אין דבר שימנע ממני מלהעניק לאיש ששב מן המתים חמישה כוכבים. סיפורו המפעים ריתק אותי, אף על פי שכפי שציינתי זה מקרוב, אני נרתעת על פי רוב מעלילות רוויות פעולה ומהירות בקצבן - אשר מאפיינת חלקים נרחבים מהרומן הזה. ראוי לציין לשבח את המחקר המקיף עליו מבוססת כתיבתו של פונקה, הוא משתדל לשמור על דיוק היסטורי ככל הניתן; בין אם מדובר באירועים ובאנשים עצמם ובין אם מדובר בעניינים כמו יחסי מהגרים/ילידים בארה"ב/מקסיקו, מנהגי הילידים, ציר הזמן של פעילות פיראטים באזור הקאריביים באותה תקופה וכיוצא בזאת.

בתחילה לא הזדהיתי עם המטרה המעורפלת של גלאס - הנקמה באילו שנטשו אותו להתפגר. קראתי כמות נכבדה של ספרים בשנים האחרונות ובינות דפיהם פגשתי דמויות רבות החותרות להשיג נקם. סרטים ותוכניות טלוויזיה אף הן לא פוסחות על הקונספט הזה. אלמלא החשיפה לרעיון הנקמה והגשמתה, הייתי מאמינה בתמימות כי נקמה הינה תמיד ברת השגה, משתעבדת לאידיאל לפיו כל החוטאים ייענשו בחומרה.
אולם, בפועל, הרעיון שגיבשתי לי על נקמה מתוקה נובע ממותחנים פסיכולוגיים. על כן, נקמה לא יכולה להיות מתוקה אם הושגה דרך כדור בודד ללב שסטה מנתיבו ואפילו לא היה קטלני, או דרך סדרת בעיטות ואגרופים, חזקים ומכאיבים ככל שיהיו. לדידו, אין זו נקמה כלל, ולנוכחה התאכזבתי מרות מהאופן בו גלאס חתם את ענייניו עם ברידג'ר ופיצג'רלד. במהלך משפטו הצבאי, פנים אל פנים עם פיצג'רלד, כל כך ריחמתי על יו! אני מבינה שנקמה לא באה בקלות, אך ציפיתי ליותר מרומן שכותרת המשנה שלו היא 'סיפור נקמה'. תחת זאת, זהו סיפור על מסע אפי להשגת נקמה בעקבות כמעט-מותו של יו גלאס, גבר קשוח ועז רצון לכל הדעות. הסיפור אכן היה מדהים - עד לרגע האמת. פיצג'רלד וברידג'ר לא נענשו כראוי. להיפך, they were both spared.
כשיו הניח לנער ברידג'ר ללכת לדרכו חי ועל שתי רגליים, הבנתי סופית כי הוא - נחוש ככל שהינו - חלש ומעורר רחמים. ואף מילה על פיצג'רלד. באחת, תדמיתו בעיניי התנפצה- וזה היה שיא שלא ציפיתי לו, אך בדיעבד מאד נהניתי ממנו.
אפשר להתנחם באם אמן של כל הקלישאות- אלו החיים. וזהו סיפור אנושי, ביסודו של דבר, הוא לא צודק ולא הוגן, אך - להבדיל מרוב החיים האנושיים על הפלנטה הזו - הוא משעשע ומבדר בצורה יוצאת מן הכלל. אמנם אני זועמת על כך ששני האנשים לא נשרפו חיים בו במקום, אלא נמחל להם, אך אוכל להתגבר על כך.
אולם, יקשה עליי עד מאד להתגבר על מותו של גאלס עצמו (לא חלק מן הסיפור עצמו, אך מאוזכר בפירוט בנספח היסטורי). הוא לא מת באחת מיני מתקפות אריקרה הרבות שחווה במהלך מסעו, כשהיה מותש ופצוע וסיכוייו לחיות היו אפסיים. במקום זאת, הוא מת ממתקפת אריקרה מיילים על גבי מיילים מהמיזורי. הוא הדוגמא המושלמת לעוז האנושי, שרד מתקפת דובה ונלחם על חייו בטבע לחלוטין לבדו - ומת ככה?
איאבק להתגבר גם על דמותו של אנדרו הנרי, מפקד משלחת הrocky mountain fur company, והממזר חסר המזל ביותר שקראתי עליו. הוא השקיע את כל חייו, בריאותו ונפשו עבור החברה ובנה אותה, פרש ממנה אחרי שנים מספר קשות במיוחד - ושנה אחת לאחר מכן, כל הנשארים במקום מתעשרים. אאוצ'.
אצטרך להתגבר בקרוב מאד גם על ההתרגשות הרבה האוחזת אותי לקראת הצפייה בסרט.
אם נהניתם מthe revenant או עשויים, ייתכן ותמצאו עונג דומה מ'הפיראטים' של מייקל קריצ'טון, אך הוא רווי אקשן, נסוב סביב פיראטים ונגמר בתו צורם של חוסר צדק.

פיללתי לקרוא את הספר הזה מזה שש שנים, כנראה שזוהי תקופת ההמתנה הארוכה ביותר שידעה היסטורית הקריאה שלי. על שום זאת, אני כל כך שמחה שסוף סוף נפל לחיקי ולא אכזב כמעט במאום.

בקצרה, הסיפור נסוב סביב חבורת בני נוער אוסטרליים שמחליטים לצאת לטיול מחנאות שגרתי בן שבוע בחלקת טבע במרחק מה מבתיהם - שבעה בני נוער, רובם כפריים ושניים עירוניים. לא החבורה הכי מגובשת מלכתחילה, אך הדבר לא מורגש. בשובם מפיסת גן העדן שלהם, הן חוזרים למצוא בתים ריקים נטולי חשמל ולגלות כי צבא זר ולא- מזוהה פלש למדינתם ושבה את האזרחים שלא השכילו להסתתר. הם בוחרים להיכנע, להילחם או להסתתר.

לשם הכנות, ציפיתי שהחלק בו יצאו למחנאות ועד הרגע בו ישובו לבתים ריקים יהיה ארוך יותר, כפי שהצטייר מהסרט. כן, חטאתי כך באופן בלתי נסלח, אך להגנתי לא אציין אלא שחיכיתי לקרוא את TWTWB שש שנים, תקופה ארוכה לכל הדעות, והתבצרתי בעמדתי שלא לצפות בסרט עד לאחר שאקרא את הספר, בעזרת שמים, זמן לא מועט – עד שנכנעתי. למירב הפתעתי, הייתי מציבה את שתי הגרסאות של הסיפור על אותה סקלה, שתיהן קנו אותי בזכות העלילה המהירה, החברויות שנקשרות וכמובן בזכות הלקסיקון האוסטרלי, שחסרונו כנראה מורגש בתרגום לעברית, אם אכן התפרסם אחד כזה.

אני אוהבת את העובדה שהספר נכתב בתחילת שנות התשעים. אאמץ גישה צינית, פאסיבית- אגרסיבית כשאציין שנעמו לי חסרונם של הפלאפונים הניידים, האינטרנט, וריבוי תוכניות טלוויזיה בנוף הטבע האוסטרלי הכפרי. בייחוד נעמה לי חברתן של הדמויות הראשיות, כולן בני נוער בשנה האחרונה ללימודים בתיכון, כולם בני דעת ואינטלגנטיים, כניכר משיחותיהם והרעיונות שהם מביעים – אלי חובבת משחקי הוידאו, עליה כנראה ארחיב אחר כך, רובין הדתייה שמפתיעה את כולם באומץ לבה, הומר – דמות עגולה ומתפתחת באופן משובב נפש תחת הנסיבות – ולי המופנם והשקט שחושף את לבו בהדרגה.

מה גם שהתרגשתי לגלות שרובם ככולם שייכים לזן החביב עליי: קוראים. My brilliant career, תקוות גדולות, מלאכים נופלים, אות השני! גאווה גאתה בתוכי כשאלי שקלה לקרוא את האחרון ברשימה כדי לחדש את האתגר המוצב בפני מוחה אחרי ימים של מנוחה ובטלה ב"גיהינום" אחרי היתקלות לא נעימה עם הפולשים למדינתה.
אם כבר הזכרתי את המקום המכונה בפיהם "גיהינום", פיסת גן עדן עלי אדמות, לדידם, אין מנוס מלהזכיר את הנזיר/ רוצח המתבודד שחי שם על פי אגדה מקומית. הפיסות והרמזים שנקרו בדרכם במהלך הסיפור אך מעולם לא חשפו בבהירות את סיפורו בהחלט מגבירים את רצוני לקרוא את הספר הבא. סיבה נוספת היא החשש לגורלם של קווין וקורי, חלק מותח שנבנה בפרקי הסיום ויתברר רק בהמשך. כמו כן, למרבה פליאתי, אני גם מתעניינת בסיפורי האהבה הצעירה שנקשרים בין פי והומר, לי ואלי. כמעט תמיד החלק הרומנטי היה המאוס עליי ביותר בספרי נוער, משום שנפל בחלקי לקרוא כנראה את העלילות הדלוחות, הנדושות והמשעממות ביותר שיש לרגש זה להציע לבני נוער. אולם כאן אני מוצאת את עצמי תוהה כיצד הרגש הזה שורד את יום הדין שהחבורה הזו חוותה. אפילו משולש האהבה המרתיע הצית בי אי איזה צל של עניין, משום שאלי ניווטה בצורה בוגרת בין שני חבריה שאל שניהם נטה לבה, ולא הצליחה לפגוע ברגשות של מי מהם – ובכן, אסלח לה על מספר השעות שבהן השאירה את לי בלי מענה חד משמעי כי הייתה מבולבלת, הודתה על כך לפניו והוא קיבל את זה בהבנה מוחלטת. הייתכן? האפשרי? בלי דרמות ובלי להיות אוויליים אחד כלפי השני? אללי, אני גאה כי הצעירים הספרותיים לא שכחו כי אפשר גם כך. בעצם, הסיפור נכתב ב93'. נו, מוטב ככה.

לצד פן זה של העלילה, אלי היא דמות מעוררת השתאות לכשעצמה, ולא רק כשהיא תוהה בשקט ובמשפטים ספורים על בחורים. היא המנהיגה הבלתי מעורערת והטבעית למדי של החבורה, מלאת ביטחון בדרכה ובעצמה, לא מנסה להיות מישהי שהיא לא. מצדי, היה קשה לי להתנער מאפיון כזה מפני שגם אני, כרבים בני דורי, שואבת השראה – במידה רבה או פחותה – מדמות כלשהי ומאמצת ממנהגיה כדי לשפר את עצמי. אני מאמינה שלכולנו היה שלב כזה, בו הערצנו דמות מסוימת- וכמובן שהשלב הראשוני הוא חיקוי, ולו הדק שבדקים. בין אם זו רורי גילמור, בונז או ג'יין גודול (גיבורות שעיצבו אותי בשנים האחרונות), ביונסה, מסי או קורט קוביין – מודלים לחיקוי שמונעים בזכות הגלובליזציה והגישה החופשית לכל סוג של מידע בעולם, או תאוות פרסום, למשל. לדמויות כאן אין את זה באופן מודע וגלוי, ועל כן הן הצטיירו לי כתמימות במיוחד, כי הרעיון הזה כה זר לי. שאיפה להיות מישהו שהם אינם כל כך רחוקה מסולם הערכים שלהם, והערכתי זאת מאד.

לאורך השנים האחרונות, נמנעתי כמעט באופן גורף מספרי מתח או פשע קצביים או רווי פעולה. באופן בלתי מוסבר התרחקתי מאד מז'אנרים שעשויים להתאים לתיאור זה ומכל כריכה אחורית שהבטיחה "הרפתקה מהירה ועוצרת- נשימה". לאחרונה קראתי את The Revenant, או 'האיש שנולד מחדש', ספר היסטורי שגנב את נשימתי כמה וכמה פעמים וזרק את גיבורו במצבים שלא יביישו את דמויותיהם הטיפיות של טום קרוז, וין דיזל או ליאם ניסן, לו חיו מאתיים שנה לפני כן. תודה לך, אפוא, מרסדן.
למה דירגתי את הספר רק ארבעה כוכבים? מפני שבשלושת הפרקים החותמים אותו תוארו ההכנות והביצוע של מבצע פיצוץ גשר, חלקים ממנו היו מגניבים, אך ברובם מצאתי את עצמי קוראת ברפרוף פסקאות שלמות. שוב, הסצנות הללו עשויות בהחלט לעניין כל קורא שלא יצא לאחרונה, כמוני, מהתנזרות מספרי אקשן.

לסיום, אני שמחה ששש שנות המתנה באו לתומן, נהניתי מרובו המכריע של הסיפור הזה ובהחלט הייתי ממליצה עליו לחובבי ספרי נעורים רוויי אקשן בהתגלמותם הדיסטופית/ פנטסטית הנוכחית, כמו ב"גל החמישי" או ב"אני מספר ארבע".

אני יודעת שאיימי מתעבת ביקורות ספרים חדות מילה, במיוחד כאלה שמתחילות ונגמרות ב'טוב' או 'רע'. אף על פי כן, הייתי אומרת שGone Girl הוא ספר טוב. יותר מכך: ממריץ את ההיגיון, מדיר שינה ולחלוטין מרתק. ניזונתי ממנו לאורך שבוע, שואבת עונג מכל פרק ופרק, בוחנת- מחדש כל פרט קטן, מדקדקת בכל שינוי בקצב, באורך פרק, בכל התחלפות פרספקטיבה.

אני מאמינה שאיימי היא הדמות המנצחת. הערכתה העצמית לא יודעת גבולות, רכושנית ושאפתנית. היא שמה על סף תהום את הכל: אושרה, כספה, נישואיה, היותה נערצת על ידי כולם, ואבדה לרגלי כל אלה. בכל זאת, היא יצאה וידה על העליונה. היא מפחידה ופיקחית; אני מעריצה כל צעד שנקטה כדי לקדם את הנקמה המושלמת שתהדהד באוזני בעלה לשארית חייו. נהניתי לקרוא את האמירות הצועקות מדפי היומן שלה, כמו ההגיגים הפמיניסטיים הזועמים שהיא מדחיקה בשקט אך יכולת בנקל להבין כי היא מאמינה בהם בכל ליבה, או כמו כעסה על מבקרי ספרים שלא כותבים ביקרות בנות אלפי מילים כי אכפת להם מספיק ממושא כתיבתם – או על אנשים בכלל, כעסים שמונעים מאמונה שלמה בעצמה ובעליונותה.

ניתן להרהר בדמותה העוצמתית שעות, ואני כל כך מרוצה שהיא סוף סוף הועלתה על הכתב – אישה/ נבלה בלתי מתנצלת, כוחנית ומתעתעת – מפני שהיא שעל אף ניסיוני המוגבל, היא די נדירה בספרות. גבר כמו ניק, מצדו, אינו כה נדיר: חכם, יהיר, גאה – שבא על עונשו. נדקר בגבו ושרד על מנת לבלות את שארית חייו כקורבן שהוא. גבר אמתי, סוף כל סוף. שאבתי עונג בל יתואר מהנישואים הבלתי- מאוזנים והמורעלים הללו.

למרות הכל, אינני שבעת רצון מהסיום וזה גרם לי להפחית כוכב אחד בדירוג: אין שום דרך בה שני אנשים דומיננטיים עם עבר כה מטריד יוכלו לסבול חיים אחד במחיצת השני – פלוס תינוק, חיים שידרשו מידה בלתי מבוטלת של העמדת פנים. אינני יודעת איזו מציאות תוכל להכיל מצב דומה לזה. אולי יכלו למחול על רגשותיהם, אך שניהם כל כך אינטנסיביים. זה פגם באמינות של פלין, ציפיתי למוצא שונה.

"אשמת הכוכבים" אינו מאד שונה מספריו האחרים של ג'ון גרין שקראתי, "מחפשים את אלסקה" וPaper Towns. זה היה חביב, אבל כמות הקלישאות שכל כך מאפיינות אותו והדמות המאוסה של אוגוסטוס פגמו לא מעט בשביעות רצוני.
בהתחלה הסיפור זרם, היה נחמד, ולשמחתי כלל שני נושאים חשובים: נער שמתעוור, ואיך בני נוער מתמודדים עם מוות. אולם, מדובר בבני הנוער שג'ון גרין בורא - הם בד"כ מגניבים מדי ביקום המופלא שנברא במיוחד בשבילם, כולם אוהבים שירה ומתבטאים בצורה שמשלבת מהירות מחשבה של סיטקום ואת השנינות של "בנות גילמור" ו"רוזאן". לא כל כך קל, אפוא, להשליך את האישיות שלהם על בני נוער אמתיים שמתמודדים עם מחלות סופניות במציאות. אהבתי את הדרך הטבעית שבה גרין הרג דווקא את הדמות "שלא ציפינו" לה, כלומר אוגוסטוס במקום הייזל, שיטה שרווחה אחרי יציאת "שומרת אחותי" לפני עשור.
אחד הדברים שמצאו חן בעיניי, כאמור, הייתה הדרך היומרנית שבה גרין דובב את דמויותיו ושיבוץ קטעי השירה בדבריהם. הפליא אותי ההתייחסות שלו לוולט ויטמן ב"Paper Towns", לדוגמא.
בסיכומו של דבר, כנראה שלא אקרא עוד ספר של ג'ון גרין, לא משנה כמה פופולרי הוא יהיה, וזו אכן הייתה חתימה טובה שלו כסופר אף על פי שלא הייתה מצוינת.

ספוילרים יתוחמו ב*..**

עשרים העמודים הראשונים הזכירו לי את "חמדת" של טוני מוריסון, השנוא עליי. אבל הצלחתי ליהנות מהספר ברגע שהתחלתי להבין את הנוסח ולהתרגל לעובדה שדיבור לא מצריך מירכאות, ולתעתיק של צורת הדיבור השחורה הדרומית. אהבתי שהספר עסק בכל הנושאים שאהבתי: אחיות, הדרום השחור, מיסיונריות באפריקה - נושא ששעוותי לקרוא עליו זמן רב - ושמץ ביקורת על איך הקולוניאליזם הרס את אפריקה. הספר אפילו נקרא כגרסא טובה וקריאה יותר של "חמדת", מינוס התינוקת המפחידה שרודפת את הבית הארור, בדיוק בזמן להשכיח ממני את הספר הנוראי הזה.
עם זאת, חסר ב"צבע ארגמן" אפיון עמוק של הדמויות. הייתי שמחה שהחלק של סילי בסיפור, *בערך בתקופה שהיא נחשפת למכתבים של נטי**, יהיה פחות בסגנון אופרת סבון, עם כל הקנאה, וההרפתקאות הלסביות, והדרמה הרומנטית. החלק הזה של חייה נועד להיכתב ע"י משהו קצת יותר משמעותי מיצרי המין של אהוביה.
כמו מספרות של אוטוביוגרפיות בדיוניות אחרות, סילי לרב נראתה די פסיבית בחייה שלה. בהתחלה כchild wife שסבלה אלימות, התעללות והרתה; בהמשך, כשלא שלטה במיניות שלה כפי שהייתי מצפה ממנה - הכפתור, הדחפים של בעלה שיכלה לנסות לפחות להפוך לחיבה; בסופו של דבר, היא לא נלחמה באלברט כדי להשיג את הדברים שהעיקו על ליבה - *המכתבים של אחותה**. שוב, כרבות מאותן דמויות, חייה נשלטים בידי כוחות חיצוניים, בין אם מדובר בזמרת נערצת או בבעלים מתעלל, אחות אבודה או ילדים בלתי רצויים. כשעמדה סוף סוף נכבשת, לא היא זו שמאיישת אותה, אלא שוג. הייתי רוצה לראות את סילי חיה את חייה.
לפניכם ספוילר די כללי. *בעשרים העמודים האחרונים חששתי מסוף לא- טוב, אשר בדרך כלל אני מקדמת בברכה, בייחוד בסוג זה של ספר - רב מכר על משפחה מבוזה שמטפחת סודות ומתעללת בילדיה - שסוף רע שבו הלבבות השבורים היו נכתשים לאבק, היה ראוי לה יותר. ובכן, כאן חיפשתי את הנחמה שבאיחוד של האחיות בסוף הספר, כביכול כנגד כל הסיכויים, כי אחרת לא הייתי יודעת מה עלה בגורלה של נטי, האחות החביבה עליי.**

בלי הקדמות מיותרות. ספר קריא במיוחד, חבל להניח מהיד כשכבר חצות וצריך לישון.
חיכיתי שכנות כזו תיכתב כבר. אוהבת את הפרק על המחזור, הגיע הזמן שמישהי תתאר אותו בדיוק וללא שמץ של מבוכה, ועל כך אני אסירת תודה. ספרי ההדרכה המדעיים קרים מדי וכל שאר הספרים, גם הmemoirs, מתחמקים מזה. אני יכולה לספור על יד אחד את הספרים שקראתי שנגעו בחוויה החצי-אוניבריסלית הזו, שהייתה צריכה לקבל במה שנים אחורה, בצורה ראויה והוגנת.

קטלין מציגה מספר נקודות מעניינות על עניינים ספציפיים, ויש אף מעין חוק ברזל לטובת הזקוקים להדרכה קפדנית: אוכלוסיית העולם היא החבר'ה שלי, ועליי להתנהג אל כולם, בבסיסו של עניין, כשווים. לא, לא בהכרח בנימוס או בחברותיות, אפילו לא ממש בכבוד. איך שבא לי.
קטלין מוראן מדברת בשם עצמה, לא בשם מין ואפילו לא בשם דור, זה רק מוסיף לאמינות. היא שוטחת דעות, את יכולה להחליט עם אילו חלקים את מזדהה.
לקראת הסוף, היא תסכם: "לא לדאוג מכל ה'כאילו בעיות' שכרוכות בלהיות אישה. לסרב לראות בהן בעיות מלכתחילה." והוסיפה דוגמא נפוצה ומעוררת מורת רוח: מה עושים עם מגישה ברגע שסימני התבגרות מופיעים? -מפטרים, אבל נוהרים לגייס את המבוגר שבגברים, כי להם קמטים ושיבה שנזרקה בשיער נחשבים סקסיים, תחכום מבוגר, ג'ורג' קלוני, חברים. אולם נשים צריכות להישאר יפות לנצח בדמות צעירות לנצח, אין יופי ואין חן בהזדקנות נשית, וזה כל כך מרתיח.

לא ברור, בהתחלה, מהו הספר הזה. כספר זיכרונות - יש בו כמה וכמה חורים, אבל החוויות מעצימות את נפחו של הסיפור - כמניפסט פמיניסטי - מצוין; כאסופת אנקדוטות פילוסופיות על החיים בכלל - פחות. אבל בסופו של דבר, הספר הצליח להיות כל מה שהתיימר.
אני חושבת שאחזור אליו בעוד עשור או שניים - בעצם הטווח הרחב של 25-45 נראה לי אידיאלי לקריאה, כאשר אי אפשר להצטמצם יותר, כי אז יהיה רלוונטי ועכשווי לדידן. עם זאת, אינני מתחרטת שקראתיו בגילי הצעיר: זה מחדש, נותן פרספקטיבה נוספת - במיוחד לי, שחינכתי עצמי כל שנות התבגרותי על ברכי הפמיניזם ודמויות המפתח בהן היו בחורות מעניינות ומגניבות כמו ג'יין גודול ועדה לובלייס- ומעצים לקראת התחלת הגיבוש כאדם וכאישה.

כל כך הרבה קטעים הייתי מעתיקה וממסגרת. קטלין נוגעת בכל כך הרבה אספקטים של החיים הפוסט מודרניים וכן של הנשיות: דימוי גוף, התבגרות מינית, מין, ניתוחים פלסטיים, היריון ולידה, מוות ("הוא לא שחרור אלא תמריץ... זה ממקד מאד את המחשבה. זה גורם לנו לאהוב ביתר חיות, לעבוד ביתר מרץ." ושלא תתלונני אחר כך שלא היה לך זמן ללמוד צרפתית), שנות השמונים ותחילת עליית קרנם של הערכים עליהם התקשורת טוענת שאנו מבססים את קיומנו כיום (כסף, יופי, הערצה), שובניזם, ליידי גאגא ומוזיקה. ובאף אחד מאלה אין תחושה שהיא דוחפת את דעותיה לגרון, אלא מציגה אותם בדרך שתעורר בך תהיה רגעית: "איך לא ראיתי את זה קודם?" והנהוני ראש מעת לעת.

מומלץ לצעירות* ולמטיבות הלכת באידיאולוגיה הרדיקלית שטוענת שהאישה היא בת אדם. שמאפשרת לקרוא את הספר, לפרסם אותו, לכתוב אותו - לחשוב עליו בכלל.

*מיועד לשני המינים, כמובן. ראוי להדגיש דווקא בביקורת על הספר הזה כי תמיד הפנייה תהיה בלשון נקבי כי הסיכויים מצביעים שרוב נשי יקרא את זה (רוב בעולם, רוב בישראל, רוב באתר, אין קשר לתוכן הספר המבוקר).



תוספת: נחתה עליי ההבנה הפתאומית שאני היחידה שאי פעם התעניינה בספר הזה. משונה. קדימה לקרוא! ואם אין לכן תמריץ, כמה דברים שיש בספר, אבל לא אומר בדיוק איפה:
* בדיחות על בינולבינה
* מה ליידי גאגא עשתה במועדון בברלין שיפתיע את כולנו
* ביקורת על קייט מידלטון, לחובבות הרכילות
* כמה המלצות מוזיקה טובות במיוחד

"זהו האק פין, ילד שלי בעל מוניטין מפוקפקים.
היו טובים אליו, למען אביו."
את יודעת שאת מעריצה אמתית כשדמעות בזלת עולות בעינייך כשאת שומעת את הבקשה הזו.

אמנם יש שיטענו כי בגיל המעבר השני - 17-18 (כשהמעבר מילדות לנערות הוא הראשון, לעניות דעתי) - מתחילים לגבש מושג על מה ומי את רוצה להיות בעולם. חלק גדול מזה מעוצב בעזרתה התומכת ככל האפשר של סביבה חיצונית, דהיינו הורים, חברים, צבא (במקרה שלנו), תכניות טלוויזיה (אל תמעיטו במידת השפעתן של דמויות טלוויזיוניות), סלבריטאים וספרים. ספר ילדים על מעללי ילדים - הגדרה על הנייר בלבד; "האקלברי פין" האגדי מתאים לכל מי שלא יסרב לקרוא אותו, וחבל שיש כאלה שכן, מפאת מבוכה כי מדובר בספרות ילדים, למשל. אני שמחה לקרוא כעת, לראשונה, קלאסיקות הרפתקאות - ז'אנר שמיועד ברובו, למורת רוחי, לילדים "בלבד" - דוגמת 'מכרות המלך שלמה', 'תום סוייר' (המפורסמים במהדורות 'פרוזה צעירה', או כותרת אחרת כעין זו), וליהנות מהן בצורה שלא שיערתי שאפשרית.
האקלברי פין מצטרף למדף המקודש שהוא ספריי האהובים ביותר, לצד ספרים שיש שיחשבו כי אינו יכול להם. יחד עם זאת, אני רואה בהרפתקאות המדהימות (לא עוד סופרלטיב! שאלו כל מי שהסתובב על ידי בימים האחרונים כמה פעמים הזכרתי את הספר הזה בהתלהבות) ועוד יותר - בנכונות וברוח של האק לממש את החלום ולחוות אותן - שווים במידת הערכתי לתכונות האציליות ביותר המגולמות ע"י דמויות אגדיות במהותן מאותם ספרים החביבים עליי. עם זאת, עד לפני זמן קצר עדיין התלבטתי למי לשמור אחד ממקומות הכבוד בהיכל התהילה של הדמויות האהובות עליי - להאק פין, או לתום סוייר.
האק יתום, חסר השגחה וחינוך, נבון חופשי ומאושר שיצא להרפתקה הנוכחית - והיה הגיבור של תום בשל התכונות הרומנטיות האלה.
תום גיבש תחבולות מסובכות ומפורטות ומדויקות על פי הספרים הרבים שקרא והנהיג את הילדים - והיה אלילו של האק בזכות זאת.
אני אוהבת את שניהם, על כן החלטתי שאת השוויון תשבור מידת ההתפעלות שלי מן ההרפתקאות בספריהם, ולכן האק זוכה. אוי, האק, ילד שלי יקר.

אני חושבת שיש מידה של אומץ, לצד רצון לעורר פרובוקציה, בפרסום הביקורת בגב הספר, שלשונה:

"קשקוש זול ומזיק!... שעמומון רשלני שיש בו רק דברים טובים מעטים והם משובצים בתוך ערימת פסולת."

ואכן, היא משכה אותי אל הספר (וכמובן שפשוט אסור לסרב למהדורה המוערת והמאוירת היפהפייה), והיא הסיבה שאני מפריכה אותה כעת. היא מעצימה את הסיפור.


על השוויון ודון קיחוטה.

לכל שוחרי הלמידה שיודעים שמכל ספר ראוי שנכתב או מתרחש בשנים רחוקות ניתן ללמוד די הרבה על התקופה והלך הרוח בה - מומלץ ביותר "הרפתקאותיו של האקלברי (בחיי, צריך להפוך את השם הזה לאפנתי ולגיטימי!) פין" או "החיים על המיסיסיפי", שיורד יותר לפרטים. עבדות יכולה להיות נושא מעניין לבחינה בעיני התקופה בה נכתב. מערכת היחסים של האק וג'ים ראויה להתעכבות: כעמיתים למסע במורד הנהר, ומתוך הבנה שג'ים הוא עבד נמלט והאק הוא פרחח ושגם אם האק כבר היה מבוגר ו"יודע את מקומו ( - חה! - ) ביחס לשחור", עולה התהייה מה טיבה. האם הם חברים ואנשי סוד, אדון או שווה ערך לו ועבד, זוג פושעים או - אלוהים שישמור - שווים?
הוזכר כי האק שמסייע לג'ים בבריחה מוקבל למשה שהוציא את העם הנבחר מעבדות, ובסופו של דבר לחירות, שניהם הגיבורים שלא היו מהמרים עליהם. אהבתי את הרעיון ששניהם מגדירים עבור עצמם איך יתייחסו אחד לשני. בהתחלה ג'ים היה נוקשה ושכח שהוא מדבר בעצם עם ה-white trash מהזן הנחות ביותר, אך הוא מתרכך עד מהרה והיחסים ביניהם משתנים.
באיזשהו שלב ג'ים אפילו הופך למלך (סליחה לאלה שקראו את הספר), וכמובן שריצ'רד השלישי מעמדו גבוה יותר מהאק - אז במה שונה ג'ים? נכון, בעורו - אך האם זה נחשב כשהוא בבגדי מלך וצבוע ובלתי מוכר בכלל? זה היה רגע משעשע, ואינני בטוחה שאינו מתוכנן וחתרני, בייחוד כי הוא מתחבר לפרט הטריוויה הבא -
זמן טריוויה: הידעתם? - לכושים העבדים יש רק שם פרטי. תום סוייר מציין כי למלכים, כמו לכושים, יש שם פרטי בלבד, כמו ריצ'רד השלישי.
מלכים נחשבו רבות בעבר למבורכי האל, וגם משה/האק. הכולנו שווים? היש אמת בשמועה המשונה הזו?
משגע, נכון?

טוויין מועד לעתים בפסיחות ובחוסר ריכוז מרבי, כך שלפרקים מתגנב רחש צל-צלה של מחשבה איומה אחת. הייתכן כי מארק טוויין, איש האיחוד הינקי מהצפון, חולק דעותיו עם בור דרומי ג'ינג'י תומך הקונפדרציה בכחול ובאדום המצטלבים בלב הדגל?
האם הוא דוגל בשוויון?
רמז דק שותל המאייר קמבל, בצו טוויין כפי שניתן להניח, כאשר הוא מצייר אישה שחורה מקבלת את פניו של האק, שלושת ילדיה מציצים מאחורי שולי שמלתה, ופסקה אחר כך - אישה לבנה בדיוק באותה תנוחה, שאף שמלתה מחפה על פניהם של שלושה ילדים לבני פנים.


הפרקים האחרונים מזכירים ביסודם את דון קיחוטה. היות ותום סוייר הוא, כמתברר, תולעת ספרים מושבעת שמזכירה בפחות מחצי שעה תריסר ספרים, הוא מזכיר מאד את דון קיחוטה באופן פעולתו וההשראה העצומה שמקרינים אליו ספריו. האק, שאולי נתפס לעתים כסנצ'ו - ולא רק כניגוד ההכרחי כשמקבילים בין צמד לצמד - כסיידקיק להארת גיבורו, באור שלילי או חיובי, לפי הצורך - הוא אכן מעט ריאלי יותר מתום, מעט פיקח יותר מתום, אבל הם שונים מהזוג שברא סרוונטס: כשדון קיחוטה יוצא לקרב מדומיין, סנצ'ו יושב בצד וצוחק - כי האדון שלו מטומטם, מן הסתם - כשתום יצא לקרב, האק יקפוץ מהרפסודה ובאותו זמן יזמן את כל שאר הילדים. אני פשוט אוהבת את השניים האלה.

כלב החתולים שלי, קראו כבר את האקלברי פין!

שלכם בנאמנות,
נערה עם קרקוע דרקון.

נב\ איזה צירוף מקרים שסיימתי את הספר ביום ההולדת ה-179 של מארק טוויין.

*ביקורת על המהדורה הבריטית
*הביקורת מתורגמת מאנגלית ולכן עלולה להישמע מאולצת במקומות מסוימים

בדרך כלל אני נמנעת מרבי מכר שמתוארים כ"סיפור שובר לב, מצחיק וכן של חברות נשית כנגד כל הסיכויים". בדרך כלל אני צודקת. קניתי את זה - התיאור תאם את העלילה הכללית, אבל הוא, למרבה ההפתעה, היה טוב וקריא ו - תודה לאל! - לא מאד קלישאתי. הספר בא בדיוק בזמן הנכון עבורי. עם זאת, יש בו כמה וכמה פגמים (הילי, אליזבת', איך נשים לבנות נתפסות בניגוד לעמיתיהן הגברים, כל הסטריאוטיפים), על פי רוב הייתי מוסיפה את ה'סוף הטוב' לרשימת הUnliked, אבל הוא הגיע כל כך למיס סקיטר ולמיני ולאייבילין וללובניה, שהיה כואב לי לקחת זאת מהן.

הדמות החביבה עליי כנראה תהיה מיי מובלי, או על כל פנים, איך שיכלה להיות כבוגרת. ובכן, לא ממש, אני בעצם מעדיפה את סקיטר (ולא רק מפני שיש לה שם מגניב ורודפת את החלומות שלה למרות שבהתחלה די ברור לכולנו שאולי היא בחרה מסלול שלא מתאים לה). אז - בחזרה למיי מו, אהבתי איך אייבילין התייחסה אליה: "you is kind, you is smart, you is important" כנראה לנצח יהדהד בראשי. אהבתי את אחת הפסקות האחרונות, בה אייבילין חווה flash-forward ורואה את התינוקת שלה, הילדה הלבנה האחרונה שלה, גדולה, חכמה, נדיבה וחשובה. אני כל כך רוצה שזה יקרה.

חרתה לי מאד דמותה השטנית של הילי. ברומן זה, כל עיקול ושעל נדמה כסביר ומובן בהחלט. אני מודה, לא ציפיתי שהיא תבין את שגיאותיה* ותהפוך למלאך, שכן זה היה הורס את הספר לחלוטין עבורי.

* מצד שני, האם אילו טעויות, פר סיי? האם היחס המשפיל שלה כלפי העזרה השחורה אינו תוצאה של חינוך וסביבה חברתית, יותר מאשר שד אישי של שנאת האחר?)

אהבתי את העובדה שהיא נשארה צרת מוחין (במונחים של היום, אז אל תשפטו אותה, במחילה) והרעילה את כולם - הרי איש לא אוהב להודות שטעו, וכשאת בכזו עמדה בכירה של כוח בקהילה קטנה, זה אפילו צפוי: מי שבידיו כוח, פוליטי וחברתי (היא יושבת הראש והנשיאה של האגודה), אמור, בנקודה כלשהי, להשתמש בו בצורה שאינה ראויה. יותר מזה, זו חוקיות.
בעוד זו אינה פרודיה או סאטירה, שבהן דווקא הייתי מצפה מהדמות "המרושעת" להישאר כזאת וכמובן, להיות מוקצנת ונוראית חסרת תקנה - אבל הרגשתי שדמותה של הילי זכתה ליחס מחפיר במיוחד: אמנם היה אינטרס הגון לנקמנות חסרת הפשרות שלה - היא אמורה לשמש דוגמא ומופת, החבר שלה התאהב בwhite trash נמוכת מעמד וכמובן שהיא נפגעה, והפאי של מיני, בתור התחלה - אבל עדיין הרגשתי שמשהו הוחמץ כאן. האם אליזבת, או לואן, או כל אשת חברה כמוה (אולי פיקחית יותר מהדוגמאות הנ"ל), הייתה מתנהגת כך? או גב' וולטרס? אני יודעת שאלו כנראה דוגמאות חסרות בסיס, אבל אני באמת חושבת שיש משהו יותר משמעותי מאחורי זה. אז כן, רציתי לדעת מה גרם לה להיות כבולה בצורה כזו לנורמות והרגולציות החברתיות, אף על פי שזה די מובן מאליו, בכל זאת חיפשתי משהו עמוק יותר, כמו אצל סקיטר והמשרתות - שנפנפו את הנורמות לעזאזאל כי בכולן היה זרע מהפכנות או מודעות או דאגה בתוכן שגרם להן לצאת משולי הקיום האדיש שלהן ולעשות צעד, גם אם שקט. הילי יכלה להגיב ביתר חומרה ויצירתיות למה שהן עשו, אבל לא מפני שלא הייתה לה הגישה שלהן. גם עומק היה חסר לה, מה שלא השביע רצון. בד"כ אני מוצאת שקל יותר להתחבר לדמות ה"ביצ'ית", ההתנהגות שלהן מובנת ואפשר להסתדר אתה, אבל כאן היא הייתה אמורה להיות ביץ' - אם לא הייתה כל כך חד מימדית. הגיע לה סיפור טוב יותר, שלא תמיד תהיה שלילית, שיהיה לה צד נעים, למרות שארסיות היא תמיד תכונה מבורכת. היה ממש חבל לי עליה.
ובכל זאת, מאד אהבתי אותה וזה מה שמעציב אותי, אין צדק להילי. היא יכלה להיות מדהימה. מרושעת להדהים, אם תרצו, אולם אני מוצאת משהו מאד אנושי וראוי להערכה בלהיות כל כך כנה עם עצמך ועם הסביבה ולא להתחרט על דבר.

אליזבת' ליפולט הייתה שיה תמימה יותר משיכלתי לסבול. היא לא נכחה ברגעים החשובים וכשהייתה - ניצבה שם על תקן חיית המחמד של הילי. תחת נסיבות מסוימות, הסידור הזה יכולה היה להיות לגיטימי בצורה מושלמת - וכאן זה היה מוצדק. שכן כל גיבורת-על צריכה sidekick מטופשת כדי לגרום לה להיראות חכמה יותר, מוצלחת יותר, מעניינת יותר.
אליזבת מייצגת, ולו לשם הביקורת, את נשות ג'קסון שלא קוראות, לא יודעות הרבה מעבר לגבולות השכונה שלהן ושקועות בקניות, צרכנות ורכילויות. אני יודעת שהרעיון של ההשוואה הוא ליצור ניגוד חד ביניהן לבין הילי - מנהיגתן השונה מבן - וביניהן לבין סקיטר - יש לה דעה, יש לה תואר, יש לה אמביציות שלא כוללות בעלים וילדים בקרוב - ובאופן האולטימטיבי, ביניהן לבין הנשים היום. פגע בי כיצור אנושי ממין נקבה בחברה מערבית לראות כיצד התייחסו לעצמן. או, ליתר דיוק, כיצד הסופרת הציגה אותן, בשטחיות וכשטחיות.

אני לא יודעת למה נשים לבנות נחשבות לכל כך מנותקות מהעולם שסביבן, וככאלה הן מוצגות בכל יצירה בדיונית מהשנים האחרונות שנטועה בשנות ה60 בארה"ב - הן לא מנקות את בתיהן, הן לא עובדות, הן לא מטפלות בילדיהן. הן אפילו לא יודעות כיצד - ההיסוס הנואש אפוף הcluelessness האילם של אליזבת' כשהיא מתבקשת להשגיח על בנה הקטן למשך שבע הדקות שהסצנה הזו וודאי לקחה, מוכיחה זאת מעל ומעבר לכל ספק. למה הן נתפסות כקרות, בעוד השחורות הן החמימות, הקולניות שמתאספות בכנסיות ועושות כל שביכולתן כדי לתרום לקהילה - והלבנות מצדן מתאספות בפגישות קאנטרי קלאב וDAR ואירועי התרמה מזויפים, מטופשים וחסרי תועלת? אני מאמינה שזו שאלה לגיטימית. כפי שנאמר, הן עורכות אירועי התרמה למען רעבי אפריקה, ושוכחות את עניי עירן. אני משוכנעת שבניו יורק, ליד דירתה של מיס' סטיין, יחסי הכוחות שונים.

בחזרה לסטריאוטיפים, נראה מובן מאליו שהספר הזה משתדל לנפץ אותם, ולכן נלקחה הילי הלבנה הנבחרת, שמוכיחה כי אמונותיה והתנהגויותיה של אישה (או גבר) מעוצבות ע"י חינוך וסביבה.

ואשר לשלישיה, אני מעריכה אותן. כולן כל כך טובות מזג וכולן שילמו מחיר. כל אחת מתעלת את המרץ שלה לאפיק אחר: מיני החצופה יודעת לעמוד על שלה, אייבילין נוטעת תחושות כבוד וערך עצמי בתינוקות הלבנים שלה, ולסקיטר יש חוכמת-ספר אבל חושבת מחוץ לקופסא. כולן נהדרות בדרכן. אני חוששת שהכריכה האחורית צדקה לגביהן, זה אכן סיפור של ידידות ואהדה כנגד הסיכויים, אהבה לא יודעת צבע מהו וכו'. אני שונאת את זה, כי זהו בדיוק סוג הספרים שהייתי מתחמקת מהם בכל מצב. אבל הספר הזה בהחלט אתגר כמה סטריאוטיפים - לא רק לגבי הדמויות - אלא גם של 'רב המכר' עצמו, שלפיו כולנו שופטים ספרים. הייתי חושבת שהספר הזה הוא מטופש אלמלא קראתי אותו בסופו של דבר. וייתכן שמשהו השתנה בי, כקוראת, בזכות הספר הזה.
טוב, כנראה שלא, אבל עוד נראה. מעולם לא דמיינתי שאומר זאת על רב מכר עכשווי, כי אני מגיבה באופן פסיבי-אגרסיבי למשמע הצירוף ומתחילה לשפוט אותם ולבטלם כ'צפויים' וקיטשיים. עם זאת, הפעם צדקתי כשלא התעלמתי ממנו, בחרתי לקרוא אותו למרות הבאזז - דבר אשר, כאמור, היה מונע ממני לקרוא את הספר עד כה - כי הרגשתי שיכול להיות בו משהו.

הסוף היה מאכזב מאד. מצד אחד, הוא לא קלישאתי סטייל מבט-חולמני-לעתיד, ולפחות זה עודד אותי. מצד שני, סקיטר בזה הרגע למדה שהילי מאיימת בתביעה, ואייבילין פוטרה, החליטה לפרוש והתקדמה. אבל אני לא מרוצה מזה. ישנן מספר שאלות שחייבות להישאל: מה יקרה לסקיטר בניו יורק כשהיא רק מתחילה פרק חדש בחייה, אבל לא סיימה את הפרק הקודם ותביעה תרדוף אותה? מה אייבילין הולכת לעשות בתום השעתיים היומיות שיקחו לה להשלים שבוע של טורי מירנה? האם היא הזכירה איזשהו חלום שלה שאינני זוכרת או החמצתי? האם מיי מובלי באמת תגדל עם המילים של אייבילין ללוות אותה או, יותר הגיוני, תשכח אותן ותגדל להיות אמא שלה? מיני המסכנה חוסה בבית אחותה עד שבעלה יתעשת, אך מה יהיה כשתחזור, כשהוא מטבע הדברים ירביץ לה שוב? האם יהיה שינוי משמעותי ביחסים הבין-גזעיים בג'קסון, בעקבות "העזרה"? הסוף פתוח מדי בשביל העלילה הזו, וזו עוד נקודה לרעת הספר. כתבתי בשלב זה מעל אלף מילים על כמה הספר פגום. ובכל זאת, חמישה כוכבים מתנוססים מעליי.

דירגתי את הספר כחמישה כוכבים, ועד כה הצגתי בעיקר מה חסר בו. אני חושבת שהענקת הדירוג האולטימטיבי נעוץ לחלוטין בתזמון. קראתי אותו בשנת שפל. לא אישית, תודה לאל. אלא ספרותית: לא קראתי אף ספר טוב באמת השנה - לא מעולה, לא סוחף, אלא טוב בלבד - כה נמוכות היו ציפיותיי. טכנית, לא דירגתי אף ספר ארבעה כוכבים. חמישה לא נראו מאז שהבנות הניגריות נחטפו על ידי בוקו חארם. לא, אפילו לפני כן. אני מעריכה את הספר הזה כל כך. משום שהוא לא אכזב אותי, משום שהיה כיף - לבקר אותו. אני מאמינה שכשספר זוכה לקטרוגים כל כך קטנוניים - זה הטוב ביותר. מפני שזה גורם לקוראת לחשוב עליו, לחשוב- מחדש, ובאמת לקחת את הזמן לגבש עליו דעה ובה בעת מגביר את הסיכויים שהוא ישפיע עליו ובקיצור, הופך את כל חווית הקריאה להרבה יותר פורה, ועל כן אני שמחה שקראתיו.

הערת שוליים: האירוניה: מסתבר שמיס סליה הייתה כנראה הגברת הלבנה המתקדמת ביותר- בתחילה, כל שאיפתה הייתה להתיידד עם העזרה השחורה שלה.

הציטוט החביב עליי (תרגום חופשי):
אין עוד מה לומר, אז אני ממלמלת "אני יודעת. תודה על ההזדמנות." ואני מוסיפה, "חג מולד שמח, מיס' סטיין."
"אנחנו קוראים לזה חנוכה, אבל תודה לך, מיס פלאן."
אני תוהה האם זה בר משמעות שמיס' סטיין יהודייה. כקטע שבא להבהיר כמה מגוונת ניו יורק, בעוד שבסביבות ג'קסון, מיסיסיפי היא לא ניצבת פנים-אל-פנים מול גיוון או הזדמנויות.

קראתיו לפני מספר חודשים ונהנתי מאד - אולם מקריאה של התרגום לעברית, לא הייתי אומרת שנעשה לסה חסד.
באופן כללי, סיפור חיים של אישה מעניינת, ממיטב הקיסרות הסינית - מקור ידע מעשיר ומרתק, שמאפשר לבחון את עולמנו "הנאור והמודרני" בראי עיניהם של איכרי ואצילי החצרות הסיניים לפני יותר ממילניום.

הקריאה הייתה שוטפת והציגה בצורה מעוררת התפעלות את פרטי החיים בתקופה ההיא, נאורות מדהימה יש לחברה הסינית (וגם לאצטקים, לדוגמא), בכל שנותיה. קדמה שהחברה המערבית לא יכלה לה, המתבטאת במורשת פיזית ובנייה בעידן בו גלוזליזציה אינה קיימה בצורה גורפת. מעורר השראה וקצת עצב על שלא היינו יכולים לנכוח באירועים יפים המתוארים.
אף שרב הספר היה זורם, מספר חלקים לקראת הסוף היו די מתישים: כמה זמן עוד מתכננת האישה הזו לחיות? היא כבר בת ששים, ועדיין מדובר במאה השביעית, היא לא אמורה למות? אבל היא ניצחה. בחייה היא ניצחה, האישה היחידה בהיסטוריה של בני האן שאיזנה את כתפיה את מלוא סמכויותיו של קיסר. במותה הפסידה, נשכחה, אך שבה לחיים בספר זה שחושף את האמת אוודתיה - תודה שלוחה לסה שאן על כתיבתו והבאתו לחיי.