״ארנה 1״ מאת מורגן רייס התגלגל אליי בעיקר בזכות ההבטחה על העטיפה: ״אם אהבתם את משחקי הרעב, אתם ׳תמותו׳ על ארנה 1״. בפועל, ההשוואה הזו עושה עוול, ובעיקר לספר של סוזן קולינס.
נכון, על פני השטח יש קווי דמיון: מציאות קשה, שתי אחיות, וגיבורה בוגרת שמגוננת על הצעירה ממנה. אבל כאן בערך מסתיים הדמיון. בעוד ״משחקי הרעב״ מציע עולם בנוי היטב, דמויות מורכבות ומתח אמין, ״ארנה 1״ מרגיש רדוד ו״הכול קורה מהר, אבל בלי הצדקה ובלי עומק.
בניית העולם כאן חובבנית ולא משכנעת, והדמויות אינן מצליחות להתפתח מעבר לקווים כלליים למדי. העלילה עצמה מתקדמת באופן צפוי, בלי עומק רגשי או מורכבות של ממש.
הבעיה הבולטת ביותר היא חוסר האמינות: הגיבורה נלחמת שוב ושוב כנגד כל הסיכויים, נפצעת באופן חמור, ושבה לתפקד כאילו דבר לא קרה. בשלב מסוים קשה להמשיך להשעות את חוסר האמון; עם כמות הפציעות שהיא סופגת, סביר להניח שכבר מזמן לא הייתה שורדת.
בשורה התחתונה, מדובר ברעיון שמנסה ללכת בעקבות הצלחה גדולה, אך הביצוע שטחי מכדי לעמוד בהשוואה.

100 דולר, 200 דולר, 300 דולר, 400 דולר, 500 דולר, 600 דולר, 700 דולר, 800 דולר, 900 דולר, 1000 דולר, 2000 דולר, 3000 דולר, 4000 דולר, 5000 דולר, 6000 דולר, 7000 דולר, 8000 דולר, 9000 דולר, 10000 דולר, 20000 דולר, 30000 דולר, 40000 דולר... מיליארד דולר, הרי נקנו זכויות ההסרטה, 100000 דולר-...

אופס, סליחה.

טעות.

יותר מידי חזק.

הסופרת מוסרת את התנצלותה הכנה. אתם צריכים להבין אותה- כל כך הרבה כסף, אין זמן לספור, אתם יודעים.
חהחהחה. הנערים האלה, האור שלח התמים הזה, החתנ"יק המושתן הזה, צריך רק לכתוב על הכריכה של הספר איזו כותרת מפציצה, משהו שקשור למשחקי הרעב, והופ! הכסף מגיע משומקום.

אותו דבר היא הייתה יכולה לחרטט איזה שתי משפטים, וסכום הכסף שהייתה מקבל עליו היה זהה.
אבל רגע, זה בעצם מה שהיא עשתה, לא?
חירטוט אחד גדול!



Money, money, money
Must be funny
In the rich man's world
Money, money, money
Always sunny
In the rich man's world
Aha-ahaaa
All the things I could do
If I had a little money
It's a rich man's world

שרו להקת Abba הוותיקה. כי כולנו רוצים להיות עשירים, לא? לחיות בעולם ללא גבולות, ללא מעצורים.
אז מורגן רייס עשתה את זה.
היא בהחלט נכנסה לעולם של העשירים, בזכותכם, בזכותם, ובזכותי.
כי גם אני (מודה באשמה) נופל לפח ה- "ספר הכי טוב מאז משחקי הרעב" או- "מעריצי משחקי הרעב, זה בשבילכם!".

אז גם אני תורם בחלקי לגלגול הכסף המהיר הזה.

***

את ארנה קניתי לאחר מחשבה מהירה. אבא שלי קיבל ממישהו ספר מתנה, ורצה להחליף אותו, ואני באתי איתו, כי לעולם לא אוותר על בילוי בסטימצקי.

ואז ראיתי את הגוש הכתום הזה, עם האותיות הלבנות הענקיות "ארנה I" תחת שלט ה- 'חדשים'. וכשהתקרבתי, התגלה לעיניי המשפט על משחקי הרעב.
אל תיפול למלכודת, אור, זה רק משפט שנועד בשביל הכסף... היד אוחזת בספר.
מאוחר מידי.
התחלתי לקרוא את הספר מיד אחרי קנייתו.
ההתחלה מצאה חן בעיניי- הכתיבה בינוניות (ברצינות, הסופרת חוזרת על אותן המילים שוב ושוב, וגם הן נמוכות מאוד), אבל העלילה הייתה טובה. ממוחזרת, אבל טובה.

עולם עתידני, אחרי מלחמה קשה. העשירים שולטים בערים, ואוספים נערים שמתחבאים מהם במקומות שונים, בשביל לשים אותם בזירה, שמה ארנה (מאוד מקורי) בה הם נלחמים למוות. (משהו כאן מוכר, לא?). ברוק, שמספרת את הסיפור, מתחבאת עם אחותה הקטנה, ברי (אם רק היו מוסיפים מ"מ בסוף השם של אחותה זה היה יוצא פרים במבטא ערבי), וכלבה, סשה.
הן חיות ברעב קשה (למרות שביום אחד היא מצאה דג ענק, והמון המון המון קופסאות שימורים), ויום אחד נחטפת ברי על ידי ציידי עבדים, היישר אל תוך הארנה.
ואז הכול מתדרדר.
ברוק, שהייתה בעברה נערה מפונקת, שמעולם לא ראתה מכונית, מקפצת על אופנוע, ונוסעת במהירות שלא תבייש נהג מרוצים מן השורה אחרי ציידי העבדים. בדרך היא אוספת את בן, בחור שעצבן אותי לאורך כל הספר, ונלחמת בגבורה והמון המון מזל.
הבעיה העיקרית בעניין הזה, היא שהמרדף מתקיים משהו כמו 90 עמודים.
לא.
בעצם זאת בעיה קטנה מאוד.
הבעיה הכי גדולה היא אמינות.
אין.
לא קיימת.
מסתבר שברוק המפונקת היא בכלל נערת על, שיודעת להטיל סכינים, לנחות על הרגליים, להשיט ספינה, ולהשתמש ברובה!
ובנוסף, היא גם משהו בלתי מנוצח!
נופלת מאתיים מטרים, וממשיכה להילחם, הופכת להיות הניצולה היחידה באוטובוס מלא אנשים לאחר שנורה לכיוונם טיל אר פי ג'י, ואיכשהו שורדת בדרכים הזויות ולא אמינות בשיט כל מכשול, בשילוב משפטים כמו; "אני לא מאמינה" "איזה מזל!".
עוד יותר הרגיז היה שכל פרק הסתיים במין משפט שאמור להיות מותח, אבל לא עובד: "נגמר לי המזל" ובתחילת הפרק הבא מסתבר שהיא שורדת ולא קרה לה כלום.

במשך כל הקריאה נלוותה ההרגשה שאני קורא את משחקי הרעב בפעם השנייה, רק בגרסה הזויה ומטופשת.
להתרחק.



פאק, איזו ביקורת גרועה.

דיסטופיה.
אני אוהבת את המילה הזו.
דיסטופיה. דיסטופיה. דיסטופיה.
*
מצטערת, אנשים, זה היה בלתי נמנע.

הגעתי למסקנה המתבקשת שאני גרועה בבחירת ספרים.
אם לא מייעצים לי או שאני עושה תחקיר מעמיק לפני- אני בוחרת ספרים שהמילים "זוועת עולם" דלות מכדי לתאר אותם.
והמילים האלו בהחלט לא דלות, אז זה וודאי אומר משהו.
*
זה נשמע מרושע, (ARENA ONE: SLAVERUNNERS) זו כריכה דיסטופית, (פשוט תחפשו בגוגל, הקישור ארוך מידי) זה אמור להיות דומה למשחקי הרעב. למה לא?
#סיבה_מספר_אחת: במשך כל הספר הייתי בטוחה שזה משחקי הרעב המאוד כתום.
הכירו את ברוק.
היא בת שבע שערה, מנסה לפרנס את אחותה בדוחק ולהישאר בחיים ולא לגווע ברעב.
(כן, גם אני התחלתי לחשוד בשלב הזה.)
היא בתו של לוחם מארינס שלימד אותה את כל מה שהיא יודעת, (אתם בטוחים שזה לא פאנפיק של איזו פאנגירל?) ולמיטב ידיעתה גם מת. (רגע. מאיפה זה הגיע? זה כל כך לא צפוי!) בכל אופן, הוא לא בתמונה, אוקיי?
היא, אחותה ואימא שלה, חיות בבקתה עלובה. היא אוהבת את אחותה הרבה יותר מאשר את אמא שלה.
אופס. היא ואחותה חיות בבקתה עלובה, ואין להן אימא. בכל אופן- וכמעט קופאות מקור בלילות, ומרעב בימים. או בכל היממה. בדרך כלל פרים נרדמת על הכורסא שמול האח. אוי, שיט. ברי.
הן מסתתרות שם, בבקתה על הר, מבודדות מכל העולם, כדי שציידי העבדים לא יתפסו אותן, יגררו אותן לארנה (יש לך את זה ביותר העתקה ברורה?), שם הם נלחמים עד מוות. (אוי, יש לך את זה.)
ברוק יוצאת להשיג אוכל ומשאירה את אחותה לבד, ואז, כשהיא חוזרת, היא מגלה שאחותה נחטפה. (וזה ברור שדווקא כשברי מתחננת שברוק תישאר וכשהיא לא נשארת יקרה לה משהו)
ואחות מסורה כמו ברוק יוצאת למבצע להצלת אחותה הקטנה!
כפי שכתבה lawliet בביקורת שלה:
"גיבורה בת 17 - יש
אחות קטנה - יש
עולם אפוקליפטי - יש
נער שמגיע משום מקום - יש
קרבות עד המוות – יש
אוקי אנחנו מוכנים, יאללה כותבים את משחקי הרעב מחדש" .
יש איזשהי סדרה רוסית, שמגוללת את עלילותיה של "טניה גרוטר", ולא, לא רק לכם השם "גרוטר" נשמע כמו הד רוסי לשם "פוטר".
הוריה נרצחו על ידי המכשפה צ'וּמה-דלְטוֹרט, היא שרדה עוד בינקתה - והמכשפה נעלמה, היא חשבה שהוריה נהרגו במפולת שלגים, יש לה כתם לידה מוזר על אפה, היא ננטשה בפתח בית משפחת דורנייב, משפחת דורנייב התייחסו אליה רע, אך אהבו את בתם פנלופה (פיפה(,עד גיל 10 היא לא ידעה דבר על קסמים, עד שהוזמנה אל בית הספר טיבידוקס קסמים, ההגעה אל בית הספר נעשית רק באמצעות טיסה והתעתקות, יש לה שני חברים טובים, היא שחקנית דרקונבול מצוינת ומצטיינת בתעופה על קונטרבס, צ'וּמה-דלְטוֹרט תרה אחר קמע ארבעת היסודות, המוחבא כשומה על אפה של טניה, סצנות השיא מתרחשות במרתפי בית הספר, טניה וחבריה נאבקים בצ'וּמה-דלְטוֹרט ומשרתהּ, הם מנצחים - אך הקמע מושמד.
מיותר לציין שרולינג תבעה את הסופר של הסדרה, והיא נאסרה להפצה מחוץ לרחבי רוסיה.
סוזן קולינס יכולה לתבוע עשרות סופרים ולהרוויח מיליארדים. או עוד מילארדים.


#סיבה_מספר_שתיים: אמינות זה מוצר צריכה בסיסי.
הכירו את ברוק.
נערה בת שבע עשרה, ילדת שמנת מתוקה שבאופן פלאי- הצליחה לעשות מבין התשובות הבאות:
א'. לשמור על האופנוע של אבא שלה תקין במשך שלוש שנים של טמפרטורות מתחת לאפס ואינספור סכנות להתקלקלות מובטחת
ב'. לדעת לנהוג על האופנוע הזה
ג'. לנהוג בו במהירות מטורפת למרות שהיא לא יודעת לנהוג וזה פאקינג אופנוע שעמד ככה במשך שלוש שנים
ד'. כל התשובות נכונות
ה'. אף תשובה אינה נכונה. כאילו, באמת, היא בת אדם.

והתשובה הנכונה היא:
ד'. לא ראיתם את זה בא, נכון?
נכון?

לא נכון.
כי ברור שברוק המוכשרת שלנו תצליח לעשות את כל הדברים האלה. וברור שאופנוע יכול לפעול על משהו שאני לא זוכרת מהו אבל הוא בפירוש לא דלק.
וברור שהיא תצליח לשרוד ארבע תאונות דרכים ולצאת מזה בנס. אם ניסים היו מפוזרים באופן שווה בין בני האדם, ברוק כבר הייתה מתה.
הייתי מוכנה להסתפק בצליעה, רגל שבורה, קרסול נקוע, כתף מפורקת, דימום פנימי, שריטה, חבלות יבשות, פצעים זיהומיים, זעזוע מוח, מוות, (בת של רופא, אנשים) אבל שיקרה לה משהו!
אור כתב, "נופלת מאתיים מטרים, וממשיכה להילחם, הופכת להיות הניצולה היחידה באוטובוס מלא אנשים לאחר שנורה לכיוונם טיל אר פי ג'י, ואיכשהו שורדת בדרכים הזויות ולא אמינות בשיט כל מכשול, בשילוב משפטים כמו; "אני לא מאמינה", "איזה מזל!""
גם אנחנו לא מאמינים, ברוק. גם אנחנו.

#סיבה_מספר_שלוש: אין דבר כזה צירופי מקרים .
הכירו את ברוק.
נערה בת שבע עשרה שבמקרה היא פוגשת נער נוסף, בגילה, שגם אחיו הקטן נחטף. יש להם המון תחומי עניין משותפים בראש שלי.
"אז, מה, במקרה גם אתה גרת ממש קרוב אליי ואחיך נחטף?" מהנהנת ברוק באהדה.
"כן," פולט בן. "חרא, הא?"
"לגמרי. אה, תגיד, אתה מת על אחיך הקטן ובשום סיכוי לא היית שולח אותו לאבדון או שילך לעזאזל מצידך?" נועצת ברוק מבט נוקב בבן. הוא שוקל להגיד את האמת המרה, אבל נרעד ופולט שקרים.
"מה, מי הא-אח- הרע ש-ש-שישלח את אחי-חי-חיו הקט-טן למוות מובטח, הא?" הוא מגמגם בעצבנות.
"כן, לגמרי," משקרת ברוק. כי, הרי, מי לא קיווה פעם אחת לפחות שאחיו הקטן ייעלם?
"אז, מה," אומר בן. "את הולכת להציל אותה?"
"כן," מתרגזת ברוק. "ואם אני אמשיך לפטפט איתך היא תמות," אומרת ברוק בהתרסה, כפות ידיה על ההגה של האופנוע. היא פונה ללכת לפני שבן קורא, "רגע, חכי, אני גם רוצה להציל את אחי," הוא מסנן.
ואיך היא פוגשת אותו במקרה, לעזאזל?
הסופר/ת הית/ה צריכה דמות גברית. ואז היא/הוא בראו אחת כזו והציבו אותה במקום שבו ברוק תגיע אליו במקרה.
אני חושבת שמורגן רייס הבריז/ה מהשיעור החשוב הזה. חוליאן קאראך, או קרלוס רואיס סאפון יכולים לסכם לה אותו באופן מדהים.
"צירופי המקרים הם אינם אלא הצלקות שמותיר הגורל."- חוליאן קאראך, צלה של הרוח מאת קרלוס רואיס סאפון, עמוד 414.
כן, גם אני מזועזעת מכך שהעזתי לשים ציטוט מדהים מצלה של הרוח ליד ספר מגעיל. זו טרגדיה, מצידי שתסקלו אותי באבנים.

#סיבה_מספר_ארבע: גיבורתנו המסורה והגנבת בעלת המזל המפוקפק, משאלת המוות וחסרת חוש הכיוון.
הכירו את ברוק, שבזה הרגע-
בום. התנגשות חזיתית. יצאה בנס.
נכון, כבר כתבתי על זה. אבל השאלה שלי עכשיו היא: למה לעזאזל היא מתנגשת בכל כך הרבה אנשים/מכוניות/חפצים. למה היא מגיעה בכלל למצב כזה?
חוסר חוש כיוון, לא יודעת לנהוג, ומשאלת מוות. או שהיא סתם נורא אוהבת לנפץ לאנשים אחרים את המכונית.
אה, כן. וגם קצת דרמה. הרי איך נגמור את הפרק מבלי למתוח את הקוראים ואולי לבשר להם שברוק עומדת למות?
ולכן, בנימוס מרבי ובשימוש הולם של המקלדת, אני אגיב.
אוך-&^%$#-לעזאזל-איתכם-סופרים-מניאקים-@%$%%^-שמנסים-בכוח-אבל-לא-()@$)&$-עובד-להם.

#סיבה_מספר_חמש: ניסיונות נואשים להוכיח שזהו סיפור לנוער עכשווי. או הוספת דרכי הרבייה האנושיים במטרה לזעזע.
רגע.
לא אמרנו שהם נחטפים לארנה? להילחם עד מוות וכל זה?
זו הייתה העסקה!
אבל הסופר/ת החליטו שהארנה משום מה דומה מידי למשחקי הרעב, אז הם החליטו, כאמור, להוסיף את דרכי הרבייה אנושיים (לאלה מכם שיש להם אינטרנט שמתאפיין בחיבה בלתי מוסברת לפירות) במטרה לזעזע.
במקום שברי המתוקה והשברירית תישלח לארנה, הם שולחים אותה להיות שפחת מין.
ברוק מגיעה דקה לפני שאדם שמן גוהר מעל אחותה הקטנה ואונס אותה.
אה, כן. ובנוסף לכל יש לה טיימינג מטורף.
ועכשיו- מחשבה קרה.
אם ברוק הייתה מגיעה דקה מאוחר יותר. וברי הייתה נאנסת.
הסיפור יכל להיות שונה לגמרי. לא רק מטומטם ודבילי ומתיימר. גם מזוויע.

זו הייתה ביקורת חופרת שעצבנה גם אותי.
הלכתי לאכול שוקולד.

אוקיי, הספר הזה מתחיל טוב.
הרעיון ממש טוב.
יש כמה בעיות בספר הזה.
בערך בכל פרק היא נמצאת שנייה לפני המוות. בכל פרק היא ניצלת בנס.
הכותב חוזר על המילה נס יותר מידי פעמים.
זה נהיה קצת מעצבן שכל פרק קורה משהו כנגד כל הסיכויים. זה כבר נהיה צפוי.
היא שברה שתי צלעות אם אני לא טועה, או צלע אחת.
איך היא ממשיכה להלחם?
כמובן שיש גם דברים שאהבתי.
הכתיבה מעולה.
אהבתי שהבן מוצג כפחדן והבת אמיצה.
למרות החסרונות בספר אני לא הצלחתי להפסיק לקרוא אותו.
זה ספר מעולה, אבל לא ספר טוב אם תתקטננו על הגיון.
למרות שבחלק מהפעמים זה באמת מפריע.
בסופו של דבר אני ממליצה לקרוא.

זה לא ספר, זו סדרת טלוויזיה. זה פשוט לא ספר.
זו סדרת אקשן עם עלילה מתמשכת, כזו שרוב הפרקים לא עומדים בפני עצמם.
בסדרות טלויוזיה רבות הפרקים נגמרים בחלק מפתיע, מפחיד או מסקרן במטרה לעניין את הצופים ולגרום להם להמשיך לראות את הסדרה. כמו שרבים ציינו כבר כל פרק בספר הזה (למעט שניים - שלושה פרקים ראשונים) נגמר בסיטואציה שמסכנת את חיי הדמות או הדמויות הראשיות בנוסף לאמירה בסגנון "זה הסוף שלי" או "נגמר לי המזל".
הסופרת ניסתה לגרום לנוסחה הזו לעבוד בספר אבל יש סיבה למה זו נוסחה לסדרות ולא לספרים. בסדרת טלויזיה זה איכשהו אמין יותר ומעניין ובספר זה סתם מעצבן, עמוס מדי וחוזר על עצמו. אני חייבת לציין שלמרות שעלילת הספר והכתיבה עצמה יותר מתאימים לתוכנית טלווזיה אני לא בטוחה בכלל שהתוכנית הייתה מצליחה...

~~~ יש לי הרבה לומר בנוגע לספר הזה אז סביר להניח שאני קצת אחפור, תרגישו בנח לדלג על כל חלק שהוא. ~~~.

לספר הגעתי עם סימן אזהרה גדול, בהתחלה בספרייה כשקראתי את התקציר התלהבתי מאוד אבל אז חיפשתי בסימניה וראיתי שיש המון ביקורות על כמה הספר גרוע ובכללי היה לו ציון של פחות משלושה כוכבים אז באתי בלי הרבה ציפייה לספר וטוב שכך. נתחיל מכך שסיפור הרקע גרוע בלשון המעטה. (זה לא באמת ספויילר אבל אם אתם לא רוצים לדעת את סיפור הרקע קיפצו לשלושת השטרודלים) @@@ . פוליטיקה. סיפור הרקע בספר נוער הוא פוליטיקה (לא שאני מזלזלת בהבנתנו בפוליטיקה אבל מבחינתי זה פשוט נושא שלא ממש מעניין עדיין), הפוליטיקאים רצו שישימו לב עליהם אז הם ניהיו יותר ויותר קיצוניים. עד כאן החלק האיכשהו הגיוני. בסופו של דבר הקיצוניות גרמה לאחד הצדדים להכריז על מדינה ומטבע משלו - כי זה פשוט מאוד הגיוני ומתחלק מאוד יפה. אחרי זה הכריזו על מלחמה בין שני הצדדים ובסופו של דבר הדרדרו לנשק כימי - כי למה לא לזרוק פצצה כימית על חלק מהמדינה לשעבר שלך שסביר להניח שחיים שם חלק מהתומכים שלך כשאתה יודע שגם לצד השני יש נשק כימי. הבנתם למה הסיפור רקע גרוע? יופי. ולמי שלא הין חלק גדול מהפסקה הייתי צינית. @@@ .
עוד חלק בסיפור רקע שמאוד מאוד מאוד הפריע לי היה הסיבה לכך שברי נתפסה, אז ככה: ברי נתפסה על ידי ציידי עבדים ---> ציידי העבדים מצאו את המקום המבודד שלהן אחרי 3 שנים לפי הבנתי בגלל העשן מהאח ---> היה עשן באח כי ברוק החליטה לחגוג את המעבר לבית החדש (ולא יכלה לחכות עוד יום אחד כדי להדליק אש באח תקין יותר) ---> ברוק החליטה לעבור לבית החדש, טוב, כי היא רק מצאה אותו!!! כן קראתם נכון. היא על ההר עם אחותה נלחמת על חייה ועל הארוחה הבאה בכל יום ואיכשהו היא ביקרה במשך שלוש שנים רק בחלק אחד של ההר למרות שאף פעם לא מצאה בו איילים או חיות, למרות שמקור המים היחיד שהכירה היה רחוק יחסית, למרות שהיא אמורה לבדוק את השטח לראות שאין סכנות, היא לא מכירה את הסביבה שלה.

אחרי 10 עמודים בספר הבנתי שאוצר המילים של הסופרת או המתרגמת קטן.
איבדתי את הספירה איפשהו באמצע הספר (קצת יותר בכיוון ההתחלה) אבל אלו הנתונים בערך:
- זוג המילים אסירת תודה מופיעות מעל 45 פעמים בספר.
- המילה מזל מופיעה מעל 60 פעמים בספר.
- השורש של מוות מופיע בכל סגנונותיו, הטיותיו, פעליו וכו מעל 7 פעמים.

זה נס שברוק וברי נשארו בחיים, בתכלס הן פשוט דמויות די טיפשות. ביום שברוק מצאה את הבית החדש היא מצאה צנצנות ריבה ושוקולד, תפסה דג אספה לשד מעץ מייפל וראתה אייל שיכלה לצוד (בנוסף לכך שמצאה בית חדש וכביכול מוגן יותר ודובי צעצוע לאחותה). ברגע שהיא מגיע חזרה לברי הן כבר מחסלות את הריבה ואת השוקולד, מכינות את כל הדג ואוכלות את הלשד במקום לשמור להן לימים הבאים הרי היא בעצמה אומרת שהן לא אכלו ארוחה הגונה כבר זמן רב, בנוסף ברי ישר מקבלת את הדובי הפתעה למרות שברי מיואשת (או איך שברוק הגדירה את זה...), אם ברי מיואשת אז תשמרי חלק מההפתעות לימים אחרים לא תמיד אמור ליפול עלייך כזה מזל. היו עוד אירועים בהם ברוק הוצגה כטיפשה אבל לא אפרט על כולם אולי במהלך הביקורת יצוצו עוד כמה מקרים.

מכאן, כמעט כל מה שארשום בביקרות כבר נרשם בביקורות אחרות ובכל זאת חשוב לי לציין את הנקודות הללו.
לדמויות בספר יש פשוט הרבה יותר מדי מזל, אבל באמת הרבה יותר מדי ובכלל.

יש פה אנשים שרשמו שהספר נגמר בצ'יק, אני לא מבינה אותם.
במהלך 80 העמודים הראשונים לא קורה כלום. הן חיות בבית בהרים, ברוק מספרת על שגרת היומ-יום שלהן ועל מצבן הנוכחי, ברוק מגלה את ההפתעות הנעימות מראה לברי הן הולכות לישון הן מתעוררות מחלום דומה ומפחיד, ברי מתחננת לברוק שלא תלך, ברוק הולכת, ברי נחטפת (כמה צפוי), ברוק קולטת את זה ומחליטה לצאת למרדף אבל במקום לקחת איתה את האוכל שכבר עליה היא זורקת אותה (כבר אמרתי שהיא טיפשה!).
80 העמודים הבאים הם מרדף מכוניות, כי ברור שנערה שלא יצאה מההרים במשך שלוש שנים תזכור את כל הדרכים והמקומות החשובים - והלא חשובים, תזכור את השמות של הדרכים והמספר שלהן, תזכור לאן כל דרך מובילה ולאן עבדי הציידים (למרות שלא דיברה עם איש מאז עזבה להרים ולפני שעזבה להרים עוד לא ממש היה ארנה וציידי עבדים).
ב140+ הדפים הבאים הספר מעט משתפר כמו שאמרו פה אבל עדיין לא מגיע לרמה טובה מספיק כדי לחפות על ההתחלה הנוראית שלו.

הדמויות בספר היו... טוב הם היו...
- הייתה את ברי, האחות הקטנה של ברוק, שהוצגה כטובת הלב, המושלמת, העדינה, זו שלא תפגע בזבוב ותעזור לכולם. הייתה בת 7 שהתחילה המלחמה ובעלילת הספר היא בת 10 ובכל זאת היא מוצגת כחסרת אונים. אני די בטוחה שאם הייתי חיה עם אח שלי הקטן לבד לגמרי, בלי אנשים מסביב ובלי מזון ומים זמינים, שנינו היינו יוצאים לצוד, לסחוב מים וכאלה. נכון שבספר מסופר בתחילת העלילה שברי קצת חולה אז נשארה בבית חד פעמי אבל גם מסופר שבדרך כלל ברוק הייתה לוקחת אותה איתה לצייד אבל היא לא הייתה עושה כלום אלא רק הייתה שם כדי שברוק תוכל להשגיח עליה.
- היה את בן, (חייבת לציין שהשם ה"מאוד מקורי" שלו עיצבן אותי, יש לך שמות כמו ברי וברוק ופתאום את תוקעת בן? הבנו שאת אוהבת את האות ב B אבל השמות לא מתאימים יחד!) והמקריות שזה נפגש עם ברוק די מבטיחה סיפור אהבה בינהם, מה ש(ספויילר) קורה אבל מסופר ממש ממש רע.
- והייתה הדמות הכי לא אנושית שהייתה אי פעם בספר כלשהו, ברוק. ברוק, גיבורת הספר, הייתה בת 14/15 שהמלחמה התחילה ובזמן העלילה היא בת 17/18. היא לא חכמה אבל גם לא מטומטמת. היא סופר חזקה, סופר מדוייקת עם אקדח, סופר חסינה בפני כאב והכי חשוב לציין, סופר מזליסטית. אני חושבת שכבר פירטתי עליה גם קודם וגם עכשיו מספיק. לא מגיע לה כל כך הרבה מקום.

טוב, קטלתי את הספר מספיק - למרות שזה די הגיע לו, בזבוז זמן, תקראו רק במקרה של שעמום מוחלט (למשל נתקעתם בטיסה או ביום כיפור בלי ספר).

גיבורה בת 17 - יש
אחות קטנה - יש
עולם אפוקליפטי - יש
נער שמגיע משום מקום - יש
קרבות עד המוות - יש

אוקי אנחנו מוכנים, יאללה כותבים את משחקי הרעב מחדש.

אני לא אגיד שזה היה ספר מושלם כי זה לא
אני לא אגיד שזה ספר נהדר כי זה לא
אני לא אגיד שזה ספר טוב כי זה לא
הדבר היחיד שאני יכולה להגיד זה שזה חיקוי של משחקי הרעב
ותנו לי לשנות את המשפט בכריכה "אם קראתם את משחקי הרעב אתם 'תמותו' מארנה I

באמריקה של שנת 2120 שורר כאוס מוחלט!
ציידים מחפשים את ניצולי מלחמת האזרחים של שנת 2117 על מנת לקחת אותם לקרבות מוות בארנה שבמנהטן, ניצולי המערכות הגרעיניות המכונים "המטורפים" שכן גופן מעוות לגמרי והתנהגותם פראית ומפחידה וכמובן הניצולים הבודדים המסתתרים בהרים ומנסים לעשות הכל על מנת לשרוד. במציאות הזו יש שפע משנאה, זעם, אכזבה, כאב, עצב וייאוש ועם זאת ישנו חוסר מטורף באהבה, תקווה, שמחה ואוכל.
במציאות הנוראית הזו מנסות לשרוד ברוק בת ה17 ואחותה בת ה10. ברוק עושה הכל על מנת להגן על עצמה ובמיוחד על אחותה הקטנה – היא יוצאת לצוד ותראה אחר כך רמז שיוכל לספק להן חיים נוחים יותר. עולמן מתמוטט עליהן כאשר ברי הקטנה נחטפת בידי בציידי העבדים ואז ברוק יוצאת למסע צייד אחר לגמרי – היא מנסה לצוד את הציידים. בדרך ברוק פוגשת בבן, נער בן 17 שגם אחיו הקטן נחטף ע"י הציידים ויחדיו הם מנסים להציל את הקרובים להם ממלתעות הארנה – ממנה ידוע כי אף אחד עוד לא יצא חי.

ווידוי אישי – אני לא בחורה של מד"ב ופנטזיות שכאלה. בכריכה של הספר נעשתה השוואה לסדרת הספרים 'משחקי הרעב' ויש בה מן האמת. בשתי הסדרות מדברים על עולם אפוקליפטי שבו שורר חוסר סדר מובהק ומלחמת האזרחים בשיאה, בשתי הסדרות הגיבורה היא נערה צעירה אשר תחרף את נפשה על מנת להגן על משפחתה ואחותה הקטנה בפרט ובשתי הסדרות נעשה ניסיון למרוד בממשל הנוכחי. עם זאת, אני מוצאת את הסדרה הזו פחות רעיונית ומושכת (עד כה יצא רק ספר אחד אז אני שופטת על פיו). אם ב'משחקי הרעב' לא מצאתי מנוח והכתרתי את הספרים כגאוניים הרי שכן אומנם קראתי בשקיקה כי הוא מותח ומהיר אבל מחר כבר אני אשכח ממנו.

שני דברים שהפריעו לי מאד בספר, קודם כל, חצי מאורך הספר (ואני באמת לא מגזימה) מוקדש לתיאור מרדף המכוניות של ברוק אחרי ציידי העבדים, תיאור שהיה ניתן לקצר בשני שליש. כמו כן, היה כאן ניסיון לייצר את ברוק כגיבורת על אנושית – במקרה, בילדותה היא למדה להשיט סירת מנוע, לקלוע למטרה עם סכינים, להסתדר בטבע וכו', כמו כן היא גם יודעת בגיל 17 לנהל מרדף מכוניות מן המניין ולצאת בחיים מ3 תאונות קטלניות, כמו כן להיות הניצולה היחידה מטיל RPG שנורה לעברה ובכלל פשוט לצאת במזל מכל מקרה שמתואר בספר. ונכון, תאמרו לי שזה מד"ב אבל עם כל הכבוד יש גבול גם לזה.

ואולי, אולי אני, בגילי המופלג (כבר בת 22 עוד שנייה, בכל זאת זקנה...) כבר לא מתלהבת מכל סיפור אלף לילה ולילה ואילו בני נוער בגילאי 13 – 16 יהנו מהספר הזה יותר, אם כך, אז כן, מדובר בספר מצליח. אך אם אתם מעל הגיל הזה ולא מחובבי הז'אנר לא הייתי ממליצה.

לסיכומו של דבר, מדובר בספר מהיר, קולח ונקרא בשקיקה אך יש לזכור כי מדובר במד"ב בדיוני לנוער וההגזמות בספר ניכרות היטב לעין בוגרת יותר, במיוחד כשהכל נגמר בהפי אנד יחסי, מתוק ומבחיל. ברשותכם, אני חוזרת לסטיבן קינג.

ביקורות נזעמות כבר קראתי על הספר הזה.
גם כאלו שהחליטו שהוא ספר ממש ממש (אבל ממש!) מדהים.
וזו תהיה ביקורת ניטרלית לחלוטין.
(אני מקווה)

החיסרון הכי בולט של הספר, מהחוויה שלי איתו-
הוא נגמר מהר.
כל כך מהר, שלא הספקתי לקבוע דעה אחידה על הדמויות.
כל כך מהר, שאני כמעט ולא זוכרת איך קוראים להם!
כל כך מהר, שבקושי הבנתי את הרקע של הסיפור.

לא נהנתי מאוד לקרא את הספר וגם לא ההפך, הוא פשוט ניטרלי כזה. אורירי וחולף.
המחשבה היחידה שחזרה על עצמה במשך כל הקריאה- הייתה המחשבה על זה שיש לה צלע שבורה.

די בתחילת הספר, ברוק מתרסקת עם האופנוע, או מה שזה לא היה- ושוברת צלע.
כתוב שהכאבים איומים, שהיא בקושי מצליחה לעמוד על הרגליים- אבל מה לא כתוב?
לא כתוב איך, במשך כל שאר הספר- היא מספיקה לחטוף מספיק פציעות וחבלות, ועוד לרוץ, להלחם, לנהוג במכונית...
איך ולמה היא לא מתעלפת מכאבים? אתם לא יכולים לגרום לי להאמין שכוח הרצון האדיר שלה למצוא את אחותה השאיר אותה על הרגלים במשך כל הזמן הזה!

חוץ מזה, אני לא רואה הרבה דמיון בספר למשחקי הרעב.
את הזירה דמיינתי בכלל כמו הזירה במשחקים. שטח ענק ורחב שאליו שולחים מתמודדים שיהרגו אחד את השני.
זה לא ככה.

מעבר לזה ארנה 1 הוא ספר, שאם את/ה לא מסתייג/ת מכמה תיאורים שמדכאים את החשק לאכול- יכולים לקרא בכיף ולהעביר שעתיים- שלוש בקריאה.

"מאז 'משחקי הרעב' לא הייתה סדרה כל כך מסחררת שלא תוכלו להניח מהיד לרגע."
אמ, טוב. בואו אפילו לא נתחיל להשוות את הספר ה.... מזעזע הזה למשחקי הרעב. ואני לא אומרת את זה רק כי אני ממש אוהבת את משחקי הרעב, אבל זה פשוט ככה. ארנה 1 ספר שלא שווה אפילו לבזבז עליו את הזמן.
במשחקי הרעב באמת יש עלילה. פה? אין. זה מתחיל ונגמר מהר. אתם לא מבינים איך כבר קראתם 300 עמודים. (בדרך כלל אני אומרת את זה על ספרים שאני מאוד אהבתי..)
אם היה לי שקל על כל פעם שגילגלתי עיניים או שצחקתי מכמה שקטע מסויים מטומטם הייתי יכולה להתעשר בהרבה.
הרעיון נחמד (בערך) עולם פוסט אפוקליפטי זה משהו שמאוד תופס בספרים של בני נוער. ובעקרון זה היה יכול לצאת ספר סביר אבל הוא לא יצא כזה. לצערי.
בכל מקרה, יש לי הרבה מה לומר על הספר הזה והעלילה שלו אבל אני לא רוצה לעשות ספוילרים (במקרה ותחליטו לקרוא את הספר הזה. מה שאני לא ממליצה)