הספר הזה סובל מאנמיה של מקוריות. נדמה כי כל ז'אנר ספרי הנוער חרוש כשדה בתחילת העונה, ובכל זאת אני נופלת במלכודת כל פעם מחדש. מלכודת הביקורות הטובות.
מה לא שמעתי על מלכה אדומה? (ולא דווקא מ"סימניה")-
#הספר המדהים ביותר שיש
#מקורי ומרתק
#מושלם
#מושלם
#מושלם!
אני לא פראיירית שלא קוראת ספרים "מושלמים". אני פראיירית שמאמינה למבקרי ספרים שלא מודים שהמסטיק שהם לועסים כבר לא מזכיר שום דבר שדומה לתות, וצבעו הוורוד הבוהק הפך לגוש אפור ומוזר.
אז כן. מצאתי את עצמי עם מלכה אדומה בידיים.
אז מה יש לנו כאן בעצם?
#ממלכה ששקועה במלחמה.
#נערה בת 17, תוססת ומרדנית, עם אחות קטנה שהיא אוהבת הכי הכי בעולם, שמתמודדת עם בחירות לא פשוטות בעודה מנסה לעזור למשפחתה הענייה לעמוד על הרגליים. נכון שיכולתם לקרוא את הפסקה האחרונה ולא לדעת אם מדובר ב"משחקי הרעב" או ב"המועמדת"? נכוןנכוןנכון??
#משולש אהבה עם בחור שבטוח לה להיות איתו, מבין אותה, מקבל אותה ושאומרים שהיא מושלמת בשבילו. ומישהו שמאורס למישהי אחרת, מסתורי ומדהים. שםקכןךיקלזדצבגסדל\ףחצלהמךזדצשצף דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי דייייייייייייייייייייייייייייי עם זההההההההההההההההההההה אוףאוףאוף.

סוד גדול להסתיר (מפוצלים). אנשים עם כוחות מיוחדים (בני לוריאן). גינוני מלכות (המועמדת).
ומה נשאר? משחקי הרעב :) שזה בעצם כל שאר הספר.
אז כן. שום דבר כאן לא מפתיע. לא הטוויסטים בעלילה, לא העלילה, אפילו לא המצב המשפחתי של הדמות הראשית.


אבל בעודי אדם סלחן, אפשר להגיד שהספר היה זורם, מעלה גיחוכים, אפילו אפשרי לשקוע בו. זהו. הוצאתי את כל אנרגיית-המחמאות שלי. עכשיו אני אצטרך להסתובב שבוע זעופה וקודרת מרוב הנחמדות שנשפכה לי כאן. תודה רבה, ויקטוריה איויארד.

לסיכום- משל קצר:
היה היתה עלמה צעירה בשם ויקטוריה איויארד שהלכה ברחוב. קרה המקרה ונתקלה במסטיק שדבק ברצפה. את המסטיק הזה לעסה ראשונה סוזן קולינס לפני זמן רב, והיא נהנתה מרוב המיץ והטעם של ההתחלה. כשסיימה וזרקה אותו, מצאה אותו ורוניקה רות, והתחילה גם היא ללעוס אותו. המסטיק כבר איבד את רוב טעמו, אך היה עדיין נסבל. אך מה קרה אז? אז מצאו אותו אלי קונדי, קיארה קאס, סי ג'יי דוהרטי ועוד רבות וטובות. כל אחת לעסה את המסטיק במרץ, עד שנשאר רק גוש אפור ומגעיל. ומה נשאר לויקטוריה המסכנה? נכון. שום דבר. שום תירוץ ללעוס את המסטיק הזה. אבל היא לעסה אותו, והיא לא תוציא אותו מהפה עד שיראו אור עוד לפחות שני ספרי המשך.

אז אני כועסת שבזמן הזה יכולתי לקרוא משהו טוב יותר. האם הבנתי במה טעיתי? בהחלט. האם אלמד מהטעויות? כנראה שלא. לא יעבור זמן מה ויצוץ ספר חדש עם ביקורות מעולות. ומה אם הספר הזה יהיה באמת טוב?

וככה, ידידי, התחילו בעיות האמון שלי.

הפעם הראשונה שהתביישתי בגוף שלי הייתה בכיתה ו', כנראה. האביב הגיע ואיתו גל חום, ואני הגעתי לבית הספר במכנסיים קצרים. כשנכנסתי לכיתה ראיתי את שאר הבנות יושבות ביחד ומדברות על תהליך הסרת השיער הכואב שנאלצו לעבור, תוך ליטוף רגליהן החלקות. אני והרגליים השעירות שלי הרגשנו לא שייכות, והייתי המוזרה והשונה-אפילו יותר מתמיד (להעדיף להישאר בכיתה בהפסקות ולקרוא לא עוזר לילדים לחבב אותך).
זה לא נגמר שם. אחר כך הגיעה מריטת הגבות והשפם ואופנות שונות ומשונות כמו צמידים זוהרים, שרשראות שפם ומגפיים אוסטרליים (אני גאה לומר שלא נסחפתי לאף אחת מהאופנות האלה, אבל זה רק גרם לי להרגיש יותר מוזרה ו"לא בסדר"). תמיד ליוותה אותי ההרגשה שאני צריכה להתחקות אחר השיגעונות שהעולם ממציא, להתאים את עצמי לחברה. ואם לא? אז אוי ואבוי. להיות שונה? זה לא יפה, זה לא נאה וככה לא עושים בכלל.
גידלתי לעצמי עמוד שדרה לעניינים האלה רק לפני שבועות אחדים. ההבנה על מה שהדברים האלה עושים, על מחיקת האינדבדואליזם ו"פס הייצור" הגיעה מזמן, אך רק לפני זמן קצר היה לי האומץ לעמוד נגד זה. נגד הזרם.
אז כן. עכשיו כבר לא אכפת לי ללכת לבית הספר עם סנדלי שורש (לא ממש אופנתיים אבל נוחים להדהים), ללכת לבריכה עם בגד ים שלם (ביקיני זו המצאה מזעזעת) או להסתובב בלי איפור. אבל ההרגשה הזאת שאני לא בסדר, השפיטה התמידית מהסביבה תמיד נמצאת שם- בצורה מודעת ובצורה בלתי מודעת.
לפעמים אני רוצה לקום ולומר לכל השופטים "מה בכלל אכפת לכם? לחברה אין מקום לומר לי מה לעשות. זוהי הבחירה שלי, ולכם אין זכות להגיד לי מה להחליט"- לשים מראה מול הפרצוף שלהם, כדי שיבינו שיש להם דברים יותר טובים לעשות מאשר לדחוף את אפם הגדול שלא כדרך הטבע לעניינים של אחרים.

הספר הזה הוא מראה. מראה הומוריסטית, פארודית ומדויקת של החברה שבה אנחנו חיים. בעולם של הספר קיים תאגיד האחראי על הכל- מתוכניות הטלוויזיה לפרסומות למוצרי הטיפוח ולבגדים. התאגיד מממן תחרות יופי "נערות החלום-עשרה" שמתחרותיה הן נערות צעירות וברוכות בכישרונות ובתחביבים- החל מהכנת תבשילים הודיים מסורתיים עד לידע נרחב בבוטניקה, אופרה ודיקלום שמות של מדינות, וכל זאת תוך צעידה על מסלול הדוגמנות. אותן נערות מוכשרות הן גם חסרות מזל- הרי שטיסתן מתרסקת על אי בודד ורק מעטות שורדות (וללא פצירה לציפורניים- דמיינו את האימה).

הספר לא רק הומוריסטי וקליל, הוא נוגע מההתחלה שלו לנושאים רגישים כמו טרנסג'נדרים, פמיניזם, החפצה ומיניות. הכתיבה שטחית וחסרת עומק ותיאורים (האם שוב כדי לסמל את השטחיות שבתחרויות היופי?) והקריאה מהירה מאוד, ולמרות העובי של הספר אפשר לסיים אותו בימים ספורים. הפסקת פרסומות כל כמה פרקים, שידורים חיים ודפים שהמתחרות מילאו בפרטים אישיים מוסיפים רקע לעלילה ועוזרים לגרום לה להיראות אמינה יותר.

-ספוילרים לסוף הספר-
הסוף כאילו לקוח מתוך סרט ריגול/פעולה לבני הנעורים, סוף מגוחך ומופרך לחלוטין מפני שהכל מסתדר איכשהו על הצד הטוב ביותר. אני מאמינה שזה ככה בשביל להגביר את ההחצנה, ואולי בשביל לצחוק על כך שיש באמת סרטים כאלה..
-סוף ספוילרים-

מומלץ למי שעבר את גיל 16 (הסימון על הכריכה מוצדק). אולי יש אנשים שאחרי שיקראו את הספר יחשבו פתאום שזה לא כל כך חשוב מיהו שחקן השנה, שעור פנים חלק לא באמת ישפיע להם כל כך הרבה על החיים ושבכך שהם מתעסקים רק בחיצוניות ומאמינים למה שמנסים למכור להם- הם עושים מעצמם בדיחה אחת גדולה.

ציפיתי לנפילה הגדולה. עצוב שהייתי צריכה להכין את עצמי לאכזבה, ולרצות לקרוא את הספר הזה רק כדי להשלים עוד סדרה.
כמעט תמיד הספר האחרון בסדרה הוא החלש ביותר- נאמנים (סדרת מפוצלים), עורבני חקיין (סדרת משחקי הרעב) ועוד..
הספר האחרון הוא לא בהכרח הגרוע ביותר- אך ברוב הפעמים הוא לא מצליח לשמר את ההצלחה של קודמיו.
במיוחד בגלל ש"מבחני הכוויה" היה בעיניי ספר של שניים-שלושה כוכבים, לא ציפיתי שדשנר ימצא את מה שאיבד בסוף "הרץ במבוך"- את ההומור, השנינות והקצב המהיר.

לאחר ההקדמה הזאת אגיד ש"תרופת המוות" הוא הספר הטוב ביותר בכל הסדרה.

דשנר התאפס על עצמו ובגדול ופיצה על הספר הקודם בסדרה.
חוץ ממחסום קריאה שתקף אותי בסביבות עמוד 150, הקריאה שלי הייתה רציפה והייתי מרותקת לספר, והתוצאה היא שסיימתי אותו בתוך שלושה ימים.

אין כאן שום עמוד מרוח. שום פרטים לא חשובים או קטעים משמימים.

שורת סיכום- סוף חזק ומעולה לטרילוגיה נחמדה מאוד בסך הכל.


ותזכרו- נתעב זה טוב!

עוד ספר של ריק ריירדן. עוד ספר שבמרכזו ילד שמגלה שהוא קשור למיתולוגיה מסוימת, וביחד עם בחורה חכמה וחזקה וטיפוסים נוספים הוא עובר הרפתקאות הזויות כדי למנוע מהעולם להיחרב בשבוע הבא.

נו, מה חדש.

לכן באופן טבעי, ברגע ששמעתי ש"מגנס צ'ייס" תורגם מיד רצתי לספרייה בשביל לקרוא אותו.

למה?, אתם שואלים.

האמת שאין לי תשובה ברורה לזה. ריק ריירדן מוציא ספרים כל שבועיים בערך, ואי אפשר לומר שהם מקוריים. הלך לפי המתכון של "פרסי ג'קסון", אבל במקום חמאה שם מרגרינה.

אז למה רצתי לקרוא את "מגנס צ'ייס"? איך זה כל כך מצליח לו?
קודם כל, הכתיבה שלו מעולה. היא זורמת, ואחרי שעקפתי מחסום קריאה שהתמשך עד עמוד 150 בערך, סיימתי את הספר בימים ספורים.
שנית, הוא מצחיק. אי אפשר לעבור עשרה עמודים לפני שפוגשים בעוד בדיחה סרקסטית שמעלה גיחוך.
והכי חשוב- הוא יודע לספר סיפור. הוא יודע לא למתוח קטעים כמו מסטיק ולהשאיר את הקוראים במתח.

"מגנס צ'ייס" הוא אחד הטובים שלו.
הוא מצחיק, ומכיל דמויות מגוונות יותר מבשאר ספריו של ריירדן: (מכאן יהיו ספוילרים)
שמאלי שמתקשה להחליט איפה למקם את הנדן (מעלה הזדהות אצל חלק מהקוראים), ערבייה, חירש ו-טוב, נו, גמד.
בנוסף, נחשו מי בת דודה של מגנס- אנבת'. אה-הא. ואפילו פוגשים אותה כמה פעמים בספר (וחבל שלא יותר). זה כל כך משפר את הספר, ואפילו יש איזכור קטן לג'ייסון גרייס (למרות שהוא ממש לא קשור...).

למה ארבעה כוכבים?
כי יש לו גם מגרעות. חטפתי הרעלה קשה של ריק ריירדן (מונח שהמצאתי שמתייחס להצפה בבדיחות, כתיבה לא רצינית וסיפורים הזויים) שהייתה קצת קשה לי כאן, סיפור די מועתק ומחסום הקריאה שהזכרתי קודם, שנבע מ.. אני לא בטוחה ממה.


ולסיכום: ספר נחמד מאוד, חובה למעריצי ריק ריירדן ואפשרות נחמדה לקריאה לשאר העולם.

נקנח בכמה ציטוטים (לא מצחיקים, אלא יפים ומעוררי מחשבה בעיניי):

"'העניין לגבי הגורל הוא כזה, מגנס: גם אם איננו יכולים לשנות את התמונה הגדולה, הבחירות שלנו עשויות לשנות את הפרטים. כך אנחנו מורדים בגורל, מותירים חותם'".
-----------
"המגבלות יחידות של הקסם הן הכוח שלך והדמיון שלך".
-----------
"קשיים הם כלי נפלא בטיפוח הכוח".
-----------

הספר הזה הוא אמיתי מאוד, עם סיפור שקשה להאמין שיכול לקרות. הוא מספר על נערה שלא חולמת ללמוד בקולג' או להתחתן או ללדת ילדים- אלא להיות בחיים עד יום הולדתה. נערה שמבינה שהדבר היחיד שנותר לה לעשות- עכשיו כששלחו אותה הביתה למות- הוא לחיות.

עכשיו- מהאנשים שקוראים את הביקורת הזאת, כמה מכם עושים באמת את מה שהם רוצים? אולי יש לאחת מכם חלום ללמוד ציור. או למישהו אחר מכם לקפוץ בנג'י. אבל הרוב לא יעשו את זה. למה? כי זה ילדותי. כי זה יקר. כי מה אחרים יחשבו על זה. כי אין זמן לזה. תירוצים, תירוצים, תירוצים.

לטסה סקוט אין תירוצים. כמו שהיא יודעת, אי אפשר להעניש מישהי גוססת. ואין לה זמן לחשוב מה אחרים חושבים עליה או איך זה ישפיע על העתיד- כי העתיד כבר ידוע לה. ולכן היא מכינה רשימה- כותבת אותה על הקירות, מספרת עליה לחברתה ולהוריה וברדיו ולכל מי רק מוכן לשמוע- רשימה שבה עשרת הדברים שהיא חייבת- אבל חייבת! לעשות לפני שהיא מתה. סקס. סמים. לעבור על החוק. להגיד "כן" לכל דבר למשך יום אחד.

אבל ככל שהיא מספיקה לעשות יותר ויותר דברים, כך מתחוור לה כמה עוד דברים יש לעשות, אפילו הפשוטים ביותר. לשתות תה. להביט בציפורים. לשמוע מוזיקה.

טסה סקוט vs הזמן.

הספר הזה גורם לי לרצות לחיות. להביט בשמיים ולחייך וליהנות מהדברים הכי פשוטים בחיים. הוא גרם לי לשים לב לכל היופי שיש בעולם הזה, ולרצות עוד ועוד ממנו.

אממה. הספר הזה לא מושלם. קודם כל, הוא כתוב בשפה נמוכה ובפונט של ספרי ילדים, לא נוער.
דבר שני, הספר הזה גס מדי לטעמי בשביל ספר נוער. למרות שיודעים למה נכנסים (בכל זאת כתוב שהיא תעשה סקס על הכריכה האחורית), הייתי מאושרת יותר אם הסופרת הייתה חוסכת מאיתנו כמה קטעים.

מלבד זאת, זהו ספר טוב. לא ספר מופת, אך בהחלט מעורר מחשבה עם עלילה טובה וכתיבה זורמת.

אז מה לקחתי מהספר הזה?
לחיות, בלי קשר למתי אמות.
להתפעל מהחיים ומהדברים הקטנים.
לאהוב בלי גבול.
ולא לדפוק חשבון לאף אחד.

זה לא דבר רגיל, להרוג את הדמות הראשית בפרק הראשון. אך זהו נושא הספר- המילה הקצרה להחריד והעמוקה לאין שיעור הזאת- מוות.

מוות הוא סוף. אם תרצו בכך ואם לא, החיים שלכם- ולא משנה איך הם עברו עד עתה- יסתיימו לבלי שוב.

מחשבה מדכאת, הלוא כן?
כמובן, יש אנשים שקשה להם לקבל את העובדה שזה נגמר. הם מאמינים שיגיעו שוב לחיים בצורה אחרת, או שיישארו כאן בצורת רוח רפאים או שיעלו השמיימה ורק ישחקו גולף וישתזפו ויאכלו גלידת שוקולד ששורפת קלוריות כאילו אין מחר במשך כל החיי- טוב, במשך כל מה שזה לא יהיה. לאנשים קשה להבין שזהו זה, אין יותר ספרים ועבודה ואוכל ותשלום מיסים וארנונה והתבטלות וכתיבת ביקורות וריצה ואוויר. זהו זה.
לפריק קונטרולס כמוני קשה במיוחד לקבל את זה. אנחנו רוצים להאמין שרגע המוות לא יגיע אלינו לעולם וגם אם כן- מתי ואיך נלך יהיה בידיים שלנו.
אבל זה לא נכון. אנחנו לא יכולים למנוע את התאונה או המחלה או מה שזה לא יהיה שיסיים את הכל, לא משנה כמה נאמין בכך.

אבל מה שהשארנו מאחורינו? זה לגמרי בידיים שלנו.

אנחנו יכולים לבחור אם להחמיא ולחבק ולאהוב את הסובבים שלנו ובכך לחזק אותם, או לרכל עליהם או להציק או פשוט להיות גסי רוח, ולהרוס אותם.

וזה עד כדי כך פשוט.


סמנתה קינגסטון היא ביץ' אמיתית. היא מבלה את חייה בהתאכזרות לאחרים והתמזמזות ושיכרון ובילויים עם החברות שלה והתמסטלות ובלהגיד לעצמה שהיא ממש לא אשמה. היא לא אשמה שהילדה ההיא יושבת בשירותים ובוכה ובכך שהילד ההוא לא הגיע היום לבית הספר. זה הם שהביאו את זה לעצמם.
כמו המשפט החביב עליה: "בית הספר אמור להכין אותנו לחיים, לא? יש כאלה שיש להם ויש כאלה שאין להם. ואין מה לעשות."
כנראה שגם המוות שלה הוא מעט באשמתה. איש לא אמר לה להיכנס למכונית בלילה גשום עם חברות שיכורות שמועדות לתאונות. איש לא אמר לה לשבת במושב שליד הנהג, ולהעלים עין כשחברותיה מתווכחות ורק לפטפט על הפעם ההיא כשהן עשו מלאכי שלג בקיץ.

סמנתה לא הבינה בחייה שיש לה כל כך הרבה השפעה על אחרים. אך היא הבינה זאת לאחר מותה.


~~~~~~


אהבתי את הספר הזה מכמה סיבות. הכתיבה קולחת וזורמת והרעיון נהדר.

עכשיו, הדמות הראשית היא ביצ'ית מאנייקית שלא מודעת לעצמה. וככה גם שלושת החברות שלה.
אבל מה? אי אפשר שלא לאהוב אותן.

הספר הזה הוא כל כך אמיתי, והדמויות בו כל כך אמיתיות.
הן לא רק טובות או רק רעות, הן לא פועלות מתוך גבורה או אהבה או משהו שמעורר הערצה.
הן נערות נורמליות לחלוטין. לכל אחת הטראומות שלה, הצדדים הרעים והטובים שלה והדברים שעושים אותה מיוחדת.
לינדזי, מנהיגת החבורה, יכולה לדבר בגסויות ולדרוך על אנשים ולשנוא אותם בלי סיבה, אבל היא יכולה להגיד שהיא אוהבת מישהו או מישהי ובאמת להתכוון לזה, ולפחד ולהיות זקוקה לתמיכה. היא אדם נורמלי.


הספר מתויג כ"ספר מהעולם האמיתי" ולמרות הצד הסוריאליסטי המובהק שלו- הוא לא יכל לענות על ההגדרה הזאת טוב יותר.
הסופרת אומרת שהיא כתבה בכנות מוחלטת ובנאמנות למה שקרה בתיכון שלה, כך שבספר נוגעים בנושאים כמו מין, אלכוהול וסמים. הספר לא מתיימר להציג את הנוער במיטבו או את הרוע בהתגלמותו- הוא מציג בית ספר אמריקאי רגיל.
הנה המקובלים, שם. והנה נבחרת הפוטבול, ונבחרת המתמטיקה והגותים והשתקנים והמסוממים.

הספר לא מושלם. ברגעים מסוימים הוא כל כך צפוי שזה מצחיק, וקטעים מסוימים מיותרים.

אבל הסוף מרתק. והיו שם כמה ציטוטים שראויים להעתקה.

בשורה התחתונה- ספר טוב ומומלץ.

נ.ב. תחיו את החיים עד כמה שאפשר,
בגלל שלאולי לחלק מכם יש את מחר,
אבל לחלק מאיתנו יש רק את היום,
והאמת היא
שאף פעם אי אפשר לדעת.

~מכיל ספוילרים~
יומני היקר,
היום חשבתי וחשבתי והגעתי להחלטה! אני אכתוב ספר נוער. לא רק ספר, אלא סדרת נוער!
אבל ישנה בעיה אחת- אין לי מושג על מה לכתוב. ישבתי מול דף ריק במשך שעות, אבל שום רעיון מקורי לא עלה במוחי.
אז חשבתי על פתרון, שאם יורשה לי להגיד- הוא פשוט גאוני! אני אעתיק מספרי נוער אחרים.
אני לא אעתיק מילה במילה, אבל קצת מפה, קצת משם.
אז בואו נראה. ספר נוער.
עולם פוסט אפוקליפסי כמובן. עם מדינה חדשה שקמה מהאפר. בתוספת מורדים, כמובן (אהמ משחקי הרעב). מחוזות? כבר יש. בתים? כבר יש. פלגים? כבר יש.
אה! אני יודעת. מעמדות. כן, מעמדות. ככל שמספר המעמד גבוה יותר, ככה אתה יותר עשיר. בדיוק כמו משחקי הרעב. ולכל מעמד עיסוקים משלו, בדיוק כמו משחקי הרעב! ואם אתה נולד למעמד שעוסק בדבר מסוים, כמו אומנויות (אומנויות? זה הכי מקורי שיש לי? טוב, מילא) ורוצה נגיד להיות, אנלאידעת, שחקן כדורגל נגיד, אי אפשר. אהא! בדיוק כמו מפוצלים. ערמומי מצידי. ליצור חיקוי של חיקוי של משחקי הרעב.
יופי, אז יש לנו עולם. מה עוד צריך.. גיבורה! שתהיה שוברת מוסכמות בבקשה. עם אקסטרה פלפל.
אבל מה יהיה השם שלה? אנחנו לא רוצים שם רגיל, אלא שם מטורף כזה, מיוחד ומעניין כמו הגיבורה.. אני יודעת, אמריקה! כן, אמריקה. פטריוטי מצדי. חוץ מזה, איזה גרין אחד פרסם ספר ששמה של הגיבורה הראשית הוא אלסקה, והוא התעשר כמו אנלאידעת מה, אז כנראה שחזק אצל בני הנוער הקטע הזה של שמות של מדינות בתור שמות פרטיים. יאללה, נזרום.
אז אמריקה יש לנו.. בואו נדחוף גם אחות קטנה שהיא אוהבת הכי בעולם, והיא ופרים- לא, פרים כבר יש. והיא ומאי החברות הכי טובות בעולם כולו!
עכשיו צריך קצת רומנטיקה ומין. זה לא ספר נוער אם אין בו קצת רומנטיקה ורמיזות מיניות, נכון?! יפה. אז נוסיף רומן סודי עם נער מבוגר. ושברון לב.
עכשיו, בואו נעתיק קצת מיומני הנסיכה.. שיעורי נסיכות? יש. חיה בארמון? יש.
אבל אני מקורית, לא ככה? אז בואו נערב, בפעם הראשונה- גם סדרת טלוויזיה! ואיזו סדרה מתאימה יותר מהסדרה הדביקה, המשעממת, והמצליחה באופן מפתיע- הרווק! 35 מתמודדות מתחרות על ליבו של הנסיך, חוץ מגיבורתנו כמובן, שהגיעה לשם לגמרי במקרה. יהיה טקס בחירה (אהמ משחקי הרעב) והן יתחרו עד שתישאר מועמדת אחת אחרונה, המנצחת (אהמ משחקי הרעב!)
ובואו נשאיר סוף פתוח כדי שכל הנערות הנואשות שהתמכרו לספר כמו לסמים ירוצו ויקנו את ספרי ההמשך!
Bring on the money!
~~~~~~~

אז זאת הייתה התחושה הכללית שלי מהספר. למי שקרא את הביקורת שלי על "הגיבור האבוד" יודע שאין לי שום אינדיקציה לדירוג חוץ ממידת ההנאה שלי מהספר, אבל כאן זה כבר היה בוטה מדי. כנראה שהייתי מעניקה לספר ארבעה או אפילו חמישה כוכבים אם הוא לא היה כל כך מועתק! זה הפריע לי לאורך כל הספר.
מלבד זאת, זה ספר כייפי. אני ממש לא טיפוס של ספרים רומנטיים אבל בכל זאת הצלחתי ליהנות מהספר.
אם זה שמעתיקים כל דבר מכל מקום לא פוגם בהנאה שלכם מספר, זהו הספר בשבילכם.

לכל אחד יש את הguilty pleasure שלו. יש כאלו שאחרי יום עבודה ארוך יתחרדנו מול הטלוויזיה עם קערת גלידה, יש כאלו שיקראו את מדורי הרכילות במגזינים.
אני קוראת ספרי נוער.
כן, אותם ספרי נוער המאוסים, המגעילים, הטחונים, המשעממים ומה לא.
אותם ספרי נוער שרק בני נוער אוהבים, שהמבוגרים מסתכלים עליהם ביהירות מלמעלה ואומרים "איזה זבל בני הנוער של היום קוראים.."
"אבל לפחות הם קוראים!"
"לפחות זה.."

אבל אני בת נוער.
אני צעירה ותמימה מכדי להבחין בין ספר טוב באמת לבין פחות, אין לי שום אינדיקציה לדירוג חוץ ממידת ההנאה שלי מהספר.
נהניתי מאוד? חמישה כוכבים.
אפשר לוותר? שניים.
חתיכת זבל (ויש הרבה כאלה, אל תדאגו)? כוכב אחד קטן ואומלל.

אני קוראת ספרי נוער.
אני קוראת ספרי נוער מעולים, כמו הארי פוטר (מלך מלכי המלכים הבלתי מעורער, ואם אתם חולקים עליי אני אהפוך אתכם לסקרוטים פוצי תחת), משחקי הרעב, פלא..
אני קוראת ספרי נוער שהם גם חיקויים, כמו מפוצלים.
ואז יש את דמדומים. סליחה לכל אוהבי הסאגה, אבל אני לא יכולתי לעמוד ביותר מהספר הראשון. אפילו לי יש גבול. כוכב אחד קטן ואומלל.

פרסי ג'קסון מתברג אצלי ב"מעולים". בלי להתאמץ, ריק ריירדן יוצר ספרי הרפתקאות נהדרים.
גם סדרת ההמשך, "גיבורי האולימפוס", התחילה בצורה מעולה.
זה נכון. לא תמצאו כאן תיאורים מורחבים, או דיאלוגים חכמים במיוחד, או המון מקוריות.
אבל בשבילי, ריק ריירדן הצליח. בסולם של אפס עד ג'יי קיי רולינג, הוא מצליח לגרד לה את הקרסוליים. זוהי לא משימה קלה, רבותיי.

בשביל קריאה קלילה, גיבורי האולימפוס (ופרסי ג'קסון קודמו) למרות כובד משקלם, מצליחים להיות קלילים ולספק את הסחורה.

https://www.youtube.com/watch?v=zKxr-A1T_yY

אם תביטו לשמיים, תראו המון כוכבים.
בתוך אותם שמיים, נחה לה כוכבית 612, שעד לא מזמן חי בה הנסיך הקטן.
כוכביתו של הנסיך קטנה כל כך, שאפשר להקיפה בכמה צעדים.
הכוכבית ומה שעליה הם כל עולמו של הנסיך.
החל מבעיית הגינון החמורה שלו- עצי הבאובב החצופים שמעזים לנסות להשתלט על כוכביתו,
עד שושנתו היקרה, המפונקת, השושנה שהשאיר מאחוריו.
כוכביתו של הנסיך נוחה לו מאוד- כל יום עליו לסרוק אותה ולסלק באובבים בלתי רצויים ולטפח את השושנה המפונקת, אך בתמורה לכך הוא יכול לצפות לא רק בשקיעה אחת ביום, אלא בעשרות- כל שעליו לעשות הוא ללכת מספר צעדים והנה, הוא בצדה השני של הכוכבית, בדיוק בזמן לשקיעה נוספת. יפה שקיעת שמש ללב עצוב.
כשהוא פגש אותי, הוא כמעט השתגע מדאגה לשושנה שלו. כל כך קטן היה הנסיך, כל כך תמים.
מטרה אחת ויחידה לו, לחזור אל שושנתו האהובה.
הנסיך הקטן מפלוגה ב'
לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח
וכל שושניו הן קוצים כעת
וליבו הקטן קפא כקרח..

האם הוא זכה
לחזור לאותה שושנה?
האם אכלה אותה כבשה?
העם עצי הבאובב השתלטו על הכוכבית וחנקו את השושנה?
שושנה קטנה. שושנה מסכנה.
היכן הנסיך שלה? לאן הוא הלך?
איך הוא העז לעזוב אותה?

הספר ישבור אתכם. הוא יאחה את השברים, רק כדי לרסק אתכם בשנית.
הוא שמח ועצוב,
הוא מלא חרטה וכעס
ורוגע ואהבה
הוא מלא בנסיך קטן
נסיך אחד, שכל ממלכתו היא כוכבית קטנה
ושושנה.