מה קראתי בזה הרגע? ספר רצוף, ללא פרקים שהפסקאות לעיתים מופרדות ע"י כוכביות רק ליצור מין הפרדה בין סיפורים כשבעצם אין שום הפרדה כזו או אחרת... ספר שכולו מונולוג של שלהבת בואיז, גבר, כן כן, גבר ששמו שלהבת מספר את סיפור חייו ובעצם את כל העולה על רוחו.
שלהבת, או שלבי כפי שקוראת לו בת זוגתו השנייה, נולד למשפחה בה האב היה פסיבי והאמא ללא כל ספק לקתה במחלה נפשית כלשהי. בספר מוטחת בפנינו מציאות ילדותו העגומה של שלבי בה הוא היה ילד אובססיבי, דכאוני, חרד ומוכה בעיקר. שלבי מנסה לרצות את האמא – כאן הוא הבסיס לכל דאגותיו. לא פעם אנו מתוודעים לסיפורים בהם ישנה דמות דומיננטית אשר מכה, משפילה ומעליבה דמות חלשה יותר ואילו הדמות החלשה רק מחפשת את הרגע הזה שהדמות החזקה "תמחל" ותתרצה. לא מעט רואים זאת אצל נשים מוכות וילדים להורים מכים. ככה גם שלבי. לא פעם הוא מספר כי האם שולחת יד ואילו הוא רק מחכה להרגיע אותה ולהגיד לה שהכל בסדר.
בעקבות מאורעות ילדותו, שלבי גדל למציאות מורכבת אף יותר. הוא מפתח סימפטומים של מחלות נפשיות ופסיכוטיות בעצמו, הוא אדם דכאוני ובודד במהותו שמנסה להציל ילדה מונגולואידית ואף מאמץ אותה יחד עם ריקי, בת זוגתו הראשונה. לאחר מכן הוא גם מנסה להציל מחיים אומללים ילד נוסף מאימו השתיינית והנרקומנית, אורלי, ע"י כך שהוא עובר לגור עימם תחת אותו בית. גם כאן הוא נכנס שוב למעגל של דיפרסיה, מחלה נפשית ושגעונות – אורלי מזכירה בדיוק את אימו של שלבי – היא משתמשת בשפה גסה ליד שלבי וליד הילד, משתמשת באלימות פיזית כלפי השניים ואף מוסיפה להפליא את פניני לשונה וידיה כלפי פזי, הבת המונגולואידית של שלבי.
החיים הללו רודפים את שלבי – משטף דיבורו ניתן להבין שהשגעונות של האם עברו גם לילד והוא דואג להזכיר לנו באופן מחליא למדי על ה"סימפטום" שלו – על המחלה הפרטית שלו – שלבי לא מפסיק לחשוב על לחתוך את איבר המין שלו לחתיכות. פנטזיה חולנית שמפריע לו בחייו בכל רגע ורגע. שלבי בהחלט גם לא מוכן להיות אבא, אין לו שמץ של מושג כיצד לטפל בילד, בטח כשהילד הוא בעל צרכים מיוחדים, לדוגמא:
" "אבא אני בודדה. אני רוצה נער." אמרה לי פזי. ורציתי להגיד לה – חכי כאן ואני אביא לך נער. או שאולי אני צריך לקחת אותה לנער ליווי ולשלם לו שייגע בה? " (עמוד 128)
האבסורדיות שבסיטואציה ובמחשבה מבהירה לנו כי שלבי עצמו לוקה בסוג מסוים של חוסר בגרות ושל לקות מסויימת במחשבה. וזה חוזר על עצמו עוד ועוד בספר. הסוף המפתיע והלא מפתיע לסירוגין, סוגר לנו את הפינה ומוכיח כי אכן הייתה כאן בעיה.
הספר הזה גרם לי לסלידה ומצד שני לא יכולתי להניחו מהיד. הוא כל כך עמוק ריגשית ונמצא בפאזה אחרת בפסיכולוגיה שקשה שלא לרצות לנתח אותו עוד ועוד. קראתי הרבה ביקורות על הספר, רובן היו לרעה וגזרו על הספר גזר דין של השלכה למחזור ו"חבל על העצים שכרתו בשביל להוציא את הספר הזה" – אני לא חושבת שזה נכון. יש כאן משהו מעבר, יש פה דמויות פסיכוטיות כל כך מעניינות שלצערנו קיימות גם במציאות שלנו שזה יהיה פשע לא להוציא את הבעיות הללו לפומבי אפילו רק כדי ליצור שיח על כך.
נקודה ככה מחוץ לסקירה – הספר נכתב ע"י מבקר הטלוויזיה, רוגל אלפר. מודה באשמה, לא הכרתי אותו לפני כן וטוב שכך, לא אפרסם ברבים את דעותיי על האיש הזה לטובתו האישית (תעשו עליו גוגל ותבינו על איזו אישיות בעייתית אני מדברת) מה שכן אני מודה לעצמי על ההחלטה לא להכיר את הסופר לפני קריאת הספר כי אין ספק שלא הייתי רוצה לגשת לספר שמישהו כזה כתב והנה, הפלא ופלא, עם כמה שאני לא מכבדת את האיש, הספר קיבל ממני ביקורת אובייקטיבית לגמרי ואפילו לטובה. בסופו של דבר, הקריאה היא לשיקולכם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
