותו סגנון. לי אישית קשה עם הסיפורים הנל ודבורה בארון הייתה סוג של טראומה בתיכון.
הספר קצר מאוד אם הוא היה מעט ארוך יותר לא הייתי מסוגל לסיימו . אני לא חושב שהוא כתוב רע הוא פשוט לא לטעמי. עם השנים הטעם שלי משתנה ויתכן שיום אחד ארכוש גם את הטעם של עוגיות המלח של סבתא סולטנה.
דן בניה סרי מסקרן אותי כבר זמן מה. זהו ספרו הראשון שאני קורא ועל המדף מחכה לי "ציפורי צל" שלו ואני מתכוון לנסות עוד טעימה או שתיים ממנו בעתיד . ( למרות וגם בשל מה שכתבתי לעיל )
ובצער לי על ההתפלשות בשולי החברה פניתי להתעודד ופתחתי את "איזון עדין"....”

“בינתיים קראתי רק את הספר הזה של דן-בניה סרי.
התפעלתי מן הספר. הדרך הציורית והתיאורית של הסופר את הדמויות שובת לב ממש. התיאורים של הדמויות נוגעים ללב. שתי הדמויות, אליהו ('אליקו') וקלרה, הן דמויות עלובות ומסכנות והן כמו מריונטות של אמא זוהרה. היא עושה בהן ככל העולה על רוחה, ואין פוצה פה ומצפצף.
חייה של כל דמות בספר הם חיים קשים וכל דמות מתמודדת עם בעיות גשמיות ונפשיות. הצער ממש עוטף את הספר.
הדרך שבחר הסופר לתאר את הדמויות ואת בעיותיהן ייחודית. זו דרך תיאורית, מתומצתת, מרמזת לעתים ומניחה לקורא להמשיך מה שהסופר התחיל. לעתים נראה שאינך בטוח מה בעצם הייתה הבעיה. אני מגלה כאן קצת פרטים מהעלילה: למשל, בתיאור על אליקו נכתב שמכנסיו נרטבו בגלל המחלה ההיא. והקורא תוהה מה בדיוק הייתה מחלתו של אליקו הקשורה לעניין הזה. עד סוף הספר לא נכתב בבירור מה הייתה הבעיה בדיוק. הקורא צריך לנחש.
באופן כללי אהבתי את דרך הרמזים שלו, את הקיצור בתיאור. את המתח שהוא יוצר כשהקיצור משמש לו אחד האמצעים ליצירת המתח. נראה שזו ממש ספרות אמנותית.

הספר מרתק, אף שאני מודה: תחילת הספר קשה קצת לקריאה, ואיני מתפלאת שאחת מכותבות הביקורת כתבה שהיא הפסיקה לקרוא בעמוד 40. חבל שהפסיקה לקרוא, משום שאחר כך היא הייתה עשויה לחוות חוויית קריאה מופלאה.
התיאורים בתחילת הספר מַלאים את הקורא. גם בהמשך יש תיאורים יפים, אך למי שאין סבלנות לקוראם – תהיה לו בעיה. ואולם בהמשך, כאמור, התיאורים קצרים יותר.
הקורא חפץ לדעת במתח רב מה אירע בסופו של כל סיפור קטן שמתחיל בספר. אתה עוצר את נשימתך כדי לדעת מה אירע לכל אחת מן הדמויות.

מכיוון שהספר אינו שיפוטי, נראה שמשום כך אין מספיק ביקורת על זוהרה ועל המעשה הקשה והנורא שעשתה.

אשר לשם הספר – הוא נראה כביכול שולי, אבל נראה שהשם הזה מתאים להפליא לספר, שכן העוגיות הללו של סבתא סולטנה מייצגות נקודות מפנה חשובות בספר והן משקפות את רוחו של הספר. שמו של הספר משמש מעין בבואה מזערית לדרך הסיפור של הסופר – דרך הרמז, השם שנראה שולי מרמז על נקודות המפנה העיקריות שבספר.

אני מעריכה מאוד את הסופר ואת כתיבתו.

נטע”

“ספר מופלא!
כתיבה מלאת דמיון , מהרגע שמתחילים את הספר הוא שואב אותך אל אותה אישה מדהימה וצנומה
ואל הפשטות של אותם אנשים פשוטי יום”