הכרתי פעם מישהי, שכל פעם שהיינו נפגשות היינו מדברות על כל מיני ספרים שקראנו. והיא, ד' נקרא לה, היתה פריקית של ספרי ניו אייג', ותמיד העשירה אותי בתובנות מעולמות אלו. יום אחד היא סיפרה לי שעוד בהיותנו עוברים, אנחנו בוחרים לאיזה הורים להיוולד. כלומר הנשמה היא שבוחרת. עזבו, איך שלא הופכים את זה מסובך. אבל זה דבר שלאורך כל השנים נשאר לי לשבת בראש, ולא אחת יצא לי לחזור ולחשוב על זה. אני לא ממש נוטה להאמין בתיאוריה הזו, ואחרי הספר הזה שקראתי, עוד יותר התחזקה דעתי בנושא.

כי מי בכלל יבחר, מתוך רצון חופשי להיוולד למשפחה שמתגוררת בהרי גררו שבמקסיקו?

כשאני הייתי ילדה בגילה של ליידי די וחברותיה מהסיפור, היינו יחד, כל ילדי השכונה חופרים בורות קטנים לשחק בגוגואים או בגולות. אבל בהרי הגררו הילדות חופרות בורות בגודל אדם, שהן תוכלנה להיכנס לבור בשעת סכנה ולהתחבא שם עד שזו תעבור. ולפעמים זה לוקח שעות. כי שם המשחק הוא על החיים,ומי שהפסידה- נגמר.בא הקץ על ילדותה.

בהרי הגררו, בעיר שכוחת אל, התחתית של התחתית, מתגוררות רק נשים ובנותיהן.הגברים- כולם עזבו למקומות טובים יותר, מקומות שמציעים עבודה ופרנסה. חלקם דאגו לבנותיהם ונשותיהם שנשארו מאחור, ושלחו להן כסף לקיומן, אבל הרוב פשוט עזבו את משפחתם, נטשו אותם כמו חפצים שכבר אין בהם שימוש, והתחילו חיים חדשים, הקימו משפחה חדשה במקום יותר טוב, במקום שלא רק שיש בו תקווה, אלא אפילו מזל טוב יותר.

והנשים- אלו נשארו עם בנותיהן חסרות ישע מול ברוני הסמים, אשר למעשה הם אלו המנהלים את חיי העיירה, ומנהלות מולם מלחמת הישרדות. במקרה הטוב אלו יקחו את הילדות, ויהפכו אותן לשפחות מין. ואם גדלת להיות ילדה יפה- זה מזלך הרע. כי השמועה שיש ילדה יפה מהר מאוד תעשה לה כנפיים, וברוני הסמים יבואו לחפש אותך, פעם אחר פעם,כי את תהיי להם מקור הכנסה מצויין.לכן האמהות מנסות לטשטש את הנשיות של הילדות, וכל הזמן לכער אותן, שיופיין לא יביא עליהן את סופן.

אין בספר הזה שום דבר טוב, משמח, או כזה שמתקרב לנעים אפילו, אבל הספר הזה נקרא בעניין, בסקרנות, והוא ספר שכתוב מצויין על נושא חשוב ועצוב.

וכן, מאוד מומלץ.

בהרי מקסיקו, בכפר קטן, נולדים רק בנים, איזו הקלה.
כשה'בנים' האלו מגיעים לגיל בו כבר מקבלים מחזור וצומחות בליטות על החזה, נאסר עליהן לצאת מהבית בשעות האור, האמהות שלהן (האבות ברחו מזמן לארה"ב) מנסות לכער אותן ככל האפשר- כולל מריחת השיניים שלהם בפחם, וגירוד הפנים שלהן בצ'ילי ליצירת פריחה, והן לומדות להתחבא בבורות אותן חפרו עבורן - 'מחילות ארנבות' שכאלו.
למה? כי סוחרי האדם, רואים בכל ילדה מספיק יפה, יעד לגיטימי מבחינתם. כי לברוני הסמים אין עכבות.
הביקורת הכי מנותקת מהמציאות לספר הזה (לפני תחילת הספר, בהחלטה תמוהה משהו של העורכים, יש שלושה דפים של ביקורות שמהללות את הסיפור ואת הסופרת) טוענת ש:"על אף שיסוד העלילה אלים, זוהי קומדיה שחורה בעלת אחת הגיבורות המצחיקות והמרגשות ביותר..." אין לי מושג איזה חומר לקח כותב הביקורת הזו לפני, אבל אין שום דבר מצחיק או ציני בספר הזה, והגיבורה שלו לא מצחיקה בכלל.
עמוד אחרי עמוד בספר הזה יש ייאוש וייאוש וייאוש.
כמה נמוך מבחינה מוסרית יכול אדם להגיע שהוא מוכן לסחור בגוף של אדם אחר? כמה אפתיות, אימפוטנציה ואוזלת יד יכולה להיות לממשלה דמוקרטית במאבק נגד עבריינים? איך אפשר להמשיך להביא ילדים ולגדל אותם למציאות כזו, שבה השאיפה הכי גדולה לילדה כמו ליידי די, היא להצליח להסתנן לארה"ב עם אמה ואחותה למחצה ולעבוד בשטיפת כלים?:(
אחרי שקוראים ספר שכזה מתחילים לתהות, אולי אלוהים היה פזיז קצת כשהבטיח שלא יהיה יותר מבול...

ספר מקסים! מעניין, זורם וקל לקריאה למרות הנושא הלא קל לעיכול ואפילו מצמרר.

מסופר על ילדה בשם ליידי די (שנקראה כך ע"ש הנסיכה דיאנה) שנולדה לעולם שמסוכן בו להיות נערה.

היא נולדה בהרי גררו שבמקסיקו שבה שולטים ברוני הסמים. הגברים בעיירה נוטשים את נשותיהם

ויוצאים לחפש הזדמנויות פרנסה במקומות אחרים.

האימהות שנשארות לבדן, רוצות להגן על בנותיהן מחטיפה ע"י ברוני הסמים ולכן הן מכערות אותן כדי שייראו כמו בנים. הן גוזרות את שיערותיהן ומשחירות את שיניהן.

בכל פעם שנשמע רעש הרכבים של ברוני הסמים, הבנות מתחבאות בבורות, שחפרו לשם כך, ומחכות עד יעבור הזעם.

הסיפור מסופר ע"י הילדה ליידי די. הוא כתוב בשפה של ילדה ומתואר מנקודת מבטה של ילדה שנולדה בעולם לא פשוט עבור נשים.

אביה בגד באימה עם אחת השכנות וליידי די נשארה לגור עם אמה השיכורה והממורמרת שעדיין ממתינה לשובו של בעלה.

הסיפור מתחלק לשלושה חלקים, שמהווים שלוש תקופות בחייה של ליידי די כדלהלן:

החלק הראשון – חייה של ליידי די במקסיקו עם אמה ושלוש חברותיה. הן חיות בצל הפחד מחטיפה אבל למרות כל הקושי הן נשארות אופטימיות ונהנות מרגעים קטנים של אושר (הן הולכות לסלון יופי ושמות לק ולפני שהן חוזרות לבתיהן הן מורידות אותו). הן מבלות יחד עד שלכל אחת קורה משהו (חטיפה, בריחה) והן נאלצות להיפרד.

החלק השני – "זהירות ספוילרים" – חייה של ליידי די באקפולקו. אחיה של אחת מחברותיה של ליידי די, לוקח את ליידי די להיות שיפחה כדי להקל על חייה ולעזור לה להרוויח כסף. היא מגיעה לבית של אחד העשירים ומתיידדת שם עם השפחה הראשית ועם הגנן ומנהלת איתו פרשיית אהבים.

בדרך לאקפולקו, אותו אח עצר באחד הבתים ורצח את אחד מברוני הסמים ואת בתו וגנב ממנו סמים. ליידי די חיכתה לו ברכב וכשחזר נתן לה לשמור עבורו שקית עם סמים. מאוחר יותר היא נתפסת ע"י המשטרה, מואשמת ברצח ובהחזקת סמים ונשלחת לכלא.

החלק השלישי – חייה של ליידי די בכלא. בכלא היא מתיידדת עם האסירות שדואגות לה ומפנקות אותה. היא מגלה שאחת מהאסירות שנמכרו לברוני הסמים, היתה ביחד עם חברתה של ליידי די שנחטפה כשהיו ילדות. היא מספרת לליידי די משהו מפתיע מאד שמאיר אור על כל הסיפור הלא ברורו של הרצח וסוגרת לה מעגל.

בכלא ליידי די זוכה לביקור מרגש מאד של מריה חברה הטובה (אחותו של האח הרוצח) ושל אמה וליידי די מגלה להן סוד מפתיע ומרגש.

הצטערתי שהסיפור הסתיים כאן. הייתי רוצה לדעת איך נמשכו חייה של ליידי די ולאילו חיים היא זכתה. מי יודע, אולי עוד מתוכנן המשך לספר ... הרי אנו בעידן של טרילוגיות ...

זהו סיפור מצמרר על חיים קשים בצל פחד מתמיד אבל למרות זאת הגיבורה שלנו מתאפיינת באופטימיות, לא מתלוננת על מר גורלה, בכל מקום מוצאת חברות ומסתגלת בקלות לתנאים החדשים.

זהו סיפור על חברות, נאמנות, נחישות ותקווה ראויים להערצה.

ספר מרגש מאד, מומלץ בחום!

‎© 2014 Microsoft תנאים פרטיות וקבצי Cookie מפתחים עברית

נתקעתי למחסום. כמו שלכותבים יש "מחסום כתיבה", לקוראים מיומנים יש "מחסום קריאה", ולי יש בכלל "מחסום כתיבת ביקורות" (פטנט רשום). סיימתי את הספר, ושאלתי את עצמי "יופי,ומה כותבים על זה?". חשבתי מה הספר גרם לי להרגיש, איזה זיכרון ממעמקי חיי הלא-כאלו-עמוקים אני יכול להשתמש כדי לגרום לכולם לקרוא את הביקורת שלי ולשבח אותי ואני ארגיש אהוב ומקובל (אגוצנטרי במיוחד מצדי). וכלום. נאדה. התחלתי לעבור על תמונות ילדות, אולי איזה זיכרון שכוח יתעורר אצלי ויעיר איזה חלק חשוך במוח שלי. אבל כלום.

אני לא מטיל את האשמה על הספר. הספר הוא ספר טוב, אפילו מאוד. ליידי-די (כן נו,על שם הנסיכה דיאנה) חיה לה בהר שכוח אל במקסיקו, יחד עם אמא שלה ומין קהילת נשים מוזרה. כל הגברים הלכו. לאן? מעבר לגבול. ולא חזרו. במציאות החיים במקסיקו,בו נשים נסחרות כמו חפצים והאלימות ניבטת מכל מקום, האימהות על ההר מנסות להחביא את היופי של בנותיהן. כשנולדת בת, הן מכריזות שנולד בן. ואם נולדה בת יפה, אבוי.מנסים לכער אותה כמה שניתן (וכמה שזה נשמע מצחיק)-נותנים לה לשפשף טוש שחור על השיניים,שיראו מלוכלכות. עושים להן תספורות מכוערות כמו של בנים. סלון היופי שבעיירה, זכה לכינוי "סלון לכיעור", כי אף אחד לא רוצה להיות יפה אם זה אומר שקרטלי הסמים יחטפו אותך. ליידי-די מצליחה איכשהו להסתדר, עם מין חוכמת חיים כזאתי שהיא רחשה. בשבילי,זו מציאות חיים שנראית קשה. אבל אני משער שמתרגלים לזה, אם נולדים לזה. האימהות אפילו חופרות לכל בת בור מסתור, ככה שאם יבואו סוחרי הסמים הבנות ירוצו להתחבא.

אבל לאט לאט, לצד תיאור החיים המשעשע קצת ובעיקר ססגוני של ליידי-די, הכול מתחיל להתפרק. חבורת החברות שלה לאט לאט מתחילה להתפזר (מסיבות כאלו ואחרות שלא אפרט כדי לא להרוס לכם), וליידי-די מבינה שאין לה מה לחפש יותר בהר. מייק, אח של חברה טובה שלה, מוצא לה משרה כאומנת בעיר הגדולה. היא נוסעת איתו לעיר, שמה היא נכנסת לפלנטה אחרת, בה יש מרצפות שיש (ולא עפר), אין חרקים (כי יש הדברה) ולא צריכים לאכול תבשילים מוזרים.

אבל בסוף, ליידי-די מוצאת את עצמה בכלא. תיאור החיים בכלא מתואר כמין עיירה מימי הביניים. לכל אחד יש משהו, כל אחד רוצה משהו, וכולם מחליפים עם כולם. כמו איזה שוק, רק בלי המוכר המעיק עם המגפון שצועק "אל תגידי חבל לא קניתי איזה אהבלה הייתי".

אם ג'ניפר קלמנט לא הייתה כותבת בסוף הספר שהיא עשתה תחקיר מעמיק של עשר שנים, שבמהלכו היא ריאיינה נשים בכלא, משפחות שלמות ואנשים שנחטפו על ידי קרטלי סמים, היה לי קשה להאמין לסיפור הזה. זה נשמע נורא, לחיות במציאות כזאתי, בלי ביטחון, בלי לדעת מה יקרה לך מחר, לחיות ככה בחוסר ודאות. אבל עדיין, איכשהו, קלמנט מצליחה לגרום למציאות הזאתי לא להיראות מדכאת. היא צובעת אותה בהרבה גוונים, וכמו בחיים, לצד העצב יש גם שמחה.

בעיניי, ספר טוב הוא ספר שלאחר סיום קריאתו מתחשק לך לפתוח את האינטרנט ולחקור אודות הנושא סביבו הספר חג. ספר טוב הוא כזה שגורם לך לחשוב בזמן הקריאה ולאחריה. ספר טוב הוא ספר שנשאר איתך ימים שלמים, גם אחרי שסיימת אותו. ספר טוב הוא ספר שנוגע בעצבים רגישים, בפצעים פתוחים. ספר טוב הוא ספר שגורם לך לרצות לקום ולעשות מעשה.

ספרה של ג'ניפר קלמנט, לטעמי, הוא לא ספר טוב. הוא לא ספר רע, אבל ספר טוב בוודאי שהוא לא.

נושא הספר הוא עבדות. חטיפת נשים ונערות צעירות והפיכתן לשפחות מין עבור ברוני סמים. שפחות מין מודרניות, מה לעשות, קיימות גם היום. והנושא הזה כל כך חשוב, כל כך רגיש, כל כך מעורר תרעומת וכעס ועצב ורגשות קשים. ומכאן האכזבה שלי מהספר – כי ציפיתי שהספר ישכנע, יגייס, יעורר בי את הרגשות האלו, אבל בזאת הוא נכשל.

הכתיבה טובה, הסיטואציות מענייניות, הדמויות מסקרנות – אבל הוא פשוט לא כובש בשום צורה. לא מזעזע, לא מטלטל. הוא כתוב כאילו העלילה מתרחשת באיזו ספירה אחרת, כאילו הכל קורה בכוכב אחר, כאילו לא מדובר בסיפור אמיתי.

בעוד מספר שנים כאשר אבחן את הספרייה שלי ואביט בכותרת של הספר, כבר לא אזכור על מה העלילה, וחבל. לטעמי, הספר הוא בזבוז נוראי של זמן מחקר על נושא אקוטי וחשוב.

ספר מקסים חזק ומעניין. סיפורן של נשים ונערות באזורים הכפריים של מקסיקו. מדינה בה ברוני סמים שולטים ועושים ככל העולה על רוחם. השוטרים והשלטון משוחדים. והאוכלוסייה סובלת מהמצב. במקום זה אין חוק וצדק אבל יש בריונות שבין השאר חוטפת נערות צעירות יפות מביתן, מעלימה אותן מאמותיהן, ולוקחת אותן לשמש שפחות מין ולנצלן. על רקע המצב (האמיתי) הקשה הזה בחרה ג'ניפר קלמנט לספר סיפור מקסים על 4 נערות חברות מילדות, על משפחותיהן או בעצם אימותיהן כי האבות כבר לא בתמונה, ועל הטרגיות שבחיים אלו כשהכל מסופר בחן, בהומור ועם רצון עז לחיות ולהנצל ולחיות חיים טובים למרות הכל.

זהו ספר עוצמתי ומטלטל.
ספר זורם וקל לקריאה, אך קשה מאוד לעיכול.
ספר עצוב, מטריד, מפחיד וכואב.
הספר מתאר מציאות שלא תאמן במקסיקו, באזור סמוך לאלקפולקו האגדית. ספר על החיים בשוליים של השוליים ובצילם המאיים של ברוני סמים.
הספר כתוב כיומן של נערה וכולל תיאורים כה מוחשיים ועצובים על העוני והג'ונגל.
אנחנו חיים בעולם אכזר. הספר מהווה דוגמא נוספת לאכזריותם ולרוע של בני אנוש. הסופרת מציגה לנו אותם ברגישות ובנחישות.

זהו עולם ללא גברים.
הנשים ננטשו והן נאבקות עם קשיי הקיום והיום יום.
הגברים היחידים סביבם מחפשים לצוד בנות יפות.
במלחמת קיום הן בוחרות לכער את בנותיהן ולחפשן לבנים כדי שברוני הסמים לא יבואו לחטוף אותן.

אין כל מקום לתפילות בעולם שכזה.

ספר חשוב מאוד - ממליצה!

כשקוראים את הספר הזה חושבים, כשמסיימים את הספר הזה חושבים. חושבים על עצם הקריאה בו, על הנושא המחריד ובעיקר על איך מביאים את מחשבותינו שלנו לכתב בנוגע לספר הזה...
את 'תפילות לחטופות' מסיימים בכמה שעות, הוא כתוב בצורה סוחפת ומהירה שלא בדיוק נותנת לך זמן מנוחה, אמנם הספר מחולק לפרקים ואף לשלושה חלקים (לא היה ברור לי בדיוק למה) אבל אין שם מנוחה. מי אנו שננוח כשעל בנות מקסיקו עובר מה שעובר?

גיבורת הספר הינה נערה ששמה ליידי די גרסיה, אשר נולדה לאמא ואבא עניים בהרי גררו שבמקסיקו. ליידי די מחלקת את חייה בין הג'ונגל שמסביב לביתה, בין בית הספר שאליו היא הולכת עם חברותיה ובין הסתתרות בבור שנחפר לה ע"י אביה והתחזות לבן. הבור מציל חיים. הבור הציל כבר המון חיים של נערות וילדות במקסיקו. הבור מציל את חייהן של הילדות מידיהם המטונפות של קרטלי הסמים המקסיקניים הנודעים לשמצה בכל רחבי העולם.
קרטלי הסמים טובים בשלושה דברים: בסמים, ברצח אנשים ובחטיפת ילדות לצורך שיעבוד מיני, סחר בגופן וסחר בידיהן העובדות. האימה שקרטלי הסמים מפיצים על חיי התושבים המסכנים גם ככה הינו בלתי ניתן להבנה ע"י אנשי המערב אשר לא נתקלים באירועים כגון אלו ביום יום.
הספר מעמיד אותנו בפני מציאות איומה - ילדות אשר מהופעת ניצני השדיים מוכרחות להתכער ולהיראות כבנים על מנת שלא ייחטפו, הפחד והזעזוע משמיעת אותם רכבי שטח של קרטלי הסמים המגיעים לכפר לכל סיבה שהיא, ההסתתרות בבורות, הפחד ללכת ברחוב לא רק בלילה אלא גם באור יום - אלו הם אירועים שאנו לא רגילים להם, אבל במקסיקו הינם חלק משגרה נוראית.
זו המציאות בה נלחמת ליידי די. עם זאת, היא מצליחה להילחם בחייה בדרכים שונות ומיוחדות - היא אינה נשאבת לתוך דיכאון או עצבות, היא מנסה להתנהג כילדה רגילה שאותה היא רואה בטלוויזיה ובמגזינים
שונים ולמרות כלל האסונות שפוקדים אותה בזה אחר זה בעלילת הספר היא מוצאת את הדרך לפלס לעצמה בין המכשולים ולהגיע למקומות הנכונים.

ציטוט ששבה את ליבי בספר הינו :
"עד שחזרתי לסלון היופי, כולן כבר הסירו את הלק שלהן. היה ברור שאף אחת לא מתכוונת להסתכן ולצאת ככה לעולם שלנו שבו גברים חושבים שמותר להם לחטוף אותך רק בגלל שהציפורניים שלך צבועות באדום" (עמוד 39)

אני בתור מישהי אשר גם התמודדה עם אסונות ודרך חיים לא קלה, לא מצליחה להבין בכלל מה עובר על ילדה שצריכה להתמודד עם שגרה שכזו ועם השתלשלות כזו של אירועים בחייה. הזריקה הזו של הקורא אל תוך מציאות בלתי אפשרית היא נכונה והיא מחלקת סטירות התעוררות על החיים. הספר הזה יכל להיות מזעזע יותר, לטלטל את הקורא, וכבר קראתי ספרים כאלו מעולם, אך כאן קלמנט בחרה בדרך אחרת - לספר סיפור קשה עם שביבי תקווה לאנושות. הבעיה היא שאין תקווה. ואם לא מציגים זוועות כאלה כפי שהן המילים הכתובות בספר ישכחו במהרה.

נקודה נוספת המעלה את הספר בדרגה אחת משאר הספרים הוא עצם התחקיר שעשתה הסופרת בנושא. ספר טוב מבוסס על תחקיר טוב - במקרה הזה הסופרת טסה למקסיקו, לבתי הכלא, לכפרים נידחים ונפגשה עם נשים רבות מספור ושמעה את סיפוריהן. את כלל סיפוריהן היא חיברה לסיפור אחד, אומנם בדוי מהלב, אך סיפור שבו הגיבורות הן הנשים של מקסיקו אשר עוברות את הזוועות הללו על בסיס יומי.

אומר את האמת, הספר אומנם נקרא אצלי במס' שעות בודדות אך הוא לא הצליח לעורר בי רגשות עזים כפי שהייתה מצפה שיעשה, כפי שאמרתי מעלה כשמציגים נושא מזעזע ראוי לכתוב עליו בצורה קשה ומטרידה שתשאיר בלב את החריטה הזו שתדמם כל פעם שנחשוב על הנושא הזה. אולי יהיו אנשים שכן ירצו לקרוא ספר שמזריק מידי פעם כמה טיפות של תקווה ללב אבל, לדעתי, מעולם לא בא פתרון לבעיה קשה כזו והעלאת מודעות לנושא כגון זה בדרך כזו עדינה.

הנושא של הספר נשמע לי מרתק במיוחד. סיפורים על נשים במצוקה תמיד ענינו אותי . אבל הספר הזה לא הצליח להכנס לי לעומק הנשמה או לרגש אותי במיוחד. שזה בעיקר מה שציפתי ממנו. הדמויות סוריאלסטיות כמעט קריקטוריות בניסיון של הסופרת להצחיק או להכניס הומור לנושא שלטעמי היה צריך לתאר אותו יותר בחרדת קודש. כי אם אכן הספר מתאר תופעה אמיתית הוא נראה לא מספיק אמין לטעמי. לזכותו של הספר יאמר שהצלחתי לקרוא אותו מתחילתו עד סופו שזה יתרון רציני. בתקופה בה קשה לי מאוד לגמור ספר. השפה קולחת, לא מכבידה , לא מתיימרת.