בימים האחרונים חשתי חוסר מנוחה טורדני ומעקצץ. חשקה נפשי בספר שיעורר בי מנעד של רגשות שונים. שכאשר אאחוז בו ואמקד מבטי בשורותיו אבלע לעולם אחר, שאחוש כאילו הדמויות בספר זה הן בשר ודם והן ניצבות מולי באמצעות דמיוני העשיר.
ספר כזה לא הזדמן לי וחוסר המנוחה הלך וטפח כאילו היה עוגה עגלגלה אך עבשה וסרת טעם. השתוקקתי לספר שיסיח את דעתי מהדכדוך ומחוסר הוודאות בה אני נתונה. חוסר וודאות מעיק ומחניק שההיזכרות בו גורם ללחלוחית בעיניי בכל עת.
כשקצה כל תקווה, בעת ביקורי השבועי בספרייה, צדו עיניי את הספר הזה והחלטתי בליבי לקרוא בו. עוד באותו יום התיישבתי על ספתי בסלון והחילותי במלאכת הקריאה, סקפטית לגבי השפעתו של הספר ותוהה ביני לבין עצמי האם אכן יצליח להכניסני בצל קורתו לשעות מספר והתחושה המתעתעת תמחה לה...
להפתעתי ולשמחתי, שגיתי. הספר הצליח לעניין ולרתק ועורר בי את כל הרגשות שספר טוב באמת מעורר בקורא. דמיוני עבד בקדחנות שעות נוספות ועד מהרה מצאתי את עצמי פוסעת ברחבי אפריקה, כשאני עדה להכנותיהם של שלושה ג'נטלמנים מהוגנים, מהוקצעים [במיוחד סר גוד שמקפיד על הופעתו גם ברגעי סכנה] שאוספים את כל המטלטלים הדרושים, ליבם מחסיר פעימה ומחשבה אחת במוחם: האם יצליחו לצלוח את המסע הזה שלא יודעים בו מה יוליד יום? ואם, למעשה, ישארו חיים בכדי לספר אודותיו לכל מאן דהו המוכן לכרות אוזניו ולהאזין לסיפור יוצא דופן?
המשכתי במסעי עם הג'נטלמנים ועוזריהם השחורים, ילידים אפריקאים מנוסים והתכונה החשובה מכול במסע שכזה- נאמנות עד מוות. צעדנו במדבר רחב הידיים כשרק המפה של סלבדורה, שנכתבה בדמו לפני כ-300 שנה, משמשת לנו מורה דרך המוטל בספק לגבי מהימנותו. ככל שהקילומטרים עברו להם, הצמא החניק את גרוננו והקשה על הנשימה והדיבור בה-בעת, בעודנו כושלים על החול הרך ומתנשפים. תחושות קשות עברו על כוחותינו... זיק החיים ריצד מעיניהם של עמיתיי אבל הם חשו כי הסוף קרב, עוד שעה....חצי שעה....דקה...שניה...יגווע גופם, יכבה פתיל החיים העקשני המאיר באור קלוש את גופם ויתכסו בשמכה כבדה ומנומנמת, שמכת המוות שתחבוק אותם ותבזוק עליהם מעטפת חול סמיך שישקיע את גופותיהם הרפויים אל תוך האבדון, אל האפלה הנצחית...האומנם?
המשכנו במסענו חורץ הגורלות, לאחר שבדרך נס עברנו את המדבר הצחיח שרק היענים אירחו לפוקדים אותו חברה דוממת, אל הרי שדיי מלכת שבא, ערים מכוסי שלג רך וזקורים הם אל-על כשדייה של עלמה צעירה וענוגה. אילולא היה זה מחזה מעורר בעתה ורמז קודר לצופן לנו בעתיד הקרוב, היה המראה מפיח בנו תחושת התפעלות רבה והקסמות על יציר כפיו של הטבע. התחלנו במלאכת הטיפוס, הרים שככל שהנך מטפס בהם כך הדרך מתארכת לכדי נצח והקור העז עושה בך שמות ויונק את לשד חייך. אתה חש שכוחותייך כלים ועוד רגע תמעד על השלג הלבנבן ובתוך מראה פסטורלי וצחור זה מות תומת.
ובתום המסע הארוך שנמשך שבועות אך הרגיש בדיעבד כחודשים רבים ניצבנו אל מול המלך הילידי. עריץ ואכזר תאב דם שהורג ללא רחם כל נתין, גם אם היה בין נאמניו הרמים ביותר או שארית בשרו. הדרך למכרות המלך שלמה ולמציאת אחיו של סר הנרי נדמתה ארוכה כנחש פתלתל וארסי. רגלנו שקשקו אך אנו הסתרנו זאת ונאלצנו להשקיטן שמא יסגירו את רגשותנו האמיתיים, תחושות יראה וחשש. כשאנו עומדים מול האכזר באדם אסור בשום אופן להפגין חולשה ולו הקלה ביותר.
למרות אי הידיעה בה שרינו, העוטפת כערפל סמיך המקשה על הראייה, בכוח החברות, האהבה ובעיקר יצר הישרדות האדם שפיעם בקרבנו, האמנו כי נשרוד.האמנו כי בעזרת נחישותנו נלחם ונוקיע את חוסר הצדק, גם במחיר חיינו.