"הם יבואו לקחת אותי. הם יטפלו בכל. הם אמרו שאחכה כאן, ויבואו עם משאיות לאצטדיון
"מרוצי האופניים"." מי זה הם? "הם נתנו לנו חצי שעה ואמרו שניקח רק מזוודה אחת. יעלו אותנו על רכבת ויובילו אותנו...."

רוזה ניצלה מאושוויץ, היטלר כמעט תופס אותה כל לילה כשהיא צועקת בחלום. "גברת רוזה ממה את מפחדת
מומו היה שואל "? כי לפעמים כשהיה צפוץ היו ישנים באותו חדר. "אין צורך בסיבות בשביל לפחד"
הייתה עונה לו אבל היא ידעה טוב מאוד מה השואה עשתה לה בלב לעולמי עד.

נפשה מצולקת אך היא חיה ונושמת והייתה יצאנית עד שהחליטה שהגוף שלה רופס מדי בכדי
להשוויץ בו. היא פתחה סוג של מעון לילדי הזונות באזור, ילדים לא רצויים שאף אחד
לא שם עליהם יריקה.
כשמומו הבין שרוזה מקבלת המחאה כדי שהוא יגור אצלה והיא לא אמא שלו הוא עשה שביתה איטלקית
ועוד כמה דברים לא יפים עד שרוזה שכנעה אותו שהיא אוהבת אותו באמת הכי מכולם.

כשילדים גדלים ברחוב ללא זהות או שורשים, הם יעשו הכל בשביל לנגוע בחיים ושהחיים ייגעו בהם גם.

"וכשדלת החדר של ד"ר כץ הייתה נפתחת, והוא, כולו בלבן, היה יוצא ומלטף לי את השיער הייתי מרגיש יותר טוב." .

מומו היה יושב שעות ומחכה לרגע הזה שבו הוא ירגיש כאילו יש לו אבא שמלטף לו את הראש באהבה.

"שדרות בלויל" פריס, צרפת הוא איזור מוכה עוני של ערבים, יהודים, שחורים. והרבה זונות, הכי הרבה שאפשר לשאוף אליו זה להיות סרסור או לסחור בנשים והרואין...ומומו כלומר מוחמד היה שונה הוא אהב ללקט תובנות של אנשים מבוגרים מסביבו ולעשות עם זה מטעמים בלב.
מומו בן 10 היה שואל את אדון חמיל מוכר השטיחים "האם אפשר לחיות ללא אהבה"? כשאדון חמיל היה עונה ב – כן !
מומו היה מתחיל לבכות. כי אהבה ,חיבוק, קורטוב אנושיות זה מצרך נדיר אצל ילדי הזונות
שננטשו אצל רוזה היהודיה .וגם סוג של חוף מבטחים או תקווה לחיים טובים יותר.

הוא היה ילד אבל טיפל ברוזה שלו . סעד אותה עד הסוף כמו בן שאוהב ולא מוכן להרפות מהאישה שהאכילה אותו 4 שנים
ודאגה לו. הוא גירש לה את החלומות, שם לה מראה מול הפנים ואיפר אותה . הביא את החברים האפריקאים שלו כדי שיגרשו את המוות שנקש לה בדלת..עשה הכל כדי להישאר אתה עוד קצת .לא רצה להישאר לבד בחיים .

המורכבות בין המוסלמים ליהודים בסיפור, וכן והחמלה האנושית כלפי מיעוטים וכלפי זקנים
בועטת בבטן בזמן הקריאה ועלולה לשבש את הדעת לכל אדם שיקרא בספר זה ראו הוזהרתם.

ספרון קטן קטן אך גדול מהחיים
קראתי בשקיקה

ובאותו עניין מוסלמים יהודים ,.אם כבר..
לפני יומיים הגענו לתחנה מרכזית אחת במקום שומם לחלוטין שמשם היינו אמורים לקחת אוטובוס לטריזן. לאוטובוס הספציפי לא היה ביקוש באותו היום חוץ מזוג אחד צעיר שחיכה אתנו בגשם. הם דיברו בטורקית.. לרגע חשבנו שאולי התבלבלו. התגלגלה שיחה, הם היו מוסלמים והיה להם יומיים חופש בפראג. שאלנו אותם מה מניע אותם כמוסלמים ,מתוך חופשה של יומיים בעיר היפה לשרוף יום אחד על מחנה השמדה של יהודים. הם הסתכלו לנו בעיניים ואמרו שאין דבר אחר שנראה להם יותר מעניין מהדבר הנורא הזה שהנאצים עשו ליהודים. במשך הסיור הם גם לא הסכימו לפספס שום נקודה על המפה . כל כך התרשמנו מהדור הצעיר שלא מוכן שיאכילו אותו במנת דיקטטטוריה והולך לחפש את ההסטוריה עם עיניים פקוחות וראש אחר. תהינו מה יקרה עם הדורות הבאים עם מנהיג כזה שמכחיש את השואה , ומתאים את חומר הלימוד מוחק ומשנה את ההסטוריה בספרים לפי ראות עיניו..היו לנו בהחלט כמה שעות של צחוקים מאחורי גבו של המנהיג שלהם וסדר העולמי החדש שהוא מתכנן לעמו...

ספר מופתי.
קצר מאוד, לצערי הרב, אבל גדוש הומור, כאב וכל מה שביניהם.
אז׳אר שוזר בתוך הספר פילוסופית חיים כל כך פשוטה אבל כל כך נוקבת.
הספר הזה ימשיך איתי הרבה זמן.
מאמין באמת ובתמים שהספר הזה יכול לשנות חיים.
הייתי יכול לקרוא עוד 500 עמודים שמומו הקטן שגדל בעוד ארבע שנים מקריין.
מומלץ מומלץ מומלץ!

"... "לא כדאי לבכות, ילדי. זה טבעי שזקנים ימותו. יש לך כל החיים לפניך"
איזה גועלי. הוא מנסה להפחיד אותי, או מה? תמיד שמתי לב שהזקנים אומרים, "אתה צעיר, יש לך כל החיים לפניך," בחיוך טוב, כאילו זה גורם להם שמחה.
קמתי. טוב, אז אני יודע שכל החיים לפני, אבל זאת לא סיבה לקבל כבר עכשיו מרה שחורה." (עמ' 93)

הלא מהם החיים? מי הוא זה שחי את החיים ה'אמיתיים'? הבורגנים, שחייהם שקטים, השבים מידי יום לבעל, לאשה, לילדים? אך שמא חייהם של אלו אינם אלא בדיה? מסגרת שבנו בני האדם לעצמם על מנת להשתלט על כוחות התוהו בעולם, למסד את חוסר הפשר. החיים האמיתיים, כך מלמד אותנו ילד בן עשר, הם כאן, ברחוב. כאן כולם זרוקים, כולם סרסורים, כולם מוכרים את גופם.
אך אם אלו החיים, אז לשם מה לחיותם? הילדות, תחת להיות שמחה, הופכת למועקה; החיים, תחת להיות הזדמנות, הופכים להיות מרה שחורה. "אני יכול להבטיח לך שלא יקרה כלום", מבטיח דר' כץ החביב לרוזה, אך הילד הקשוב פורץ בבכי, "גם אני ידעתי ששום דבר לא יקרה, אבל זו הפעם הראשונה שמעתי את זה במפורש." נהנים אנו להפריח קלישאות על החיים, וזהו אכן ספר מלא קלישאות, אך מה נותר מאלו בחייו של ילד שמעולם לא האמין בחיים?
מחד, זאת התמונה הקשה שמסרטט לנו אמיל אז'אר, תמונה של ילד קשוח, שהחיים סירבו להטיב לו, ועל כן עבורו 'אלו החיים'. אך מבין השורות, ולעיתים קרובות גם עליהם, תחת מעטה זה עולה הזעקה. זעקתו של ילד שמחפש אהבה אך בעולמו הממוסחר אינו יודע לתת לכך מילים. קריאה לעזרה של ילד הרץ לפני מכוניות על מנת לזכות למעט צומת לב; ילד היושב שעות בחדר המתנה עמוס, בשביל להפוך, ולו לזמן מועט, למוקד העניינים; ילד שאינו מפסיק לדבר כאשר בפעם הראשונה מישהו מקשיב לו; ילד שאוהב את האשה שגדלה אותו, ומתכחש למותה. מומו הקטן שמח על כך שמוסיפים לו ארבע שנים לחייו, אך היה מייחל שהחיים אף הם יהפכו לסרט, ובלחיצת כפתור אחת יהיה ניתן להחזירם לאחור.
דברי, בעיקרם, אינם מתיימרים להיות ביקורת ספרותית. אין הם אלא הרהורים בעקבות ספר, ספר קשה, אך טוב. ספר שבעת קריאתו לא נתן לי מנוח, ואף כעת ממשיך לטרוד את מנוחתי. נדמה כי תכליתו של הספר הינו ביקורת על החברה, על יחסה לשוליים, על יחסה לחיים. אם כן לא נותר לי אלא להצטרף לקריאה זו, אמיל אז'אר מתאר לנו חיים, ואת אלו, כידוע, אין להעמיד לביקורת.

השלמה או להשלים עם מציאות החיים זה הדבר העיקרי שהספר העלה את מודעותי.
אנחנו צריכים להשלים עם מצבים שונים בחיינו. החל מצבים קטנים עד מצבים גדולים שיש להם השפעה על חיינו. הכוונה בהשלמה עם המציאות זה להבין שיש מצבים פחות טובים ומתסכלים בחיינו ואיתם אנו צריכים ללמוד להתמודד. החל מהקפה של הבוקר שלא מספיק חם או עם חלב ואנו צריכים לנסוע לעבודה. עד מצבים בהם אנחנו צריכים להתמודד בחיי היום יום שלנו עם אנשים לא נחמדים, לא סובלניים ולעשות דברים שלכאורה אנחנו לא אוהבים לעשות כמו כביסה, מדיח, ניקוי וטאטוא הבית ועוד. כמו כן, אנו צריכים להשלים עם כך שנאבד אנשים יקרים לליבנו ולהבין שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מחיינו.

השנה זו שנת השירות הלאומי הראשונה שלי. לא הלכתי מסיבות כאלו ואחרות לצבא והחלטתי שאני רוצה לתרום למדינה בדרך אחרת. במהלך השירות הלאומי שלי נתקלתי באנשים שהם פחות נחמדים, אמפתיים, סובלניים, ואנשים מלאי ביקורת שלא תמיד יעריכו את העבודה שלי בשירות. כמו כן, הייתי צריכה לעשות עבודות שאני לא כל כך אוהבת לעשות. במהלך השנה הייתי צריכה להשלים שזו מציאות החיים ואפילו פניתי למנהל שלי. המנהל שלי אמר לי (אני אזכור את זה לתמיד) שלפעמים אנחנו צריכים לעשות עבודות שלכאורה לא כיפיות וגם תמיד יהיו אנשים שהם לא מספיק נחמדים וסובלניים וצריך להתמודד ולהשלים עם מציאות החיים.

אז ההקדמה והסיפור האישי שלי מתקשרים לספר בכך שמוחמד מספר הסיפור צריך להשלים עם הרבה מצבים שונים בחייו ולהבין שזו המציאות. מוחמד עבר מצבים הרבה יותר קשים ועצובים ממה שאני עברתי. מוחמד הוא ילד ערבי הגדל בביתה של גברת רוזה זונה לשעבר אשר מתפרנסת מטיפול ילדיהן של חברותיה לשעבר למקצוע. הפנסיון נמצא ברובע הסגנוני של צרפת בלויל שם יש מהגרים שחומי עור, ערבים ויהודים. ברובע הזה כמו בכל מקומות הגירה שונים, לרב אנשים עובדים בעבודות פשוטות ושחורות ויש שם הרבה פשע, אלימות וסמים. לאורך כל הספר מוחמד מספר על רגשותיו והתמודדויות היומיות שלו בפנסיון והתמודדויות עם החיים ברובע והעוני. למשל, חבריו לפנסיון של מוחמד פגשו את אימהותיהם לעומת זאת מוחמד לא פגש את אימו, הוא גידל כלב אך היה צריך למסור אותו מכיוון שלא היה לו מספיק אמצעים לגדל אותו וכשגברת רוזה הייתה קרובה למותה היה צריך לטפל בה ולעשות עבודות מגעילות וכמו כן היה צריך להשלים עם מותה. מוחמד מספר את הסיפור עם הרבה מודעות עצמית.

הספר מאוד מרגש והזלתי כמה דמעות. הקשר המרגש בין אנשי הרובע שלא נותנים חשיבות לדת ולמוצא, רואים אחד את השני כבני אדם ועוזרים לאחר כשהוא במצוקה. הקשר בין מוחמד המוסלמי לגברת רוזה היהודייה אשר אין בו חשיבות של דת ומוצא, הינו קשר מיוחד ומרגש.
מומלץ בחום!

שש קומות מפרידות בין פריז הרומנטית ופריז האמיתית, בין בדיה ומציאות, בין אחד האדם ועלובי החיים.

בדידות, מחסור וסוד אפל, הם מנת חלקו של מומו, ילד ערבי יתום שהחיים גזלו ממנו את ילדותו.
היצירה מגוללת את מהלך חייו בשכונה הצבעונית בלוויל, ואת קשריו המיוחדים עם הדרים בה (בדגש על פטרוניתו, הגברת רוזה).

רומן גארי (ששם עטו הוא אמיל אז'אר), היטיב להשתמש במומו כמספר. באמצעותו חושף הוא בכנות השמורה לילדים, את גורלם של עלובי החיים. בתחכום ובדייקנות, מטיל הוא אמיתות כבדרך אגב, בחצי הלצה שמפלחת את הלב. שימושו בספרו של הוגו, כמין תורה לעיוורים (מאחר ולא השתנה דבר), היה פיקחי בעיניי.

זהו ספרו השני של גארי שאני קורא, וגם הראשון ("עפיפונים") היה מופלא. הספרים נכתבו פחות או יותר באותה תקופה, ותורגמו על ידי אותו אדם (אביטל ענבר), לכן ההבדל הכביר ביניהם מבחינת המשלב הלשוני והסגנון הוא מפתיע ומרשים בעיניי (ולטעמי מכוון). תמהיל של עצבות ושמחה הוא מתכון צרפתי מנצח, אותו תיבלן גארי באותנטיות שמסקרן מאין רכש. אין בידי למנות את מספר הפעמים שגילויי המחסור המוגחכים הפיקו מגרוני משלב של התרשמות והנאה.

ביקרתי בפריז, אולם אינני זוכר אם ברובע בלוויל המדובר. נחמד לדמיין את המפגש עם המארג האתני המגוון, ועם דמויותיו שהתחבבו עלי – נאדין, גברת לולה ומומו כמובן.

אין מדובר בספר פשוט, אך קסמו טמון בקלילות הנמסכת בו.

מעולם לא דמיינתי כמה קשה לעלות שש קומות,

ספר מושלם לציניקנים (ובכלל),

מומלץ.

ברוכים הבאים לרובע בלוויל שבפריס. רובע שבו חיים, זה לצד זה, ערבים, יהודים ושחורים וגם מעט מאוד צרפתיים מקומיים. כאן, באחד הבניינים, בקומה השישית (בלי מעלית) גרים רוזה, אישה יהודייה ניצולת שואה שהיגרה מפולין ולמרות זאת היא בקיאה בתרבות ובשפה הערבית (והיא אף שהתה זמן מה במרוקו ובאלג'יר) שכל הזמן אומרת עד כמה היא משתוקקת להיות צעירה ויפה כמו פעם ופוחדת פחד מוות ממחלת הסרטן שיכולה לתקוף אותה בכל רגע נתון, ונער ערבי ששמו מוחמד (אבל כולם קוראים לו מומו). יחד איתם, גרים עוד חמישה ילדים (ביניהם נמצאים ילד ממוצא וויטנאמי, ילד שחור ואפילו ילד צרפתי מקומי אחד), ומדי פעם יש ילדים חדשים שבאים לתקופות קצרות, או כאלה שעוזבים ועוברים למשפחות אומנה אחרות. כמו שבטח הבנתם, חמשת הילדים האלה, וגם מוחמד, הם ילדים מאומצים. אמם המאמצת היא אותה רוזה שהצגתי אותה בפניכם מקודם, אשר מקבלת עבור כל אחד מהם כסף והמחאות בכל חודש, תמורת האימוץ. מוחמד וחמשת הילדים האלה הם בני זונות. התיאור הזה אולי נשמע גס ולא יפה, אבל זאת האמת - אמותיהם הביולוגיות של הילדים האלה הן זונות. גם גברת רוזה היא בעצם זונה, אבל זונה לשעבר. עכשיו היא רק אם מאמצת שלוקחת את הילדים המסכנים תחת חסותה. מוחמד, שהוא הגדול מביו הילדים, לא הכיר מעולם את אמו (כמו שאר הילדים בעצם) והוא משתוקק לפגוש אותה, או לפחות לראות למשך שנייה אחת את פניה, למרות אזהרותיה החוזרות ונשנות של רוזה שעדיף שהוא לא יכיר את אמו כי הוא יתבייש בה. בנוגע לאביו, מוחמד לא יודע מה קורה איתו, ומיהו היה בדיוק. מוחמד מבולבל גם בנוגע לזהותו הדתית, שכן הוא לא יודע אם הוא באמת מוסלמי כמו שכולם אומרים, או שאולי הוא נוצרי או אפילו יהודי. הוא לא בטוח גם מאיזו ארץ הוא בדיוק בא - אולי ממרוקו, אולי מאלג'יר, או שאולי אפילו מצרפת עצמה. והוא אפילו לא יודע בן כמה הוא בדיוק. דבר מעניין נוסף שאפשר לספר על מוחמד, הוא שהוא מעולם, אבל מעולם, לא נתקל במקרים של גזענות כלפיו (מה שהופך אותו לאדם די תמים) אבל הוא כן נתקל במקרי גזענות כלפי אחרים (כמו על שחורים אפריקאים לדוגמא). ועכשיו אני רוצה גם לספר לכם קצת על מערכת היחסים בין מוחמד לאמו המאמצת רוזה - היחסים ביניהם הם לא יחסים רגילים של אם ובנה המאומץ. הם יותר מזה. כי יש משהו מרגש ונוגע ללב שפוגע בול במטרה, ביחסים בין שני אנשים שונים, נער ערבי ואם יהודייה, המתגוררים תחת אותה קורת גג, בבניין אחד, בקומה השישית (בלי מעלית) ברובע בלוויל שבפריז, מוקד גדול למפגש בין תרבויות שונות, דיעות שונות ואנשים שונים...

הספר המקסים, המעלה חיוך והכל כך תמים הזה, הוא בעצם ספר הבגרות שלי בספרות של שנת הלימודים הזאת שתהיה. ובאמת יש בו איזה משהו ספרותי כזה, שהזכיר לי במעט את "התפסן בשדה השיפון" (שגם הספר הזה הוא מיועד לבגרות בספרות) אבל רק במעט. אבי הביא לי את הספר הזה יחד עם שאר ספרי הלימוד (המשומשים), ואני, שלא יכולתי להתאפק, חטפתי אותו מייד והתחלתי לקרוא אותו עוד באותו יום. ראיתי ספר קריאה, וזו הייתה התגובה שלי. נכון שזה ספר לימוד ושאנחנו נתחיל ללמוד אותו בעוד חודשיים בערך, אבל לא הייתה לי סבלנות לחכות, ולי זה הרגיש כמו ספר קריאה מן המניין. וחוץ מזה, יש משהו נחמד כזה לקרוא את הספר לפני כולם. זה גם יוכל לעזור לי בספרות ולקבל ציונים טובים יותר במקצוע (לא שהציונים שלי כאלה גרועים. להיפך, הם טובים מאוד. אבל תמיד יש יותר גבוה, וצריך לשאוף להגיע לזה), וגם אם אני חס וחלילה אשכח כמה פרטים מהסיפור, אני תמיד אוכל להיעזר בביקורת שכתבתי. אבל כמובן שלצד היתרונות, קיימים גם חסרונות. אחד מהחסרונות הוא שאני כבר אדע את כל הסיפור מראש ואני אדע מה הולך לקרות בכל רגע, וכתוצאה מכך יהיה לי די משעמם בשיעורים. עוד חיסרון הוא שיכול להיות שאני לא אוכל להתאפק ובאמצע השיעור אני אעשה לכולם ספויילרים. ועוד משהו. אני לא יודע אם זה דבר טוב או רע (תחליטו אתם בעצמכם) אבל אני די בטוח שכשהילדים בכיתה שלי יקראו את המשפטים הבאים ("אתה לפחות יודע מה זה זונה? אלו נשים שמתקיימות מהתחת שלהן", "כשהיא מתכופפת, הישבן שלה עוד יותר גדול מתמיד","גברת רוזה אומרת שהזין הוא אויב המין האנושי", "בנניה היה עוד יותר מאושר מתמיד, כי לא מזמן גילה שיש לו זין, וזה הדבר הראשון שקרה לו בחיים","מעולם לא הייתי כה מאושר לנגב ישבנים, כי זה עזר בפרנסה, וגם כשהאצבעות שלי היו מלאות חרא, לא הרגשתי באי הצדק שבדבר", ו-"מומו, תזכור תמיד, שהתחת זה הדבר הקדוש ביותר אצל הגבר. כאן הכבוד שלו. לעולם אל תיתן לאיש לבוא לשם, אפילו בתשלום גבוה. אפילו אם אמות וזה כל מה שיישאר לך בעולם, אל תיתן")הם כנראה יפרצו בצחוק גדול כמו מטומטמים, ולמורה יהיה קשה מאוד להמשיך בשיעור...

אז היה שלום, רובע בלוויל שבפריס. היי שלום רוזה. היה שלום מוחמד, והיו שלום חמישה ילדים נפלאים. נתראה שוב ב- 1 בספטמבר...

"שכחתי לספר לכם שגברת רוזה שמרה מתחת למיטתה תמונה גדולה של האדון היטלר, וכשהייתה אומללה וכבר לא ידעה לאיזה קדוש להתפלל, הייתה שולפת את התמונה, מסתכלת בה ומרגישה תכף ומיד הקלה, כי, בכל זאת, הייתה לה דאגה רצינית אחת פחות"

מפתיע שברובע עלוב ומלוכלך ששורץ ביצאניות, מהגרים מכל המוצאים וייאוש ניתן למצוא סיפור עצוב ומעניין שכזה - מה כבר עלובי חיים שכאלו יכולים לרצות חוץ מלשרוד עוד יום ולהרוויח עוד קצת כסף בשביל קיום מינימאלי כלשהו? מה כבר אפשר לספר עליהם ואת מי זה מעניין בכלל? אנשים אמידים יכולים לדרוך ולירוק עליהם והם יקבלו את זה בהכנעה אם רק יתנו להם עוד קצת כסף כדי לשרוד - אולי השפלה בתשלום עדיפה על פני גסיסה. ומבלי להיכנס לעניין הפוליטי של ימין ושמאל ואם הגירה היא עניין חיובי או לא ואם אני תומך בצד כזה או אחר - הצרפתים כבר איבדו מזמן את האימפריה שלהם ונראה שנתיניהם הוותיקים החלו לזרום לתוככי ביתם עצמו מעבר לים, פניהם מועדות לפריז שהיא עיר האורות.

העלילה מתרחשת בשנות השבעים ברובע בלוויל ומתרכזת בעיקר סביב מומו וגברת רוזה - מומו הוא ערבי מוסלמי ואילו גברת רוזה היא יהודייה ששרדה את השואה ופתחה מעין מחסה עבור יתומים אחרי המלחמה בדירתה. גברת רוזה היא זונה לשעבר וגם לפני שהגרמנים כבשו את צרפת היא עסקה בתחום העתיק הזה, גם לפני שהם כינסו את כל היהודים על מנת להשמיד אותם היא התעסקה בתחום הזה. בשנים הללו היא כבר שמנה, מכוערת ודי חולה - קשה לה לעלות את כל המדרגות לדירתה אשר שם כמו שציינתי, היא מגדלת ילדים יתומים (אפילו צרפתי אתני אחד) ודואגת להם - אך לא חסרה הקרבה מהשכנים שרובם המוחלט לא יהודים וגם מצידו של מומו.

מומו הוא האדם שהכי הרבה עניין אותי בסיפור: נער די מרדן, לא טיפש בכלל, אשר מתגעגע לאימא שלו שאותה לא ראה מעולם מתוך צורך טבעי, ולמה לא? אפילו לילדים היתומים שגודלים עימו יש אימהות שמבקרות פה ושם ורק לו אימא חסרה. לאט לאט העלילה מתקדמת ואנחנו מתוודעים למצוקת החיים ברובע, לטיפוסים שונים ומשונים בעלי לב רחב כמו השמיים ולחולשות שלהם, לסמים והעבודות השחורות, להזנחה שהממשלה הצרפתית העניקה לזרים ולשונים. לאט לאט אני התוודעתי לקשר האמיץ של מומו וגברת רוזה ולבדידות הגדולה שמתפשטת לכל עבר בעולם המערבי המודרני.

ספר עצוב ומעניין, אני לא יכול לציין שיש לי כלפיו טענות רבות, סך הכל סיפור חמים אודות קשר אמיץ בין אנשים שבאו מתרבויות שונות לחלוטין ונקלעו למעגל של עוני והזנחה, אך גם אשר לא שכחו את האנושיות.

לפעמים מרגישים ספר וסופר נפלא, ככה סתם , מהשורה הראשונה ועד למילה האחרונה.
כזהו הספר " כל החיים לפניו".
שלא, או אולי כמו הספר:" דירה להשכיר", עומד בית בן שש קומות, בפריז ברובע של סלאמס.
והנה בבית זה גרים, כושים מאפריקה, שעדיין לא שכחו את הריפוי האפריקאי, טרנסווסטיט שהיה אלוף הבוקס, שמשתמש בכישרונו להרחיק מטרידים וסוטים בעבודתו ביער בולון וגם בחייו האחרים.
דוקטור כץ, רופא כל כך זקן שצריך שני כושים להרים אותו לדירה שבה גרים גיבורנו, רוזה ומומו.
רוזה , יהודיה שנלקחה לאצטדיון האופניים בפריז ומשם לדרנסי ולאושוויץ.
כשחזרה מ"שם", החלה לעסוק במקצוע העתיק בעולם, ולבסוף להקים מעון לילדי, " נשים עובדות" שכדברי מומו:"לא עשו הפלה בזמן".
מומו או מוחמד הוא הגיבור של הספר. הכל מספר מסביבו ובעיניו.
התבגרות, רכישת ידע ותובנות, ורכישת קשר ואמון עם רוזה והסביבה.
ועוד גיבור נסתר לספר והוא אמיל אז'אר או רומן גרי, אשר משחיל את דעותיו בעיקר באמצעות מומו.
במיקרו קוסמוס הדחוס של הבית,יהודים , ערבים , נכים ובריאים,זונות וילדיהם, בעל בית אנושי שרץ אחר התשלומים, יש חיים ויחסים אנושיים ותומכים.
אותו מיקרו קוסמוס משקף בהיבטים מסוימים את המקרו של יהודים וערבים, יחסים בין מדינות ואפילו ישראל.
הספר כתוב נפלא, קל להזדהות עם הדמויות והסיפור, למרות שבביקור בפריז לא יהיה בית כזה יעד תיירותי לנו.
כמה אפיזודות מביאות את הכישרון של הכותב.
רוזה,מחזיקה בתמונה גדולה של היטלר, וכשהיא במצב מצוקה, היא מוציאה את התמונה, מביטה בה ואומרת לעצמה :" מהבעיה הזאת כבר נפטרתי".
היא אומרת למומו :" איני רוצה להיכנס לבית חולים, אני בת שישים ושבע.....
הם יענו אותי שם....
הם יכריחו אותי לחיות, מומו. כך הם תמיד עושים בבית חולים."
במקום אחר היא אומרת:"ואינני מוכנה לשבור את השיא של הצמחים".
יש בספר מין אירוניה דקה.:"ניסינו להאכיל את גברת רוזה...
זה לא היה חשוב, כי השומן שהקיף אותה הספיק ועוד איך להזין אותה, וגם את כל שבט ואלומבה ( השכן האפריקאי), אבל הזמנים האלו חלפו, והם כבר חדלו לאכול אחרים."
אמיל אז'אר הסופר יודע לצחוק על עצמו : אדון אמיל המתעוור מחזיק בספר "עלובי החיים" של ויקטור הוגו.
ובמקום אחר אומר מומו:"התלהבתי אפילו ולא יכולתי להעצר מרוב הרצון שהיה לי, אבל כמובן זה בלתי אפשרי, כי אינני ויקטור הוגו".
היהודים מקבלים התייחסות לכאורה מוסלמית (בעיקר דרך עיני מומו).
בהמשך לבקשתה של רוזה לא להאריך את חייה היא מוסיפה :"יש גבול, אפילו ליהודים".
אומר מומו :"כל בוקר הצעדתי אותה ...בשביל הצעידה ניגנתי לה תקליט יהודי אהוב עליה, שהיה פחות עצוב מהאחרים. התקליטים היהודים תמיד עצובים.."

ועל הדימוי היהודי אומר אביו של מוחמד:" גבירתי אני נרדף בלי להיות יהודי.."
ועל הרעיון לשלוח אותה לישראל אומר דוקטור כץ :" זאת הפעם הראשונה שערבי שולח יהודי לישראל".
ועוד בהקשר הישראלי אומר דוקטור כץ :" שהטרוריסטים היהודים ילחמו בטרוריסטים הערבים".
ספר מלא תובנות.
ועכשיו אני מחפש את הסרט שנעשה על סמך ספר זה.

נחמות הן דבר מגוון כל כך.
ממתי שהייתי קטנה יש לי סיוטים. אני נרדמת לאט, וכשאני מצליחה לישון אני מתעוררת הרבה לילות בצרחות. פעם, כשזה היה קורה, לי ולאח שלי היה הסכם, שבלילה, אם מישהו מאיתנו מתעורר הוא הולך למיטה של האחר. קשה לתאר את ההרגשה הזאת. ביטחון יחסי. בתור מישהי שהשינה היא לא המקום שלה לברוח לעולם של חלומות יפים יש נחמה שקשה לתאר במילים בהרגשה שמישהו שומר עלייך.
אח שלי בצבא עכשיו, אין לי את הנחמה הזאת.
בספר הזה, בספר הזה יש אהבה. יש בו אהבה ופחד שהולכים יחד. ויש בו עיצוב דמויות צבעוני כל כך, כואב כל כך, אמיתי כל כך. ויש בו עולם, עולם של קצת קיטש, וקצת התבגרות בטרם עת, וקצת ילדותיות לעת זקנה. ויש בו כל כך הרבה נחמה בשבילי. הוא לא ספר קלאסה של לשכב במיטה, לקרוא להירגע. לא. ודווקא לכן הוא הנחמה שלי, המילים החמות והלא מושלמות שלו, הסיפור המורכב והלא מחבק שלו, שונה כל כך מהמגע של אחי הגדול בלילות קשים, הוא יפה, הוא מלא, הוא חסר כל כך.

הספר הזה הוא הנחמה שלי עכשיו. אני קוראת אותו לפעמים כשעצוב לי, לפעמים כששמח, לפעמים לפני השינה. אני מנסה לא להגזים, שלא יהיה לי כאב בטן ממנת-יתר של אותו הספר (אל תבדקו את זה, השפעות דומות מאוד להשפעות יותר-מדי-שוקולד).
נחמה. אני חושבת שנחמה היא מקור יופי בעולם. מצאו לכם אחת, או כמה.