ב'הרופא והנפש' פראנקל פורס ומבסס את הלוגותרפיה. הוא מרחיב על שיטות הטיפול, בונה את היסודות ומוכיח את נחיצותה. כפי שניתן ללמוד מהכותרת של ספרו הידוע 'האדם מחפש משמעות', עיקר השיטה עוסק במתן משמעות לחייהם של מטופלים. פראנקל גם מבדיל את הלוגותרפיה מן הפסיכואנליזה של פרויד ולעומת זאת מעמיק את הקשר בין לוגותרפיה לפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית.

החלק הראשון אכן משווה בין הלוגותרפיה לפסיכואנליזה של פרויד, אבל לא פחות חשוב הוא מעלה את סוגיית היעדר המשמעות בעולם המודרני (של שנת ה-50, דבר שכנראה רק החמיר מאז). זהו היעדר משמעות לא רק בגלל ריק רוחני (אח"כ פראנקל גם ייגע באספקטים הדתיים); משמעות לקיום הוא צורך שהעולם המודרני מקעקע מעצם דרכי החשיבה שלו. פראנקל מביא דוגמא שממצה את הבעיה- מורה לביולוגיה מלמד בכיתה כמה שהכל תלוי בתורשה ואין בעצם יכולת לשנות את הגורל. אחד התלמידים קם ומזדעק "אז בעצם אתה אומר שאין למה לחיות".

בעיית חוסר משמעות מוגדרת כהפרעה של ממש עם שם- נוירוזה נואוגנית. פראנקל מביא את ההפרעה אל המקום בו הפסיכולוגיה כבר לא יכולה לתת מענה. המענה הקלאסי למטופלים ניתן לרוב דרך שלושה מישורים- ביולוגי (הפרעות כימיות, תורשה), סוציולוגי (הקשר חברתי) ופסיכולוגי (טראומות, משקעי ילדות וכדומה). פראנקל מתייחס לצד רביעי- הנפשי-רוחני, שגם בו טמונות שאלות קריטיות שתובעות התייחסות.

פראנקל הוא המגן על התקווה של האדם. פראנקל הוא הקול שאומר כי האדם לא חייב להיות תולדה של הסביבה הביולוגית או החברתית ושיש בו מקום שיכול לתת לו אוגן לצמוח כנגד כל זה. הנפש שמחפשת ללא הרף, הנוכחת תמיד ללא תלות בסובב היא מושא טיפולו של פראנקל.

החלק השני של הספר הוא חלק הארי. תחילה פראנקל שואל את השאלה מהי משמעות החיים. שם הוא מחלק את הערכים העומדים בבסיס הלוגותרפיה לשלושה ועובר ליישם אותם בתחומי החיים השונים- אהבה, עבודה, אבל וכו'. החלק הזה די חוזר על עצמו מתחום לתחום, ואעפ"כ הוא חשוב.

בחלק השלישי פראנקל נוגע בעיקר בשאלות של אתיקה ודת. הטיפול של הלוגותרפיה עובר על הקו הדק בין חיפוש/מתן משמעות לחיפוש/מתן אלוהים. פראנקל אכן מתייחס כמה פעמים להבדל בין הרופא(=מטפל) לבין כהן דת, והפער אינו כה גדול (זאת לפי הפונקציה הספציפית שפראנקל מתייחס אליה אצל כהן דת). התשובה לבעיה זו גם עונה על הבעיה האתית של מתן טיפול. הרופא תפקידו אינו יציקת משמעות לתוך המטופל אלא עליו להביא את המטופל לעמדה ממנה הוא יכול לתת משמעות לעצמו. הקו עדין אך התפקיד ברור.

יש לספר שני חסרונות עיקריים לטעמי. בסוף החלק השני פראנקל מביא את שיטות פרקטיות לטיפול בחרדות והפרעות כפייתיות, ובכללן ההתכווננות הפרדוקסלית מבית מדרשה של הלוגותרפיה. החלק הזה עוצר מעט את רצף הקריאה ואולי גם קצת מונע מהספר להיות חטיבה אחת (במקום שיהיה טלאים של תובנות פסיכולוגיות). אמנם אין פסול בהוספת צדדים יותר פרקטים לשיטה, אך הסיבה העיקרית לכך שהחלק הזה מקרטע היא בגלל 20 עמודים בהם פראנקל פורס בפרוטרוט סיפורי הצלחה של ההתכווננות הפרדוקסלית, עמודים שנראים מיותרים למדי.

זה מביא לחסרון השני שהוא אולי יותר קריטי. אני לא חובב של קבוצה מסוימת של ספרי פסיכולוגיה הנכתבים היום לאור נטייתם להיצמד בהגזמה לסטיסטיקות שבאות על חשבון איכות שאלות המחקר. במקום להשאיר את הסטיסטיקות לאקדמאים והערות שוליים ולמלא ספר בתובנות הם ממלאים ספרים בסטיסטיקות ומוסיפים בין לבין סיפורי-מקרה שטותיים כדי להנגיש לקורא את גבב המספרים שלפניו. (ספרות הניהול, הקאוצ'ינג ושאר ההדרכות להצלחה בחיים נכתבות באופן דומה, מה שמרדד עוד יותר את הספרות הפסיכולוגית לקהל הרחב.)

פראנקל לא חוטא בכל זה. אעפ"כ, כדי להוכיח טענות שונות פראנקל לא רק מצטט מחקרים אחרים (דבר ראוי ונחוץ), אלא גם משרבב פה ושם סטיסטיקות שונות מתקופתו שתומכות בדבריו. הסטיסטיקות הללו לא עומדות במבחן הזמן, לא שאלות המחקר העומדות בבסיסן ולא היקף הדגימה שלהן. זה דבר שהיום אנחנו יודעים לעשות הרבה יותר טוב, ולכן גם קצת פוגם באמינות של הספר, אף אם רק למראית עין.

זהו ספר מרכזי של פסיכולוג מהחשובים אי-פעם שחוטא בקצת חוסר-סדר ופינות שנשחקו עם השנים, וחרף זאת ממליץ בחום.