טַיילֶר משיג לי עבודה כמלצר, ואז טיילר דוחף לי אקדח לפה ואומר, הצעד הראשון לחיי נצח הוא שאתה חייב למות. אבל במשך תקופה ארוכה היינו טיילר ואני החברים הכי טובים. אנשים תמיד שואלים את זה, אם ידעתי על טיילר דֶרדֶן.
קנה האקדח לחוץ אל תוך גרוני, וטיילר אומר, "אנחנו לא באמת נמות."
בַּלשון אני מרגיש את חורי ההשתקה שקדחנו בקנה. רוב הרעש שנשמע בירייה הוא התפשטות גזים, וישנו הבום העל־קולי הקטן שהקליע יוצר משום שהוא עף מהר כל כך. כדי ליצור משתיק קול צריך רק לקדוח חורים בקנה האקדח. הרבה חורים. זה מאפשר לגזים לברוח ומאט את הקליע אל מתחת למהירות הקול.
תקדח את החורים לא נכון והאקדח יתפוצץ לך ביד.
"זה לא באמת מוות," טיילר אומר. "נהיה אגדה. לא נזדקן."
בַּלשון שלי אני מסיט את הקנה אל פְּנים הלחי ואומר, טיילר, אתה חושב על ערפדים.
הבניין שאנחנו עומדים עליו לא יהיה פה בעוד עשר דקות. קח כמות של חומצה חנקנית 98 אחוז ותוסיף לה פי שלושה חומצה גופריתית. תעשה את זה באמבטיית קרח. ואז תוסיף גליצרין, טיפה אחר טיפה, בטפטפת. יש לך ניטרוגליצרין.
אני יודע את זה כי טיילר יודע את זה.
תערבב את הניטרו בנסורת, ויש לך יופי של חומר נפץ פלסטי. הרבה חברה מערבבים את הניטרו שלהם עם כותנה ומוסיפים מלח אֶפּסוֹם במקום גופרית. גם זה עובד. יש גם כאלה שמשתמשים בפרפין מעורבב בניטרו. פרפין אף פעם לא עבד אצלי. אף פעם.
על כל פנים, טיילר ואני על הגג של בניין פרקר־מוריס עם אקדח תקוע לי בפה, ואנחנו שומעים זכוכית מתנפצת. תסתכלו מעבר למעקה. זהו יום מעונן, אפילו בגובה הזה. זהו הבניין הגבוה בעולם, ובגובה כזה הרוח תמיד קרה. כל כך שקט בגובה כזה, אתה מרגיש כמו איזה קוף חלל. אתה עושה את המשימה הקטנה שאימנו אותך אליה.
תמשוך במוט.
תלחץ על כפתור.
אתה לא מבין בשביל מה זה בכלל, ואז אתה פשוט מת.
מגובה מאה תשעים ואחת קומות אתה מציץ מעבר לקצה הגג, והרחוב שלמטה מנומר אנשים, שטיח אנושי מדובלל, עומדים, מסתכלים למעלה. הזכוכית המתנפצת היא חלון ממש מתחתינו. חלון מתרסק החוצה מצד הבניין, אחריו מגיעה ארונית תיוק גדולה כמו מקרר שחור, ממש מתחתינו שידת שש מגירות צונחת מעבר לפנֵי המצוק של הבניין, צונחת וסבה לאט, צונחת ומצטמקת, צונחת ונעלמת אל תוך הקהל הצפוף.
אי־שם במאה תשעים ואחת הקומות תחתינו, קופֵי החלל שבוועדת ההוללות של פרויקט גוג ומגוג משתוללים, משמידים כל פיסת היסטוריה.
הפתגם הישן הזה, על איך שאתה תמיד הורג את מי שאתה אוהב, אז הנה, זה עובד לשני הכיוונים.
עם אקדח תקוע בפה והקנה בין השיניים, אתה יכול לדבר רק בהברות.
נותרו לנו עשר הדקות האחרונות שלנו.
חלון נוסף ניתז מתוך הבניין ורסיסי זכוכית עפים החוצה, נוצצים כמו להקת יונים. ואז שולחן עץ כהה שנדחף על ידי ועדת ההוללות מגיח סנטימטר אחר סנטימטר מצד הבניין, נוטה וגולש ומתהפך קצה מעל קצה, עצם קסום מעופף שאובד בקהל.
בניין פרקר־מוריס לא יהיה פה בעוד תשע דקות. קח מספיק ג'לטין נפיץ ועטוֹף בו את עמודי היסודות של מה שלא יהיה, ואתה יכול להפיל כל בניין שבעולם. צריך להדק מסביב שקי חול טוב־טוב, ככה הפיצוץ יתמקד ביסודות ולא יתפזר בחלל שסביבם.
עצות מעשיות שלא מופיעות בשום ספר היסטוריה.
שלוש הדרכים להכין נפלם: אחת, לערבב מידות שוות של דלק ורכז תפוזים קפוא. שתיים, לערבב מידות שוות של דלק ודיאט קולה. שלוש, להמס צואת חתול מפוררת בדלק עד שהתערובת נעשית סמיכה.
תשאל אותי איך להכין גז עצבים. אוי, כל מטעני הרכב המטריפים האלה.
תשע דקות.
בניין פרקר־מוריס ייפול, על מאה תשעים ואחת קומותיו, לאט כמו עץ ביער. זהירות, עץ נופל! אין דבר שאי־אפשר להפיל. מוזר לחשוב שהמקום שאנחנו עומדים בו יהיה רק נקודה בשמים.
טיילר ואני בקצה הגג, האקדח תקוע לי בפה, אני תוהה עד כמה האקדח הזה נקי.
אנחנו מסתכלים על עוד ארונית תיוק שמחליקה החוצה מצד הבניין, על המגירות שנפתחות באמצע האוויר, על ערמות נייר לבן שמתפזרות ברוח, ופשוט שוכחים לגמרי מכל קטע הרצח־התאבדות הזה של טיילר.
שמונה דקות.
ואז העשן, עשן עולה מתוך החלונות השבורים. צוות ההריסה יפעיל את המטען הראשי בעוד שמונה דקות בערך. המטען הראשי יפוצץ את מטען הבסיס, עמודי היסוד יקרסו, וסדרת התמונות שתנציח את נפילת בניין פרקר־מוריס תיכנס לספרי ההיסטוריה.
סדרת רצף של חמש תמונות. כאן, הבניין עומד. תמונה שנייה, הבניין ייטה בזווית של שמונים מעלות. אחר כך בזווית של שבעים מעלות. הבניין בזווית של ארבעים וחמש מעלות בתמונה הרביעית, כשהשלד כמעט נכנע והמגדל כבר מתקשת מעט. בתמונה האחרונה המגדל, על כל מאה תשעים ואחת קומותיו, יתרסק מטה על המוזיאון הלאומי, שהוא המטרה האמיתית של טיילר.
"זה העולם שלנו עכשיו, זה העולם שלנו," טיילר אומר, "וכל האנשים העתיקים האלה מתים."
לו הייתי יודע כיצד כל זה ייגמר, הייתי שמח להיות מת ובגן עדן עכשיו.
שבע דקות.
על גג בניין פרקר־מוריס עם האקדח של טיילר בפה שלי. בזמן ששולחנות כתיבה וארוניות תיוק ומחשבים צונחים מטה אל הקהל שסביב הבניין, ועשן מיתמר מעלה מהחלונות השבורים, ובמרחק שלושה רחובות מסתכלים חברי צוות ההריסה בשעון, אני יודע שכל זה — האקדח, האנרכיה, הפיצוץ, כל זה באמת בגלל מַרלה סינגֶר.
שש דקות.
יש לנו מין קטע משולש פה. אני רוצה את טיילר. טיילר רוצה את מרלה. מרלה רוצה אותי.
אני לא רוצה את מרלה, וטיילר לא רוצה אותי בסביבה. כבר לא. זה לא עניין של אהבה, כלומר, רגש. זה עניין של רכוש, כלומר בעלות.
בלי מרלה לטיילר לא יהיה שום דבר.
חמש דקות.
אולי נהפוך לאגדה, אולי לא. לא, אני אומר, חכה שנייה.
איפה היה ישו אם אף אחד לא היה כותב את הבשורות?
ארבע דקות.
בַּלשון אני דוחף את האקדח אל פְּנים הלחי ואומר, אתה רוצה להיות אגדה, טיילר, בן אדם, אני אעשה ממך אגדה. אני הייתי פה מההתחלה.
אני זוכר הכול.
שלוש דקות.
זרועותיו הגדולות של בוב נכרכו סביבי לאסוף אותי פנימה, נמחצתי אל תוך החשכה שבין שָׁדיו החדשים והמיוזעים של בוב שהשתלשלו שם, עצומים כמו שחושבים על אלוהים כעצום. הסתובבנו במרתף הכנסייה העמוס גברים, נפגשנו כל ערב: זה ארט, זה פול, זה בוב. כתפיו הרחבות של בוב גרמו לי לחשוב על האופק. שֹערו הסמיך הבלונדיני הוא מה שמתקבל כשקרם לשיער מכנה את עצמו מוס לעיצוב וייצוב, כל כך סמיך ובלונדיני, והשביל באמצע ישר כל כך.
זרועותיו של בוב כרוכות סביבי, והוא אוסף את ראשי אל השדיים החדשים שהנצו על חזהו הרחב.
"יהיה בסדר," בוב אומר, "אתה יכול לבכות עכשיו."
מברכַּי ועד מצחי אני יכול להרגיש את הריאקציות הכימיות שמתחוללות בתוך בוב, שורפות אוכל וחמצן.
"אולי הוציאו את הכול בזמן," בוב אומר. "אולי זה רק סֶמינוֹמה. עם סמינומה יש לך כמעט מאה אחוזי הישרדות."
כתפיו של בוב נמשכות מעלה בשאיפה הארוכה ואז נופלות, נופלות, נופלות ביבבות פעוטות. נמשכות מעלה. נופלות, נופלות, נופלות.
אני מגיע לכאן כל שבוע כבר שנתיים, וכל שבוע בוב עוטף אותי בזרועותיו ואני בוכה.
"תבכה," בוב אומר, שואף ומתייפח, מתייפח, מתייפח. "קדימה, תן לעצמך לבכות."
הפרצוף הגדול והרטוב נח על ראשי ואני אבוד בפנים. עכשיו הייתי בוכה. בכי זה ממש בַּמקום בחשכה המציפה הזאת, סגור בתוך אדם אחר, כשאתה רואה שכל מה שאי־פעם תוכל להשיג ייגמר בתור זבל.
כל דבר שאי־פעם תתגאה בו ייזרק.
ואני אבוד מבפנים.
זה הכי קרוב ללישון שהגעתי כבר כמעט שבוע.
כך פגשתי את מרלה סינגר.
בוב בוכה כי לפני שישה חודשים הורידו לו את האשכים. ואז טיפול עֵזֶר הורמונלי. לבוב יש שדיים כי יחס הטסטוסטרון שלו גבוה מדי. תעלה את הטסטוסטרון יותר מדי והגוף שלך ייצר יותר אסטרוגן, בשביל האיזון.
עכשיו הייתי בוכה, כי ברגע זה החיים שלך מסתכמים בכלום, אפילו לא כלום, אבדון.
יותר מדי אסטרוגן, ותקבל דדיים של כלבה.
קל לבכות כשאתה מגלה שכל מי שאתה אוהב ידחה אותך או ימות. על ציר זמן ארוך מספיק, סיכויי ההישרדות של כולם נופלים לאפס.
בוב אוהב אותי כי הוא חושב שגם לי הורידו את האשכים.
סביבנו במרתף כנסיית השילוש האפיסקופלית, עם הספות המשובצות הזולות, יש כעשרים גברים ורק אישה אחת, כולם אחוזים יחד בזוגות, רובם בוכים. כמה מהזוגות רוכנים קדימה, ראשיהם לחוצים אוזן לאוזן כמו מתאבקים, נעולים. האיש שעם האישה היחידה נוטע את מרפקיו על כתפיה, מרפק בכל צד של ראשה, והראש שלה בין ידיו, ופניו בוכות כנגד צווארה. פרצופה של האישה מתפתל הצידה וידה מרימה סיגריה.
אני מציץ החוצה מתחת לבית השחי של בוב הגדול.
"כל החיים שלי," בוכה בוב. "למה אני עוד טורח? אני לא יודע."
האישה היחידה כאן ב"נשארים גברים יחד", קבוצת התמיכה לחולי סרטן אשכים, האישה הזאת מעשנת את הסיגריה שלה תחת עולו של אדם זר, ועיניה פוגשות את עיני.
מִתחזֶה.
מתחזה.
מתחזה.
שיער מט שחור קצר, עיניים גדולות כמו באנימציה יפנית, עור חיוור, צהבהב, כמו חמאה, בשמלה עם דוגמת טפט של ורדים כהים. האישה הזאת היתה גם בקבוצת התמיכה לחולי שחפת בשישי בערב. היא היתה במפגש המלנומה שלי ברביעי בערב. בשני בערב ראיתי אותה בקבוצת הלוקמיה שלי, "אמונה מוצקה". פסוקת שֹערה משוננת כמו מכת ברק עשויה קרקפת לבנה.
מי שמחפש קבוצות תמיכה מגלה שלכולן יש שמות מעורפלים ומתוחכמים. לקבוצת טפילי הדם שלי ביום חמישי קוראים "חופשי ונקי".
קבוצת טפילי המוח שלי נקראת "מעל ומעבר".
יום ראשון בצהריים והאישה הזאת שוב פה, ב"נשארים גברים יחד" במרתף הכנסייה.
גרוע מזה, אני לא יכול לבכות כשהיא מסתכלת.
זה אמור להיות החלק האהוב עלי, חבוּק ובוכה עם בוב הגדול, בלי תקווה. כולנו עובדים כל כך קשה כל הזמן. זה המקום היחיד שבו אני באמת מרפה ונכנע.
זאת החופשה שלי.
*
לקבוצת התמיכה הראשונה שלי הלכתי לפני שנתיים, אחרי שביקרתי אצל הרופא שלי בנוגע לנדודי השינה שלי. שוב.
שלושה שבועות לא ישנתי. אחרי שלושה שבועות בלי שינה הכול הופך לחוויה חוץ־גופית. הרופא שלי אומר, "נדודי שינה הם רק סימפטום למשהו גדול יותר. תמצא מה באמת לא בסדר. תקשיב לגוף שלך."
רק רציתי לישון. רציתי כמוסות קטנות וכחולות של סודיום אמיטל 200 מ"ג. רציתי כמוסות טיוּנל אדומות־כחולות, רציתי סֶקוֹנאל באדום־שפתון.
הרופא שלי אמר לי ללעוס שורש ולריאן ולעשות יותר פעילות גופנית. בסופו של דבר אני אירדם.
הפנים שלי קרסו כמו פרי פגום ורקוב, היית חושב שאני מת.
הרופא שלי אמר שאם אני רוצה לראות כאב אמיתי, כדאי שאקפוץ לכנסייה בשלישי בערב. תראה את טפילי המוח. תראה מחלות עצם ניווניות. תראה כִּשלֵי מוח אורגניים. תראה איך חולי סרטן מתמודדים.
אז הלכתי.
בקבוצה הראשונה שהגעתי אליה הציגו את כולם: זאת אליס, זאת ברנדה, זה דוֹבֶר. כולם מחייכים כשהאקדח הבלתי נראה הזה צמוד להם לרקה.
אני אף פעם לא מגלה את השם האמיתי שלי בקבוצות תמיכה.
שלד האישה הקטן המכונה קְלוֹאי, שאחורֵי מכנסיה משתלשלים ממנה ריקים ועצובים, קלואי אומרת לי שהדבר הגרוע ביותר בטפילי המוח שלה הוא שאף אחד לא מוכן לשכב איתה. הנה היא, כל כך קרובה למוות שביטוח החיים שלה כבר שילם שבעים וחמישה אלף דולר, וכל מה שקלואי רוצה זה רק להשיג זיון בפעם האחרונה. לא אינטימיות, סקס.
מה אפשר לומר? כלומר, מה אתה יכול לומר?
כל הגסיסה הזאת התחילה בכך שקלואי נהייתה קצת עייפה, ועכשיו קלואי משועממת מכדי ללכת לטיפול. סרטים פורנוגרפיים, היו לה סרטים פורנוגרפיים בבית, בדירה שלה.
בזמן המהפכה הצרפתית, קלואי אמרה לי, הנשים בכלא, הדוכסיות, ברוניות, מרקיזות, מה שלא יהיה, הן זיינו כל גבר שהואיל לעלות עליהן. קלואי נשמה כנגד הצוואר שלי. תעלה עלי. תעשה את זה וזהו. זיונים מעבירים את הזמן.
La petite mort , הצרפתים קראו לזה. "המוות הקטן".
לקלואי היו סרטים פורנוגרפיים, אם הייתי מעוניין. אמיל־ניטרט. חומרי סיכה.
בזמנים כתיקונם הייתי מתהדר בזקפה. אבל קלואי שלנו היא שלד טבול בשעווה צהובה.
אני כלום, כשקלואי נראית כמו שהיא. אפילו לא כלום. ואף על פי כן הכתף של קלואי דוקרת את הכתף שלי כשאנחנו יושבים במעגל על השטיח הגס. אנחנו עוצמים עיניים. זה היה תורה של קלואי להוביל אותנו בדמיון מודרך, והיא הובילה אותנו אל גן השלווה. היא הנחתה אותנו במעלה גבעה אל ארמון שבע הדלתות. בתוך הארמון היו שבע דלתות, הדלת הירוקה, הדלת הצהובה, הדלת הכתומה, קלואי הנחתה אותנו כשפתחנו כל דלת, הדלת הכחולה, הדלת האדומה, הדלת הלבנה, וכשמצאנו מה שחיכה שם.
בעיניים עצומות דימינו את הכאב שלנו ככדור של אור לבן מרפא, שמרחף סביב רגלינו ועולה לברכיים שלנו, למותניים, לחזה. הצ'אקרות שלנו נפתחות. צ'אקרת הלב. צ'אקרת הראש. קלואי הנחתה אותנו לתוך מערות שבהן פגשנו את חיית הכוח שלנו. שלי היתה פינגווין.
קרח כיסה את רצפת המערה, והפינגווין אמר, תחליק. בלי שום מאמץ החלקנו דרך מערות והיכלים.
אז הגיע הזמן לחיבוק.
תפקחו עיניים.
זה היה מגע פיזי טיפולי, קלואי אמרה. כולנו צריכים לבחור בן זוג. קלואי זרקה את עצמה סביב הראש שלי ובכתה. היו לה לבָנים ארוטיים בבית, והיא בכתה. היו לקלואי שמנים ואזיקים, והיא בכתה בזמן שצפיתי במחוג השניות של השעון משלים אחד־עשר סיבובים.
כך שלא בכיתי בקבוצת התמיכה הראשונה שלי לפני שנתיים. לא בכיתי גם בקבוצת התמיכה השנייה שלי וגם לא בשלישית. לא בכיתי בטפילי דם או בסרטן המעי או בכשלי מוח אורגניים.
ככה זה עם נדודי שינה. הכול כל כך רחוק, העתק של העתק של העתק. נדודי שינה מעמידים מרחק מהכול, אתה לא יכול לגעת בכלום וכלום לא יכול לגעת בך.
ואז היה בוב. בפעם הראשונה שהלכתי לסרטן אשכים, בוב הג'מוס — עוגת ספוג ענקית ונימוחת לב — הוא התמקם מעלי ב"נשארים גברים יחד" והתחיל לבכות. הג'מוס הענק חצה את החדר בצליעה כשהגיע זמן החיבוק, ידיים לצדדים, כתפיים מעוגלות, סנטר הג'מוס הגדול שלו שעון על חזו, העיניים כבר מנוילנות מדמעות. גורר רגליים, ברכיים צמודות בצעדים בלתי נראים, בוב החליק לאורך רצפת המרתף והשליך את עצמו עלי.
בוב נפרש מעלי.
הזרועות הגדולות של בוב נכרכו סביבי.
בוב הגדול עשה סטרואידים, הוא אמר. הרבה זמן על דיאָנָבּול ואז על ויסטְרוֹל של סוסים. היה לו מכון, לבוב הגדול. מכון כושר משלו. היה נשוי שלוש פעמים. הוא עשה פרסומות, אולי אני מזהה אותו מהטלוויזיה? כל תוכנית האימונים להרחבת שרירי החזה בזמנך הפנוי היתה המצאה שלו, בעצם.
זרים עם סוג כזה של כנות גורמים לי להפריח אחד גדול ומסריח, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
בוב לא ידע. אולי מהתחלה ירד לו רק אגוז אחד, והוא ידע שהוא בקבוצת סיכון. בוב סיפר לי על טיפול הורמונלי שיקומי.
המון מפַתחי גוף שמזריקים יותר מדי טסטוסטרון מוצאים את עצמם עם מה שנקרא דדֵי כלבה.
הייתי חייב לשאול לְמה בוב התכוון כשאמר אגוז.
אגוזים, בוב אמר. עיגולים. גוזלים. אוּאבוּס. אשכים. ביצים. במקסיקו, איפה שאתה קונה את הסטרואידים שלך, קוראים להם "קוהונס".
גירושין, גירושין, גירושין, אמר בוב והראה לי תמונת ארנק של עצמו, עצום ובמבט ראשון ערום לגמרי, בתחתוני תצוגה באיזו תחרות. זאת דרך טיפשית לחיות, אמר בוב, אבל כשאתה מנופח ומגולח על הבמה, מסותת לגמרי עם בערך שני אחוזי שומן בגוף ואחרי חומרים משַתְנים שמשאירים אותך קר וקשה למגע כמו בטון, אתה עיוור מהאורות וחירש ממערכת ההגברה עד שהשופט פוקד: "מתחו ארבע־ראשי ימני, כווצו והחזיקו."
"מתחו זרוע שמאלית, כווצו את הדו־ראשי והחזיקו."
זה טוב יותר מהחיים האמיתיים.
כמה שנים קדימה, אמר בוב, ואז הסרטן. ואז הוא פשט את הרגל. היו לו שני ילדים בוגרים שלא החזירו לו טלפונים.
התרופה לדדֵי כלבה היתה שהרופא יחתוך תחת שרירי החזה וישאב את הנוזלים.
זה כל מה שאני זוכר, משום שממש אז בוב התחיל לסגור עלי בזרועותיו, וראשו ירד לכסות אותי. כעת הייתי אבוד בחיק הנשייה הכהה, הדוממת, המוחלטת, ובסופו של דבר, כשמשכתי את עצמי הרחק מהחזה הרך שלו, קדמת החולצה של בוב היתה מסכה רטובה של פרצופי הבוכה.
כל זה קרה לפני שנתיים, בערב הראשון שלי ב"נשארים גברים יחד".
כמעט בכל פגישה מאז בוב הגדול גרם לי לבכות.
מעולם לא חזרתי לרופא. מעולם לא לעסתי שורש ולריאן.
זה היה חופש. לאבד כל תקווה, זה היה חופש. אם לא אמרתי כלום, אנשים בקבוצה הניחו את הגרוע מכול. הם בכו חזק יותר. אני בכיתי חזק יותר. הרֵם מבט לכוכבים וכבר אינך עוד.
כשהלכתי הביתה אחרי קבוצת תמיכה הרגשתי חי יותר מאי־פעם. לא נשאתי סרטן או טפילי דם: הייתי המרכז החמים שהחיים בעולם התקהלו סביבו.
וישנתי. תינוקות לא ישנים עמוק כל כך.
בכל ערב מַתִּי, בכל ערב נולדתי.
לחיים חדשים.
עד הערב, שנתיים של הצלחה עד הלילה, כי אני לא יכול לבכות כשהאישה הזאת צופה בי. כי אני לא יכול לשקוע עד הקרקעית, ולכן אני לא יכול להינצל. מרוב שאני נושך את פנים הפה שלי, הלשון שלי מרגישה כאילו ציפו אותה בטפט. לא ישנתי ארבעה ימים.
כשהיא צופה, אני שקרן. היא המתחזה. היא השקרנית. בהיכרויות, הערב, הצגנו את עצמנו: אני בוב, אני פול, אני טרי, אני דיוויד.
אני אף פעם לא מגלה את השם האמיתי שלי.
"פה זה סרטן, נכון?" היא שאלה.
אחר כך אמרה, "טוב, אז היי, אני מרלה סינגר."
איש מעולם לא סיפר למרלה איזה סוג סרטן. ואז כבר היינו כולנו עסוקים בערסול הילד הפנימי שלנו.
האיש עדיין בוכה כנגד הצוואר שלה, מרלה לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה.
אני צופה בה מבין שדיו הרוטטים של בוב.
מבחינת מרלה אני מתחזה. מאז הערב השני שראיתי אותה, אני לא יכול לישון. ואף על פי כן אני המתחזה הראשון, אלא אם כל האנשים האלה מזייפים את הסימנים ואת השיעולים ואת הגידולים שלהם, אפילו בוב הגדול, הג'מוס, עוגת הענק הזאת.
רק תראה את השיער המפוסל שלו.
מרלה מעשנת ומגלגלת עיניים עכשיו.
ברגע האחד הזה השקר של מרלה משקף את השקר שלי, וכל מה שאני יכול לראות זה שקרים. באמצע כל האמת שלהם. כולם נאחזים, כולם מסתכנים בניסיון לשתף את הזולת בפחד הכי נורא שלהם, שהמוות כבר שועט אליהם וקנה של אקדח כבר לחוץ להם בתוך הגרון. אז מרלה מעשנת ומגלגלת עיניים, ואני, אני קבור תחת שטיח מתייפח, ולפתע אפילו המוות והגסיסה זולים ומזויפים כמו פרחים סינתטיים בווידיאו.
"בוב," אני אומר, "אתה מוחץ אותי." אני מנסה ללחוש ואז אני מוותר. "בוב." אני מנסה לדבר בשקט ואז אני צועק. "בוב, אני צריך לשירותים."
מראה תלויה מעל הכיור בשירותים. אם הדפוס לא יופר, אני אראה את מרלה סינגר ב"מעל ומעבר", קבוצת טפילי המוח. מרלה תהיה שם, כמובן, מרלה תהיה שם, ואני מתכוון לשבת לידה. ואחרי ההיכרויות והדמיון המודרך, שבע הדלתות בארמון, כדור האור הלבן המרפא, אחרי שנפתח את הצ'אקרות שלנו, כשיגיע הזמן להתחבק, אני אתפוס את הזונה הקטנה.
הידיים שלה יוצמדו חזק לצדי הגוף והשפתיים שלי יילחצו לה אל האוזן, ואני אגיד, מרלה, מתחזה שכמותך, צאי מפה.
זה הדבר האמיתי היחיד בחיים שלי, ואת הורסת אותו.
חתיכת תיירת שכמותך.
בפעם הבאה שניפגש אני אגיד, מרלה, אני לא יכול לישון כשאת פה. אני זקוק לזה. צאי מכאן.
אתה מתעורר באֵייר הרבּור אינטרנשיונל.
בכל המראה ונחיתה, כשהמטוס נטה יתר על המידה לכאן או לכאן, התפללתי להתרסקות. רגע כזה מרפא את נדודי השינה שלי בעזרת נרקולפסיה, כשאנחנו עלולים למות כטבק אנושי חסר אונים ודחוס בגוף המטוס.
כך פגשתי את טיילר דרדן.
אתה מתעורר באו'הייר.
אתה מתעורר בלה גוארדיה.
אתה מתעורר בלוגאן.
טיילר עבד במשרה חלקית כמקרין קולנוע. בשל טבעו טיילר היה יכול לעבוד רק בלילות. אם מקרין הודיע שהוא חולה, האיגוד קרא לטיילר.
יש אנשי לילה. יש אנשי יום. אני יכול לעבוד רק במשרות יום.
אתה מתעורר בדאלֶס.
ביטוח החיים משלם פי שלושה אם אתה מת בנסיעת עסקים. התפללתי להשפעת גורמי רוח. התפללתי לשקנאים שיישאבו אל המדחפים ולברגים רופפים ולקרח על הכנפיים. בהמראה, כשהמטוס נדחף לאורך המסלול במדפי כנף מוטים מעלה, כשמשענות המושבים שלנו מיושרות היטב ושולחנות ההגשה מקופלים והמטען האישי מאוחסן על פי התקנות בתאים מעל ראשינו, כשסוף המסלול אץ לעברנו וכל הסיגריות כובו לבקשת הקברניט, התפללתי להתרסקות.
אתה מתעורר בלאב פילד.
בתוך תא ההקרנה טיילר החליף מקרנים אם הקולנוע היה ישן מספיק. בהחלפה כזאת יש שני מקרנים בתא ורק מקרן אחד פועל.
אני יודע את זה כי טיילר יודע את זה.
במקרן השני מכינים את גלגל הסרט הבא. רוב הסרטים מגיעים בשישה או שבעה גלגלים, שמוקרנים בסדר מסוים. בתי הקולנוע החדשים מחברים את כולם לגלגל אחד בעובי מטר וחצי. ככה לא צריך להפעיל שני מקרנים ולהחליף ביניהם שוב ושוב, גלגל אחת, החלפה, גלגל שתיים במקרן השני, החלפה, גלגל שלוש במקרן הראשון.
החלפה.
אתה מתעורר בסי־טק.
אני בוחן את הדמויות בכרטיסייה המנוילנת שבגב המושב. אישה צפה באוקיינוס, שֹערה החום פזור מאחוריה. כרית המושב מחובקת אל חזהּ. העיניים פקוחות לרווחה, אבל האישה אינה צוחקת ואינה מזעיפה פנים. בתמונה אחרת אנשים רגועים כפרות הינדיות מושיטים יד לעבר מסכות חמצן שצנחו מהתקרה.
בטח מצב חירום.
הו.
איבדנו לחץ בתא נוסעים.
הו.
אתה מתעורר ואתה בווילוֹ ראן.
קולנוע ישן, קולנוע חדש, כדי לשלוח סרט לקולנוע הבא, טיילר חייב לחתוך את הסרט חזרה לשישה או שבעה הגלגלים המקוריים. את הגלגלים הקטנים אורזים בזוג מזוודות מתכת משושות. לכל מזוודה יש ידית נשיאה. הרם אחת ותפרוק כתף. הן עד כדי כך כבדות.
טיילר הוא מלצר אירועים, ממלצר בבית מלון במרכז העיר, וטיילר הוא מקרין וחבר איגוד מפעילי המקרנים. אינני יודע כמה זמן טיילר כבר עובד בכל הלילות שבהם לא ישנתי.
בבתי הקולנוע הישנים, עם שני המקרנים, מקרין חייב להיות מוכן להחליף מקרנים בדיוק בזמן, כדי שהקהל לא יבחין בקיטוע כשגלגל אחד נגמר ואחר מתחיל. אתה צריך לחפש את הנקודות הלבנות בפינה הימנית העליונה של המסך. זאת האזהרה. צפה בסרט ותראה את שתי הנקודות שבסוף הגלגל.
מקרינים קוראים להן "כוויות סיגריה".
הנקודה הלבנה הראשונה, זוהי אזהרת שתי דקות. עכשיו אתה מדליק את המקרן השני כדי שיאיץ למהירות המתאימה.
הנקודה הלבנה השנייה היא אזהרת חמש שניות. התרגשות. אתה עומד בין שני המקרנים והתא מזיע מחומן של נורות הזֶנוֹן, שאם אתה מביט בהן ישירות, אתה מתעוור. הנקודה הראשונה מבזיקה על המסך. השֵמע בסרט בוקע מרמקול גדול שמאחורי המסך. תא ההקרנה חסין קול כיוון שהוא מלא בשאון הזיזים המריצים את הסרט מול העדשה במהירות של שני מטרים לשנייה, שלושים פרֵיימים למטר, שישים פריימים שואטים מדי שנייה ומעלים קול של מכונת ירייה. שני המקרנים פועלים, אתה עומד באמצע ומחזיק בשתי ידיות התריס. במקרנים ממש ישנים יש אזעקה במרכז גלגל ההזנה.
אפילו כשמשדרים את הסרט בטלוויזיה, נקודות האזהרה עדיין שם. אפילו במטוס.
כשרוב הסרט כבר מתגלגל על גלגל הקליטה, גלגל הקליטה מסתובב לאט יותר, וגלגל ההזנה חייב להסתובב מהר יותר. בסוף הסרט גלגל ההזנה מסתובב מהר עד כדי כך שהאזעקה תצלצל ותזהיר אותך שנקודת ההחלפה מתקרבת.
החשכה חמה מהנורות שבתוך המקרנים, והאזעקה מצלצלת. עמוֹד שם בין שני המקרנים עם ידית בכל יד וצפה בפינת המסך. הנקודה השנייה מבזיקה. ספוֹר עד חמש. סגוֹר תריס אחד. בו ברגע פְּתח את התריס השני.
החלפה.
הסרט נמשך.
לאיש בקהל אין מושג.
האזעקה על גלגל ההזנה מאפשרת למקרין לנמנם. מקרין סרטים עושה הרבה דברים שהוא לא אמור לעשות. לא לכל מקרן יש אזעקה. בבית אתה מתעורר לפעמים בבעתה בחושך, במיטה, אחוז אימה שנרדמת בתא ופיספסת את ההחלפה. הקהל יקלל אותך. הקהל על חלומו הקולנועי ההרוס, המנהל שיתקשר לאיגוד.
אתה מתעורר בקריסי פילד.
קסם המסע נמצא בכל מקום שאני מגיע אליו, חיים זעירים. אני מגיע למלון, סבון זעיר, שמפו זעיר, חמאה במנת יחיד, בקבוק מי פה זעיר ומברשת שיניים לשימוש חד־פעמי. התקפל אל תוך מושב מטוס סטנדרטי. אתה ענק. הבעיה היא שכתפיך רחבות מדי. הרגליים שלך, רגלי אליס בארץ הפלאות, מתארכות לפתע בקילומטרים עד כדי כך שהן נוגעות ברגליו של האדם היושב מלפנים. ארוחת הערב מגיעה, ערכת תחביב זעירה של עוף קורדון־בלו בגרסת עשה־זאת־בעצמך, מעין פרויקט הרכבה שתכליתו להעסיק אותך.
הטייס הדליק את נורית החגורות ואנו נאלצים לבקש מכם להימנע מלנוע ברחבי תא הנוסעים.
אתה מתעורר במיגס פילד.
לפעמים טיילר מתעורר בחשכה, ורעד של בעתה חולף בו למחשבה שהחמיץ את החלפת הסליל או שהסרט נקטע או שהסרט החליק מעט בתוך המקרן וכעת הזיזים מחוררים שורת חורים בפסקול.
לאחר שהזיזים חוררו את הסרט, אור הנורה חולף מבעד לפסקול, ובמקום דיבור אתה מופצץ בצליל ואפּ ואפּ ואפּ, כמו להבי מסוק, כשכל הבזק של אור בוקע מבעד לחור הזיז.
דבר נוסף שאסור למקרין לעשות: טיילר מכין שקופיות מהפרֵיימים הכי טובים של הסרט.
בסרט הראשון שהציג עירום פרונטלי, עד כמה שמישהו יכול לזכור בכלל, כיכבה השחקנית המעורטלת אנג'י דיקנסון.
עד שעותק של הסרט נשלח מקולנועי החוף המערבי אל קולנועי החוף המזרחי, סצנת העירום כבר נעלמה לגמרי. מקרין אחד לקח פרֵיים. מקרין נוסף לקח פריים. כולם רצו להכין שקופית עירום של אנג'י דיקנסון. פורנו נכנס לבתי הקולנוע, והמקרינים הללו, כמה מהם הרכיבו אוספים שהיו פשוט עצומים.
אתה מתעורר בבואינג פילד.
אתה מתעורר ב־LAX .
הטיסה שלנו כמעט ריקה הלילה, כך שאתה יכול להרגיש חופשי לקפל את משענות הזרועות אל בין המושבים ולהתרווח. להתמתח, להזדגזג, ברכיים כפופות, מותניים כפופים, מרפקים מכופפים לרוחב שלושה או ארבעה מושבים. אני מכוון את השעון שלי שעתיים אחורה או שלוש שעות קדימה. זמן החוף המערבי, הררי, מרכזי או מזרחי: תאבד שעה, תרוויח שעה.
אלה הם חייך, והם אוזלים דקה אחר דקה.
אתה מתעורר בקליבלנד הופקינס.
אתה מתעורר בסי טק, שוב.
אתה מקרין קולנוע ואתה עייף ועצבני, אבל בעיקר משעמם לך, אז אתה לוקח פריים יחיד של פורנוגרפיה שהסיר איזה מקרין אחר ואתה מצאת טמון בתוך התא, ואתה משתיל פריים יחיד של פין אדום מתפרץ או תקריב של וגינה רטובה ופעורה בתוך סרט עלילתי אחר.
מדובר בהרפתקת חיות מחמד, עם כלב וחתול שהמשפחה שכחה בחופשה ועכשיו הם צריכים לשוב הביתה. בגלגל שלוש, בדיוק אחרי שהכלב והחתול, שיש להם קולות של אנשים ויכולים לדבר זה עם זה, אכלו מתוך הפח, יש הבזק של זִקפה.
טיילר עושה את זה.
פריים יחיד בסרט מופיע על המסך למשך החלק השישים של שנייה. קח שנייה וחלק אותה לשישים חלקים שווים. זהו משך הזקפה. היא מתנשאת לגובה ארבע קומות מעל אולם הפופקורן, חלקה, אדומה ואיומה, ואיש אינו רואה אותה.
אתה מתעורר בלוגאן, שוב.
זאת דרך נוראית לנסוע. אני הולך לפגישות שהבוס שלי לא רוצה להשתתף בהן. אני רושם הערות. אני אחזור אליך.
לאן שאני הולך, אני שם כדי ליישם את הנוסחה. אני אשמור על הסוד חתום.
זה חשבון פשוט.
זאת שאלה מילולית.
אם רכב חדש שייצרה החברה שלי יוצא משיקגו ונע מערבה במאה קילומטר לשעה, והדיפרנציאל האחורי ננעל והרכב מתרסק ונשרף עם כולם כלואים בתוכו, האם החברה שלי יוזמת מבצע החזר ליצרן?
קח את מספרם הכולל של כלי הרכב שנמכרו (A ) ותכפיל אותו בהסתברות לכישלון (B ), ואז תכפיל את התוצאה בעלוּת הממוצעת של הסדר מחוץ לכותלי בית המשפט (C ).
A כפול B כפול C שווה X . זה מה שנצטרך להוציא אם לא ניזום החזר.
אם X גדול ממחירו של מבצע החזר, נחזיר את המכוניות ואיש לא ייפגע.
אם X קטן ממחירו של מבצע החזר, לא ניזום מבצע כזה.
בכל מקום שאני מבקר ממתין לי שלד של רכב שרוף ומקומט. אני יודע היכן כל השלדים. תתייחסו לזה כאל הבטחת ההכנסה שלי.
זמן מלון, מזון מסעדות. בכל מקום אני יוצר חברויות זעירות עם האנשים שיושבים לצדי מלוגאן לקריסי לווילו ראן.
התפקיד שלי הוא תיאום מבצעי החזר, אני מספר לחבר החד־פעמי שיושב לידי, אבל אני עוד בונה על קריירה עתידית כשוטף כלים.
אתה מתעורר באו'הייר, שוב.
אחרי זה טיילר השתיל פין בהכול. לרוב תקריבים, או וגינת ענק מהדהדת בגובה ארבע קומות, פועמת בלחץ הדם בעוד סינדרלה רוקדת עם נסיך חלומותיה, ואנשים צפו. אף אחד לא התלונן. כולם אכלו ושתו, אבל הערב כבר לא היה אותו הדבר. אנשים הרגישו לא טוב או התחילו לבכות ולא ידעו מדוע. רק יונק הדבש יוכל לתפוס את טיילר בעבודתו.
אתה מתעורר ב־JFK .
אני נמס ומתנפח ברגע הנחיתה כשגלגל אחד מכה במסלול הנחיתה, אבל המטוס נוטה לצד אחד ונתלה כמתלבט אם לתקן את עצמו או להתהפך. ברגע הזה שום דבר לא משנה. הרם מבט לכוכבים וכבר אינך עוד. לא המזוודות שלך. שום דבר לא משנה. לא הבל פיך המסריח. חשוך מבעד לחלונות והמנועים שואגים לאחור. תא הנוסעים נתלה בזווית מוזרה תחת שאגת המדחפים, ולעולם לא תצטרך שוב להגיש בקשה להחזר הוצאות. יש לצרף קבלה עבור פריטים שמחירם עשרים וחמישה דולר ומעלה. לעולם לא תצטרך שוב להסתפר.
מכה, הגלגל השני פוגע במסלול הנחיתה. סטקאטו של מאה חגורות בטיחות נפתחות בנקישה. והחבר החד־פעמי שכמעט מַתָּ לצדו אומר:
אני מקווה שתספיק לטיסת הקישור שלך.
כן, גם אני.
וזהו משך הרגע שלכם. והחיים ממשיכים.
ואיכשהו, בטעות, טיילר ואני נפגשנו.
זה היה זמן לחופשה.
אתה מתעורר ב־LAX .
שוב.
איך שנפגשתי עם טיילר זה כשהלכתי לחוף נודיסטים. זה היה ממש בסוף הקיץ, וישנתי. טיילר היה ערום והזיע, עורו מלא חול, ושֹערו רטוב וחוטי ותלוי מעל פניו.
טיילר היה בסביבה הרבה לפני שנפגשנו.
טיילר גרר לאורך החוף בולי עץ שנסחפו אל החול. הוא כבר שתל חצי עיגול של בולי עץ בחול הרטוב כך שהם עמדו במרחק כמה סנטימטרים זה מזה והתנשאו לגובה עיניו. היו ארבעה בולי עץ, וכשהתעוררתי צפיתי בטיילר גורר בול עץ חמישי לאורך החוף. טיילר חפר גומה תחת קצהו של בול עץ אחד, לאחר מכן הרים את הקצה השני כך שהוא החליק אל תוך הגומה ועמד שם בזווית קלה.
אתה מתעורר בחוף.
היינו היחידים בחוף.
בעזרת מקל טיילר צייר קו ישר בחול, כמה מטרים משם. טיילר חזר ליישר את העץ עם חול שהידק סביב בסיסו.
הייתי היחיד שצפה בזה.
טיילר קרא לעברי, "אתה יודע מה השעה?"
אני תמיד עונד שעון.
"אתה יודע מה השעה?"
שאלתי, איפה?
"ממש כאן," טיילר אמר. "ממש עכשיו."
היה 16:06.
לאחר זמן־מה טיילר ישב בשיכול רגליים בצִלם של בולי העץ העומדים. טיילר ישב במשך כמה דקות ואז קם ויצא לשחות, לבש חולצת טריקו ומכנסי טרנינג והתכונן לזוז משם. הייתי מוכרח לשאול.
הייתי מוכרח לדעת מה טיילר עשה בזמן שישנתי.
אם אני יכול להתעורר במקום אחר, בזמן אחר, האם אני יכול להתעורר גם כאדם אחר?
שאלתי אם טיילר הוא אמן.
טיילר משך בכתפיו והסב את תשומת לבי לכך שחמשת בולי העץ העומדים עבים יותר בבסיסם. טיילר הציג לי את הקו שצייר בחול, ואיך השתמש בחול כדי למדוד את הצל שהטיל כל בול עץ.
לפעמים אתה מתעורר ואתה חייב לשאול איפה אתה.
מה שטיילר יצר היה צל של יד ענקית. אלא שעכשיו האצבעות היו ארוכות כמו של נוֹספֶרָאטוּ, והאגודל היה קצר מדי, אבל הוא אמר שבדיוק בארבע וחצי היד היתה מושלמת. יד הצל הענקית היתה מושלמת לדקה אחת, ולרגע אחד מושלם טיילר ישב בכף ידה של שלמוּת שיצר בעצמו.
אתה מתעורר ואתה בשומקום.
דקה אחת זה מספיק, טיילר אמר, צריך לעבוד קשה בשבילה, אבל דקה אחת של שלמוּת שווה את המאמץ. רגע הוא כל מה שתוכל לצפות משלמות.
אתה מתעורר, וזה מספיק.
שמו היה טיילר דרדן, והוא היה מקרין בקולנוע וחבר איגוד, והוא היה מלצר אירועים במלון במרכז העיר, והוא נתן לי את מספר הטלפון שלו.
וכך נפגשנו.