הייתי קצת סקפטית בהתחלה, אם להיות כנה. חשבתי לעצמי, "הספר הראשון של הבחור, בז'אנר פנטזיה אפית גבוהה והוא בחר לכתוב אותו כסטנד-אלון? כמה טוב זה כבר יכול להיות?"
מאוד.
הספר הראשון של סנדרסון שהנחתי עליו את היד. קראתי אותו וגם את סיפור ההמשך הקצר (The Hope of Elantris) לפני שנה פלוס מינוס ורק עכשיו אני מרגישה שאני יכולה לתת לו ביקורת, אולי כי יש לי ולספרי סנדרסון מערכת יחסים קרובה יותר מאז. הספר הזה שייך, כידוע, לCosmere universe שהוא יצר.
לא אדבר על העלילה כי אני חושבת שכמה שאומר יותר, כך אהרוס יותר למי שעוד לא קרא אותו, את חווית הקריאה. מההתחלה אהבתי את העובדה שלא ידעתי בכלל למה לצפות וזו הסיבה שהוא תפס אותי כל כך.
הספר בנוי בצורה מרתקת ומיד אפרט עליה, אבל קודם אני רוצה להוריד משהו מהפרק: עוד מאז הספר הזה, בניית העולם של המאסטר הזה היתה ייחודית, כזו עם קליימקס שגורם לך לכווץ אגרוף בהתרגשות, וכל ה'כשלים' וה'בעיות' שאציין כאן הם לא יותר מסימני היכר סטנדרטיים לרומן ביכורים, שלא צריכים לעמוד כנגד רומן כל כך גדול.
לצערי, קראתי את התרגום (טעות גדולה!) והתרגום היה נורא.
אם להניח את התרגום בצד - כפי שציינתי, זהו ספר הביכורים שלו, וזה ניכר בכתיבה. זו גם הסיבה שמראש לא ציפיתי שיהיה הטוב מבין ספריו. לאלנטריס אין את העידון שיש לספריו האחרים, הוא נותן לנו מידע שהופך להיות חיוני בתוך כמה פרקים בלבד בניגוד לספרים אחרים בהם הוא סומך עלינו יותר; מעמיס על הדמויות החצנה כדי לאפיין אותן ובזה רק הורס את הריאליזם שלהן; נותן לדיאלוגים להימשך ולפעמים להיות קצת חסרי טעם.
אני שמחה שקראתי אותו לפני שקראתי את טרילוגיית האימפריה האחרונה, כי אם הייתי קוראת אותו אחרי כן, הציפיות שלי היו גבוהות יותר והאכזבה היתה מתגברת.
אחרי שזה נאמר, אחזור ואדבר על בניית העולם: אחת הנקודות החזקות אצל סנדרסון היא התכנון. הוא לא ממציא תוך כדי כתיבה, אלא מתכנן הכל מראש, והתוצאה בהתאם. לא נתקלתי בסתירות כלשהן או בעיות חוקתיות. היו לפעמים השלכות של אובר-מידע, אבל חוץ מזה הקצב היה מהיר ומהנה.
העולם שמצאתי את עצמי בתוכו היה עשיר וכמעט מציאותי, בו הדמויות סוחבות אחריהן את העלילה ולא תלויות עליה חסרי אונים.
ישנן שלושה נקודות מבט: ראודן, סרין והראת'ן. כל אחת מהדמויות היתה מרתקת בפני עצמה (הראת'ן היה המרתק מבין השלושה, לפי דעתי, והאמין מביניהם) אם כי לא אמינה כמו הדמויות בספריו האחרים. לא הרגשתי רגש חזק כלפיהן, לא שנאה, לא אהבה, גם לא רחמים או הערצה. כלום. הן הרגישו, איך לומר... מזוייפות. תמיד היתה התחושה, איפשהו בין השורות, שמישהו כותב את הדברים. זה לא צריך להיות מורגש בספר שכתוב היטב.
למרות זאת, גם אם שמו לא היה כתוב על הכריכה, הייתי מיד יודעת (היום) שמדובר בסנדרסון, מסיבה פשוטה; יש בו את אותו גלעין שמורגש בכתיבתו, אותם תימרונים פוליטיים אינטנסיביים שלפעמים מרגישים כמו משחק שחמט בין הדמויות.
מה שכן הרשים אותי היה קו העלילה. הרעיון הכללי גבל בגאוניות. המיקום והאווירה הכבדה היו מדבקים. בניגוד לדמויות, האווירה היתה עוצמתית.
הספר הזה מעורר מחשבה ומלא רעיונות על פוליטיקה ודת (כפי שכבר ניתן לצפות מסנדרסון). זה ספר פנטזיה עשיר ומורכב, בנוי על גבי שכבות רבות של היסטוריה, פולקלור ותרבות. הוא מרתק גם מבחינה רגשית, והמוטיב החוזר של הבדידות העניקה לו מלנכוליות בטוב טעם.
אם עוד לא קראת שום ספר של ברנדון סנדרסון בעבר, אני ממליצה בחום להתחיל כאן. ועם השמועות על ספר המשך בדרך, (ואני לא מדברת על The Emperor's Soul אלא על ספר פנטזיה באורך מלא), זה יכול להיות התזמון המושלם לפתוח אותו ולשקוע.










![מגלן [מהדורת 2020]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1000161.jpg)
![דפניס וחלואה [תרמיל]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers49/493007.jpg)



