עד לפני כמה שנים כשקראתי ספרים שהתרחשו בזמן מלחמת האזרחים בספרד לא היה שם עניין שנתפס בעיני כרלוונטי לחיים שלי. בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי קוראת וחושבת על מה שיהיה כאן ועד כמה זה יהיה דומה אם בכלל.
הספר של מנדס כתוב בנימה צנועה, אולי מפני שהוא הבין מספיק גם באנשים וגם במלחמות.
הצניעות הזאת, ביחס לעמדות, מעסיקה אותי מאד בזמן האחרון. מקורה אולי בהבנה שהיא לכאורה פשוטה מאד וטריוויאלית שזה שאתה משוכנע בצדקת עמדותיך אין פירושו שמי שמחזיק בעמדות מנוגדות אינו צודק. אני חושבת שגם אם יש רבים שיסכימו עם זה בהעדר קונטקסט ספציפי, ברגע שמדובר במחלוקת מסויימת וכשישנה מעורבות רגשית ביחס לעמדות והעמדה שלך היא קונקרטית, הצניעות הזאת מתפוגגת אצל רבים מהאנשים.
בשנה האחרונה אני מבלה הרבה בדיאלוגים שעניינם הוא המציאות המדינית כאן. מעורבים בהם אנשים, בעיקר נשים, בעלות עמדות פוליטיות שונות בתכלית. אלה שיחות שמתרחשות כמעט בכל מקום, בישובים יהודיים וערביים, חילוניים, דתיים, במרכז, בפריפריה, מחוץ ובתוך הקו הירוק. אני מרגישה שעם הזמן מסתמנים בקרב הנשים שעוסקות בזה שני גוונים של קולות. ישנן כאלה שרואות בשיתוף הפעולה הזה מהלך טקטי אשר בסופו של דבר יקדם את עמדותיהן וישנן כאלה שרואות בעצם שיתוף הפעולה את עיקר החשיבות של העשייה שלהן, לפעמים כמעט בלי קשר למטרה שלשמה נוצר. אין שום קורלציה בין העמדות הפוליטיות וההשתייכות לאחת מהקבוצות האלה. באופן מפתיע (אותי לפחות) גם מיקומה של עמדה של אישה ספציפית על הסקאלה שבין קיצוני למתון לא קשורה להשתייכות הזאת. יש פה משהו אחר שקצת קשה לי להסביר אותו, גם לעצמי, שמוליד אצל נשים מסויימות נכונות לנהל דיאלוג אמיתי שיש בו פתיחות והקשבה ונסיון כנה גם לראות את הדברים מזוויות אחרות וגם לחפש בהם נקודות משותפות. כשזה קורה זה בדרך כלל לא משנה עמדות אבל זה הרבה פעמים מוליד יכולת לזהות מהלכים שעשויים לשרת תפיסות שונות בו זמנית, תוך הבנה של האופן בו יש לפעול למענם על מנת שלא לערב את מה שאינו קשור לעניין.
אולי המרכיב המשותף הרחב ביותר אצל רוב הנשים שנרתמו לעניין הזה הוא החשש שהשבטיות והלעומתיות והאימון היסודי שעברנו שהוליד בנו את היכולת לפעול באוטומט בלי בכלל לשים לב לזה יכולים גם לסכן אותנו. אין ספק שיש בהם גם יתרונות, אחרת הם כנראה לא היו נוצרים, ואולי בלעדיהם אי אפשר היה לחיות כאן, כל אחד עם האמונות ומערכת הערכים שלו.
הספר לא עוסק בזה אלא באחרית הימים של חברה שסועה, אחרי שהמלחמה התרחשה ואחרי שהרבה מאד אנשים שילמו בחייהם על המחשבות שלהם שעמדו בסתירה למחשבות של אנשים אחרים. יש פה ארבעה סיפורים אישיים ואנושיים שיש ביניהם קשר, לא רק מבחינת הנושא, אלא גם בהתייחסות לפרטי העלילה. כולם עוסקים באנשים שברור להם שגורלם נחרץ, במעשים, ברגשות ובהכרעות שלהם גם ברגעים האלה. יש בסיפורים האלה הרבה מאד כאב, בעיקר כאב אישי, אבל לצד הכאב ישנו איפוק רב, כאילו גם נושא הכאב כבר יודע שאין טעם לזעוק או להלחם, אבל יחד עם זה הוא גם יוזם ועושה מעשים שיש בהם משום נקיטת עמדה. מנדס קורא להם סיפורים של תבוסה. תבוסת המנוצחים ותבוסת המנצחים וגם תבוסתם של אלה שלא החליטו או שלא יכלו להחליט באיזה צד הם, כי זה הרי לא משנה, ממילא כולם מפסידים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
