האמת שהנשמה שלי מתה, ועיניכם חוזות כעת בנסיון החייאה באמצעות כתיבה. על כן לא מצאתי ספר ראוי מזה, משום שהוא, הספר, עוסק בזה בדיוק.
נשמה אחת יש בעולם, והיא נחלקת לשמונה מיליארד אנשים וכמה בני אדם (לא, זה לא אותו הדבר), ועוד תלך ותתחלק הרבה בעזרת האל הטוב, משום שריבוי הוא ממהותה והוא גם ברכתה. ואותה נשמה מחולקת שוכנת כאן בארץ הזאת, והיא פרושה על פני שבע יבשות ותחנת חלל אחת, ואירועים רבים חווה בכל יום, בכל שעה ובכל שנייה.
אבל קודם לכל אלה, נולדה הנשמה כאן, בעולם הזה, והיא, קוראים וקוראות יקרים, היא היפהפייה הנרדמת. וכשנולדה, שמחו הוריה עד מאד, והזמינו לשמחתם את כולם, למעט כוחות הרע, המסומלים, כצפוי, על ידי המכשפה. מדוע? משום שמי יהין להזמין את הרוע להולדת ילדתו היפה עד מאד, שאור יקרות נובע מפניה, ומקרין על העולם כולו?
אבל הסיפור, לא אכפת לו מרגשותיהם של ההורים. הוא מבין, הסיפור, שיהא על הנשמה לעבור הרבה מאד כאן בעולם הזה, עד שיאיר אורה באמת, ועל כן עליה להתוודע אל כוחות הרע כבר מן ההתחלה. ואם תנסה להרחיק את הכוח הרע, יבוא ביתר שאת ובתוקף רב, ואכן זה מה שקורה, והמכשפה הנעלבת דנה את הנשמה היפה למוות. מתי? כשתגיע אל פרקה, אל שלב הבגרות והבשלות המינית. איך? דקור תדקר מנול אריגה.
למזלנו, במסיבה, שנהרסה קשות על ידי המכשפה הרעה, נכחה גם הפיה הטובה. והיא, לא היה בכוחה לבטל את הקללה, אבל יכולה היתה להקל במעט ממנה.
לא תמות, אמרה הפיה. רק תרדם. למאה שנים תרדם.
והנה חלף זמן, וכולם שכחו מן האירועים, רק ההורים זכרו, וטרם בגרה ילדתם, ציוו להרחיק מן הממלכה כל זכר לנול כלשהו. ומה בעצם עשו? כפו על ילדתם - שוב - שלא להכיר את כוחות הרע, ולא לצאת אל העולם ולהביא לידי ביטוי את כישוריה. הם, כמו הורים רבים, היו מגוננים מדי. לא מרוע, חלילה, אלא מאהבתם ומדאגתם לשלומה של ילדתם, נשמתנו היפה. על כן אמרו לה, לנשמה, שלא תביא לידי ביטוי את עצמה, אלא תמצא משרה בטוחה עם פנסיה, ואולי גם תכיר איזה פקיד או אדם אחר, לאו דווקא פקיד, אבל גם לאו דווקא מתאים, ותתחתן איתו, ותקים בית, ותקח משכתנא, ותחייה חיים של בורג במערכת. שוב, לא מרוע, חלילה, אלא מדאגה. אלא שבדאגתם זו, קיפדו ההורים את חוט שמחתה של הנשמה, והפכוה אפורה וכבויה.
כל זה מתמשל בסיפור מיד אחרי נסיון המרד הכושל שלה, של הנשמה, שעל אף האיסור, ועל אף המבצע המרשים להרחקת כל פגע, מוצאת, בסופו של דבר באיזה מקום עלום, נול אריגה ישן, ומיד נדקרת, ואין בכוחה להתגבר על הפגיעה, והיא נופלת ונרדמת, כפי שחזתה הפיה הטובה, ושובת אורה, ואין שמחה בממלכה, שכן הנשמה לא חיה ולא מתה, נתונה במעין עולם ביניים, לימבו, והיא ישנה, חולמת אולי, אבל לא פועלת בעולם, ולא מפיקה את אורה האמיתי.
הו, רבה הדכדכת בממלכת נשמתנו, ואין לה מנחם.
אין לה מנחם? יש ויש.
וזה הנסיך. הוא מייצג את החיבור החי לחיים, את כוח היצירה, את הליבידו המתפרץ, הגועש. ואין הדבר חייב להיות מלא רעשים וצלצולים, שלכל שבריר נשמה החיבור שלו. אחת תמצא חיבורה בהתנדבות ובהגשת עזרה לנזקק, אחרת ביצירה כזו או אחרת, ואחרת בצבירת כוח וכספים. כל נשמה עם החיבור שלה, ואין אני בא לשפוט כאן נשמות.
ואין הסיפור אנטי פמיניסטי, ואינו נוגע בכל התועבה הזאת. נוגע בתמצית החיים, בחלק השוקק של נשמתנו, מעודד אותנו להניח לילדינו לצאת אל החיים, להתנסות - וכן, גם להיפגע - רק לא להירדם, לא לכבות את הלהבה, לא להתקיים - לחיות.
האמינו לי עד מאד, שכן מנסיון כותב אני את הדברים, שכבה אורה של נשמתי, ואלה המלים המעטות החיוה אך מעט, ועל אף שמצאה נשמתי את חיבורה, והוא כתיבה והגות, לא עלה בידה, ובמהרה וודאי תשוב תרדם, ועוד במהרה וודאי תמות ותשוב אל מקומה הראשון.
הנה אני מצרף כאן את המשל בדבר הנשמה והחיים, שכתבתי לפני כמה שנים, והוא ווריאציה על סיפורנו זה:
משל בדבר הנשמה והחיים
אישה אחת ישבה לה על חוף הים בקופנגן, או במלדיביים, או בים יפן הדרומי, ועל־כל־פנים, באיזה גן־עדן עלי אדמות.
היא אהבה לקום בבוקר עם הזריחה, לטבול במים הצלולים, ואחר־כך לשתות שייק פירות מתוך אגוז קוקוס טרי, או מתוך אננס, או סתם לאכול איזה פרי.
למרות שאהבה לקום בבוקר עם הזריחה, הרשתה לעצמה לפעמים לקום מאוחר יותר, להתפנק קצת במיטה החמימה, ובימים כאלה היתה מתבוננת ביפעת היקום, ומתפעלת מן החכמה העמוקה הטמונה באותה היפעה.
היא אהבה מישהו, והוא אהב אותה, ולפעמים היו מתאחדים באהבתם. הם לא הטרידו זה את זה כלל וכלל. פעמים היו יחד, ופעמים לא. פעמים שוחחו על עולמות רחוקים, והעמיקו בשיחתם, והיה להם הדבר לפלא, שבעיתות כגון אלה התאחדו בדרך הרוח, ולא בדרך הגוף.
היא לא עשתה הרבה מדי, אותה האישה, אבל היא חיה. ממש חיה. ולא היתה חסרה דבר.
יום אחד באו לאי הקסום שני אנשים זרים. הם רצו לחטוף את האישה. היא לא היתה היחידה שהם חטפו. הם עשו זאת למחייתם. פעולת החטיפה מלאה אותם בתוכן ובמשמעות, ועל־כן פעלו על מנת ללכוד גם אותה. הם הציבו מלכודת בסמוך לבקתתה החביבה, וכשיצאה איזה בוקר אל הים, נלכדה בה. שני החוטפים הרדימו את החטופה, ובמסע שנמשך חודשים רבים, לקחוה אל ביתה החדש באושוויץ, פולין.
משהתעוררה האישה צווחה וצווחה וצווחה וצווחה וצווחה וצווחה עד מוצאי שבת. וזאת למרות שהשניים קיבלוה בסבר פנים יפות מאד. זה ביתך החדש, הם אמרו לה. אני אבא וזאת אמא, וזה הלאגר שלך ושלנו, וזה שם – זה מוזלמן, ושם המשרפות, ושם תאי הגזים. האנשים עם הכובעים הם הגרמנים, והם הורגים אותנו מתוך אידיאולוגיה עמוקה.
למה חטפתם אותי? שאלה האישה משפסקו צווחותיה.
כי רצינו נורא, הם ענו לה. את ממלאת אותנו באושר גדול. אנחנו נדאג לך, ונגן עלייך מפני הגרמנים.
יהיה לך קשה, כי ממש נורא כאן, אבל אנחנו נדאג לך, והדאגה תמלא אותנו ואת חיינו, שהיו נעדרי משמעות עד כה.
עכשיו, משאת כאן איתנו באושוויץ, אנחנו מאושרים עד מאד, כי הפכנו למשפחה גדולה ונהדרת.
והאישה נשארה איתם, בלית ברירה, כי אין לברוח מאושוויץ, ופתח היציאה היחיד הינו ארובת המשרפה.
והיא שכחה את ביתה הראשון, וחיה בסבל נורא ובצער איום שם באושוויץ, עם משפחתה הנהדרת, וראתה מראות מזוויעים, והריחה ריחות קשים עד מאד, והקיאה את נשמתה, והוכתה עד זוב דם, ושמעה צווחות אימה ופחד, וחיתה בבוץ ובדומן, וקפאה מקור בחורף ונשרפה למוות בקיץ, ויצאה לה בעשן, דרך אותה ארובה, ולא שבה שם עוד לעולם.
