לאחר הקריאה, שמתי לב שיש לי נטייה לחבב עלילות שמכילות בתוכן מעורבות של יישועים כמו הימנון ללייבוביץ׳, שם הורד, היפריון ועוד. בכל אופן, הדרור חיכה אצלי לא מעט זמן בתור לקריאה עד שהואלתי בטובי לפתוח אותו.

הספר עשיר בדמויות מרכזיות החשובות לעלילה ומועמסות בעודף פרטים על חייהם ואופיים כך שלא פעם מצאתי את עצמי תוהה מי זה מי – לא מעט בגלל השימוש המשתנה תכופות בין השם הפרטי לשם המשפחה, לא לדאוג, אחרי חצי ספר זה מסתדר...
ספוילר בהמשך כחילוני, אך כיהודי שבתוך עמו יושב, חשבתי הרבה על נושא האמונה ומה בדיוק הסופרת רוצה להעביר כאן- האם מדובר בביקורת על עצם קיומן של דתות ועל האמונה באל כל-יכול, שבסוף מתברר שאיננו שם – שאנו לבד? אולי הוא עוסק בהיבריס של מאמינים אדוקים המשוכנעים שהבינו את רצון האל וכוונותיו הנסתרות ודווקא בגלל כך חווים טרגדיה איומה כעונש על גאוותם? ואולי זו בכלל עוד בחינה של האל למאמיניו החזקים ביותר, לראות אם אמונתם תחזיק גם אל מול הבלתי-נתפש משהו בסגנון של לקחת את עקידת יצחק עוד צעד קדימה. בכל אופן שלב ההתרה מתרחש כקרשנדו עוצר נשימה וסיימתי את הספר בתחושת טלטלה של ממש, מזועזע מהזוועות שניטחות ומכות בקורא ללא הפסק.

לפני כ12 שנה פתחתי לראשונה את "המשפט של קפקא". במשך יומיים משמימים הצלחתי להגיע עד בערך עמוד 10.
כיום, בוגר, מנוסה ובשל יותר, הרגשתי שהנה הגיעה השעה לתת לספר הזדמנות נוספת. בכל זאת יצירת מופת וכו'.
ואכן, טסתי עד עמוד 5- מחייך ומבסוט מהפתיחה המוכרת שנפרשת שנית לנגד עיני. מלא באופטימיות.
צלחתי בקלות יחסית את מחסום עמוד ה-10 הטראומטי, הנה עוד רגע מגיע לו עמוד 15.
ואז שוד ושבר! כמעשה שטן, החלו השורות לחזור על עצמן שוב ושוב, שוב ושוב...
כך יומיים שלמים הסתיימו להם בהירדמות נעימה על הספה מבלי להתקדם יותר מחצי עמוד.
ביום השלישי, החלטתי לעשות מעשה ולהתחיל לקרוא מוקדם יותר בערב. פיניתי את הלו"ז, השכבתי את הילדה והתיישבתי עם כוס חליטת נענע חמה.
חשבתי שאם אהיה עירני ומרוכז, אוכל לצלוח את השעמום. במקום זאת, לאחר 4 עמודים בלבד, החלטתי(בעירנות ובמודעות מוחלטת) שהספר פשוט לא מעניין אותי!
תחושת הקלה הציפה אותי ובו במקום הנחתי אותו והחלפתיו ב"בחזרה אל קולד מאונטיין", ספר מדהים שכבר זמן מה אני מעוניין לקרוא אותו בשנית. אחחח איזו נחת.

הספר השני בסדרת הרובוטים. ממש מאמץ גדול להשיג עותק של הספר, לצערי לא הצלחתי להניח את ידי על מהדורה חדשה ונאלצתי לשבור את השיניים
עם תרגום נוראי- עתיק וטרחני. הבעיה המרכזית בו לא היתה מבנה המשפטים המסורבל והשימוש במילים שלא תואמות את זמנינו, אלא דווקא החלפת שמות הדמויות והמושגים כפי שמופיעים בספר המקורי, למשל "ארץ-שמש" במקום "סולאריה", "איזה" במקום "ג'סי"(מה??!), לדמות הראשית(אלייג'ה) הוא החליף את השם ל"אליה"(למה??!).
אך אם מתגברים על כל אלו, ומצליחים לדלג מעבר לתבניתיות הצפויה של (חלק מספריו) אסימוב, מתגלה עלילה מרתקת, מציתה את הדמיון ודי רלוונטית לימינו אנו.

האחרון (עלילתית) בסדרת המוסד האפית.
נכתב עשרות שנים מאוחר יותר מהטרילוגיה המקורית ומהווה הן את המשכה ואת סופה.

המוסד והארץ מתרחש כחמש מאות שנה לאחר מותו של של הארי סלדון, עת נפתר עוד אחר מ'משברי סלדון' הרבים, בדרך להקמת אימפריה גלאקטית שניה, הצפויה להיות מוקמת בעוד חמש מאות שנים נוספות...
העלילה מתמקדת סביב ארבע דמויות עקריות: גולן טרביז- חבר מועצה בטרמינוס - כוכב הבית של אנשי המוסד, אליו מצטרף ד"ר יאנוב פלוראט - חוקר תרבויות עתיקות ומיתוסים, גם הוא בן טרמינוס. בדרך הם פוגשים את אור- יישות מכוכב גאיה, אשר מהווה חלק ראשון של התכנית לאיחוד הגלקסיאוני, והרמפרודיט קטן/ה אשר ביחד עומדים לקבוע את גורל האנושות.

אסימוב מטיל פה פצצה באמצעות תפנית עלילתית מטורפת, אותה אפילו סלדון הגדול והמוסד האחר לא יכלו לצפות (וגם לא הקורא)- תפנית שלא סתם מציבה את התכנית שוב תחת איום, אלא אף מציעה כי עליה לחדול מלהתקיים וכי במקום לכונן אימפריה גלקטית נוספת (עליה חלמנו במשך 5 וחצי ספרים), תוקם "גלקסיאה"- מעין על-אורגניזם עצום, בו כל מרכיבי הגלאקסיה: כל בעלי התבונה השונים- החל בבני האדם ועד אחרון המיקרובים, דרך הצמחים והדוממים יאוחדו לכדי יישות תבונית/רגשית אחת עצומה, הפועלת כגוף אחד.
העלילה נעה סביב שאלת הצורך/הרצון האנושי באינדיבידואליות- בביטוי עצמי, בהגשמת שאיפות ורצונות פרטיים יחד עם ההרסנות המובנית שזו יכולה להביא על כלל האנושות, לבין ויתור על הפרט הבדיד בתמורה להשגת כח ותבונה קולקטיביים אינסופיים ואולי אף נצחיים.
אסימוב דואג לשלב בספריו אזכורים רבים לדמויות מסדרות וסיפורים אחרים שלו, אשר אינם קשורים (לכאורה) בקשר ישיר לסיפור הנוכחי, דבר המעניק עומק אדיר לעולם האסימובי.

עבור חובבי המד"ב, סדרת המוסד היא בגדר חובת קריאה. ובתור חובב קריאה שהתחיל בגיל מבוגר יחסית(30) אני מרגיש כי בזבזתי חיים שלמים מבלי להתוודע ליצירה הזו.

בתור חובב מד"ב מושבע, לקחתי אותו בשביל אתנחתא קלה לאחר כמה ספרי דרמה כבדים,
לצאת קצת מכדה"א להרפתקאה חוץ כוכבית רחוקה- להתוודע לתיאוריות פילוסופיות, מדיניות ופסיכולוגיות מורכבות, להילחם ברעים ובגזעים לא מוכרים של בני אנוש או צורות חיים אחרות, קצת טכנולוגיה עתידנית, מסעות בזמן, חורים שחורים ועוד...

בסופו של דבר הרגיש לי כאילו אני קורא תואם בעל זבוב, רק שבמקום אי בודד, מדובר על כוכב מרוחק ובמקום חזירי בר ישנם "סטובורים", העלילה הרבה פחות אכזרית והנושא נוגע יותר בשיטות ממשל ופחות בבעיות חברה ונפש האדם.

אפילו תרגום הספר נכתב בשפה ארכאית וטרחנית כבבעל זבוב.

לסיכום: קולח, אך קצת מאכזב.

לפני הכל, אני חייב לומר שמדובר כאן בסופרת מחוננת, בעלת יכולת מטורפת לספר סיפור ובעלת יכולת מופלאה אף יותר לכתוב בצורה חדה, קולחת, פוצעת עד זוב דם ומאחה עד דמעות אושר.

הספר מסופר ברובו בגוף ראשון ע"י איב- חווי, בת בכורה למשפחה ארורה, מזניחה ומפוררת, כאשר מצד אחד אב המתעלל מינית בבתו הקטנה ומשליט טרור אלים וכוחני כלפי יתר יושבי הבית ומצד שני אמא בלתי מתפקדת בעליל, סגורה בעולמה הפנימי ונמצאת מעט מעבר לסף אי השפיות, המותירה את ילדיה ללא שום הגנה מפניו וללא שום יחס- קר או חם, אוהב או שונא.

הסיפור מתחיל בהווה, בתיאור חייהם העלובים של שלושת האחים; האח- סאן, כאילו משחזר בהתנהגותו את שספג מבית הוריו ומתואר כבעל מכה, המשפיל את אשתו עד אפר, אך בה בעת מתעלם ממנה ומתנכר לבתו התינוקת; האחות הקטנה, לורן- בדיוק כאחיה, מתעמרת בבעלה ומונעת ממנו לראות את בתו, מתקשה לארגן ולנהל את חיה באופן נורמטיבי ומזניחה את ביתה ובתה כשם שאת עצמה, באופן פושע. וכמובן תיאור חייה של איב, סביב הבינוניות העלובה בה חייה נמצאים.
את חוסר יכולתה לקיים קשרים משמעותיים ואמיתיים ואת בחירתה להקריב עצמה ואת נפשה למען טיפול והדרכת משפחות הרוסות כשלה.

התאבדות אביהם מקלפת באחת את הפצע הזה, משחררת בעוצמה את כמויות המורסה שהצטברה תחתיו במשך שנים וחושפת את סיפור ההתעללות שעברו- את ההסתרות, השתיקות, הדילמות והקונפליקטים הזוועתיים שילדים כלל לא אמורים לתהות על קיומם, את הסיבות להיווצרות מי שהינם כיום ומה שעתידם צופן להם אם ימשיכו במסלול זה.
הסיפור נכתב בכישרון עילאי וביד אמן בעלת נפש רגישה מאין כמוה, אשר מסוגלת לרדת לרזולוציות כל כך גבוהות עד כי לעיתים היא גורמת להתפעלות ולהתרגשות של ממש מאופן הכתיבה, גם אל מול הזוועה הניבטת מהטקסט.

ספויילר

למרות זאת, יש לי כמה נקודות ביקורת כלפי הספר הזה.
1. מסופר על אשתו של מנהל הרווחה יוני, כמי שבלעה כדורים למותה, אך מאוחר יותר בספר היא מתוארת שהתאבדה בתלייה- אמנם היא דמות מאד שולית ולכן זה לא מורגש, אבל בכל זאת...

2. לקראת סופו, הקשרים מותרים בקצב מהיר ומוגזם מדי, עד לסיום וורוד וטוב מדי, כזה הבא בניגוד גמור לרוח הספר ולהגיון- לטעמי חסרים בו עוד כחמישים עמודים על מנת לסיימו כראוי.
קצת הרגיש לי כאילו הסופרת(כפרעליה), ממהרת לסגור את הסיפור כדי להספיק משהו אחר וחבל.

כבר תקופה לא קצרה שאני מתכנן להתוודע לספריו של רוברט היינליין, ניגשתי ושלפתי את הספר הראשון שמצאה ידי. השם והאיור שעל עטיפתו, יותר מרמזו, שמדובר בעוד ספר ילדים בעל מסר פשוט, מלא גיבורים ורשעים ארכיטיפים שנלחמים זה בזה עד להבסתו הצפויה של כוח הרשע...
אלמלא רותי- מפלצת ספרים אימתנית, שבמקרה גם הייתה מורתי לספרות לפני שני עשורים וקצת.

למרבה המזל, היא שהתה בספריה בדיוק כשבאתי להחזיר את אותו אל עולם שכולו מדף ספרים מאובק, והחלה לדבר בשבחו באופן שוצף, גועש ומלא התלהבות, שלא השאיר לי ברירה אלא לתת לו נסיון.
מעבר לרעיונות הפילוסופיים המובאים בו, ספר מד"ב לעולם יבחן גם ע"פ תפאורת הדמויות, הטכנולוגיה והרלוונטיות שלהן לימינו, יישום אותם אמצעים שהגה הסופר במהלך הסיפור, תורמים במידה רבה ליכולתו של הספר לחבר את הקורא ולהעביר את אותם הרעיונות, בצורה בהירה ומרתקת או לחלופין, באופן מרדים, המצריך מלאי גדול של שכנוע עצמי כדי להמשיך ולקרוא.

למן הרגע הראשון, היה ברור שמדובר באופציה הראשונה. תיאור האמצעים השונים- כמוסות הצניחה, חליפת הלחימה על כל שכלוליה והפונקציות שהיא ממלאת, החלליות ומגוון כלי הנשק כאילו נכתבו אתמול. ביחד עם תיאור המנגנון הצבאי, והשפעותיו על החיילים כל כך רלוונטיים וזהים אחד לאחד עם המציאות בשטח- אותן ההתמודדויות, הדילמות, הקשיים הגופניים והמנטליים שאותם חווה חייל מול מערכת צבאית, מתוארים בצורה כל כך חיה ובועטת שהטיסה אותי חזרה לתקופה מעצבת החיים של שירותי הצבאי אי שם לקראת אמצע שנות התשעים.
יותר מכך נדהמתי לגלות את היכולת של היינליין לחזות באופן מדויק את שיח הזכויות המזויף והשימוש הלא פוסק בלשון פוליטיקלי קורקט הצבועה שמשתוללים במחוזותינו כבר זמן רב מדי ואת השפעותיהן ההרסניות על חברה אנושית חפצת חיים, שסממניה ניכרים היום בכל פינה בגלובוס.
התגובה הפבלובית של מושאי הביקורת שלו כנגדו- הגדרתו כפשיסט והוקעתו היא הדוגמא המוצלחת ביותר להמחשת כיבוש המחשבה ע"י שיח אלים וארור שמבוצע ע"י אותו ציבור תחת כסותו כ"נאור" ו"ליברלי".
ספר מעולה, מעורר מחשבה וכתוב נהדר!
תודה רותי, סולח לך על הציון הנמוך במתכונת...

הספר כתוב ביד אמן, העלילה מרתקת, הדמויות מתהדרות באופי עשיר ועמוק, הנושא מייצר רגשי הזדהות ומתואר בחדות ובבהירות מסנוורת, תובנות מהספר לחיים גם יש.
למרות זאת, ולא ברור לי למה, פשוט לא התחברתי אליו.
לקח לי נצח לקרוא אותו, כמעט חצי שנה. הסיבה מדוע לא נפרדתי ממנו לשלום ושלחתיו לעולם שכולו מדף מאובק, כנראה נעוצה בכתוב מעלה.

למרות הכל, אני שמח שהתעקשתי לשמור לו אמונים ולקרוא אותו עד סופו.

כל כך הרבה אמת יש בסולאריס, כל כך הרבה לעג וביקורת כלפי האנושות, המכוונים אל הפער העצום, הבלתי נתפס בין שחצנותינו ויומרתינו לדעת, להבין ולשלוט בכל, לבין הפחדנות והניתוק המוחלט מהחלק האנושי שבנו, מעצמינו..
ההתפתחות הטכנולוגית, הסגידה למדע וקבלתו כאמת בלעדית ומוחלטת אמנם הובילה אותנו למחוזות רחוקים, אך למרבה האירוניה לא סייעה לנו במיל, להתמודד עם בעיות ושאלות ארציות הרבה יותר.
לם ממחיש זאת באופן מדהים, כאשר שולח את גיבוריו- מדענים המסמלים את פסגת הידע, אל כוכב סולאריס- מקום המרוחק מיליוני קילומטרים מכדור הארץ ומפגיש אותם עם פחדים "קשים ובלתי אנושיים" שמקורם, כך מסתבר, "קרוב" בהרבה מכפי שהעזו לדמיין...

למרות גאוניותו, סיפק לי הספר שעות של הירדמויות ארוכות בין המילים והדפים,
שלעיתים עמוסים בפרטים טכניים משמימים, אם כי בהחלט הכרחיים לעלילה.
אהבתי וגם רציתי שייגמר.