את עוגיות המלח של סבתא סולטנה, קראתי לפני שנים ארוכות, סמוך לתקופה בה יצא הספר (סוף שנות ה-80 וזכור לי כי אז הוא עשה עלי רושם אדיר. לאחרונה נתקלתי בו בחנות של סיפור חוזר והחלטתי לקרוא אותו שוב ולראות מה יש בו שאז, לפני שנים הרשים אותי כל כך.

זהו סיפורה של משפחה מזרחית החיה בשכונה ירושלמית ענייה, מסורתית ושמרנית. זוהי שכונה של אנשים קשי יום, הפרנסה אינה מצויה שם בשפע ובנוסף לכך חלק מהדמויות חולות, נכות, וחולשותיהן מתוארות בהקצנה. האשכנזים המתוארים בסיפור הם עשירים ובינם לבין גיבורינו בשכונת העוני, אין חיבה יתרה.

זהו סיפר על 3 דורות: סבתא סולטנה הזקנה והמתעוורת, בנה יצחק וכלתה אמא זוהרה, והבן-הנכד אליהו ואשתו קלרה. המשפחה חיה ללא גבר תומך ומפרנס, עוסקת בהשרדות יום יומית ולאליהו עצמו, החיים קצת התאכזרו: הוא נכה, מכוער ומעט מוגבל שכלית ואמו השיאה לו את קלרה שהיא נערה פשוטה וצייתנית. אמא זוהרה חולמת לזכות לנכד מבנה אליהו, אך אליהו וקלרה כלל אינם יודעים כיצד בא תינוק לעולם, ובמשפחה השמרנית אין מי שיסביר להם זאת.

אני חייב לציין כי אמנם לא ממש הצלחתי להתחבר לעלילה, אך השפה בה כותב בניה סרי נהדרת ומזכירה במעט את סגנונו של שי עגנון.

טעמינו כנראה משתנה עם השנים, אחרת אין לי הסבר מדוע לפני כמה עשרות שנים כל כך התלהבתי מהספר. מבין כתביו של בניה סרי זהו הספר היחיד שקראתי עד עתה אך נראה לי כי מגיע לו צ'אנס נוסף עם כתביו האחרים.

3 כוכבים.

השם משובח ( אם כי לא מיצג במיוחד את העלילה ) אני אוהב ספרים עם שמות כאלו.
השפה נהדרת – עגולה , יפה אם כי לעיתים מתפתלת יתר על המידה
תמונת העטיפה מצודדת את העין.
העלילה מתפתחת ומלאת ריחות וטעמים ועדיין משהו לא עבד בשבילי בספר.
יש שני סוגי כתיבה עיקריים שעולים לי בראש כאשר אני חושב על ספרות ישראלית ( ויש גם הרבה שהם לא זה ולא זה ):
האחד ממטפאר את עצמו לדעת ומדמה כל פעולה ורגש לעייפה. נדיר שאצליח לקרוא ספר כזה וסבתא סולטאנה לא שייך לסוג זה. יש בו דימויים ומטאפורות אבל במינון שמשרת את העלילה.
השני מספר סיפורם של אנשים בשולי החיים ,מאיר בנורת פלורוסנט חשופה כל פרט בעליבותם , מתעקש ומושך את הקורא לתוך עולמם ללא אפשרות בריחה או שביב תקווה. הדמויות הן בדרך כלל כבויות והן שורדות ללא הרבה אנרגית חיים. יש רמיזות לסגנון זה בספרים שקראתי אצל בשביס ( השטן בגוריי) ועגנון ( בדמי ימיה ) , דבורה בארון זכורה לי מהתיכון כמלכת הזאנר עם הפרה היחידה המובלת לשחיטה. בזמנים יותר מאוחרים ניתן למצוא את הסגנון בוריאציות שונות ב'חתונות שלנו' של רביניאן,ב'דקדוק הפנימי' של גרוסמן,ב'דודה פרהומה לא היתה זונה' של אבני וגם אצל אשכול נבו.
הספר הזה נכתב בשנת 80 ומקדים את הספרים המאוחרים שציינתי אבל בהחלט שייך לאותו סגנון. לי אישית קשה עם הסיפורים הנל ודבורה בארון הייתה סוג של טראומה בתיכון.
הספר קצר מאוד אם הוא היה מעט ארוך יותר לא הייתי מסוגל לסיימו . אני לא חושב שהוא כתוב רע הוא פשוט לא לטעמי. עם השנים הטעם שלי משתנה ויתכן שיום אחד ארכוש גם את הטעם של עוגיות המלח של סבתא סולטנה.
דן בניה סרי מסקרן אותי כבר זמן מה. זהו ספרו הראשון שאני קורא ועל המדף מחכה לי "ציפורי צל" שלו ואני מתכוון לנסות עוד טעימה או שתיים ממנו בעתיד . ( למרות וגם בשל מה שכתבתי לעיל )
ובצער לי על ההתפלשות בשולי החברה פניתי להתעודד ופתחתי את "איזון עדין"....

ספר מופלא!
כתיבה מלאת דמיון , מהרגע שמתחילים את הספר הוא שואב אותך אל אותה אישה מדהימה וצנומה
ואל הפשטות של אותם אנשים פשוטי יום

לא שרדתי את העברית המיושנת, שבעקבותיה לא הבנתי את העלילה. חזרתי על פיסקאות שוב ושוב על מנת להבין. מצטערת, זנחתי אחרי 40 עמודים...