" אף פעם לא היית מאושרת?" היא שאלה .
"אני לא יודעת" .
לולו אספה את שערה לפקעת . "גם אני לא יודעת . אין לי מושג איך אנשים רגילים מרגישים . מאז אותו יום אני מסתכלת על אנשים ומנסה להבין איך אמורים להתנהג . איך אנשים מאושרים נראים?"
"מה אנשים בטוחים עושים? איך הם מגיעים להחלטות?"
ביום שאביהן של לולו ומרי הגיע שיכור הביתה , ורצח את אמן , הוא רצח גם את ילדותן , מוטט עליהן את עולמן המוכר והידוע , והשאיר צלקת גדולה בנשמתן , כזו שתלווה אותן בכל יום ויום בחייהן .
הספר מלווה את לולו ומרי במשך שלושים ושתיים שנים , החל מהיום בו נרצחה אמן , בשנת 1971 , ועד לשנת 2003 , כשהאחיות כבר נשים בוגרות , דרך כל תחנות חייהן . יחסי האהבה שנאה עם אביהן הנשפט למאסר עולם , דרך החיים בבית היתומים ,על כל הקשיים שהן חוות במקום הזה . העימותים , המריבות , המלחמות בין הילדות החוסות , הכמיהה למגע אנושי , לליטוף אם , להרגיש משפחה , הרעב , הבדידות , להרגיש שייכת . ולאחר מכן החיים במשפחת האומנה , שגם שם תחושת התלישות לא עוזבת אותן . אז יש מסגרת משפחתית , יש מי שדואג לארוחות , ויש בגדים חדשים , ויש מגורים בסביבה טובה ומהוגנת , ולכאורה יש הכל , אבל לא משהו שימלא את הריק שיש בתוכן פנימה . וההרגשה הזו של אני לא שייכת , והמבט הזה על הדברים , מהצד , המשקיף .
לכל אורך קריאת הספר ליווה אותי דוק של עצבות , וכמה רציתי שהדמויות של האחיות יצוצו מבעד למילים כדי שאוכל לחבק אותן .דבר אחד הוא לקרוא את שעבר עליהן , אבל זה מרגיש לגמרי אחרת כשאתה יודע שמישהו חווה את כל זה על בשרו . חי את החיים האלה . נכון שלולו ומרי הן דמויות בדיוניות, אבל כל כך ברור לי שיש בעולמנו כל כך הרבה לולו ומרי בשר דם .
הסופרת מתארת בצורה כל כך מוחשית ואותנטית את הביקורים בכלא , שממש יכולתי לדמיין את הריח העולה מהמקום , הרגשתי כל כך שם , מחכה בתור לבדיקת הסוהר לפני הכניסה לאולם המבקרים , יש משהו מאוד משכנע בתיאורים שלה ,שעלה בדעתי שאולי יש בספר פרטים אוטוביוגרפים של הסופרת , ותזכרתי את עצמי לעשות גוגל על הסופרת , אבל אז בסוף הספר , בפרק התודות היא כותבת שהנושא לא זר לה , כי בעברה היא עבדה עם גברים כמו אביהן של לולו ומרי . לא ממש מתואר מה היה התפקיד , אבל בהחלט זה הוסיף לכתיבה שלה .
ספר עצוב , שלא בא בסתירה עם זה שהוא נפלא .















