לפני כמה זמן, גיליתי שהחבר הכי טוב שלי נושא אולר בכיסו.
שאלתי אותו מדוע.
הוא אמר ש- "תמיד כדאי שיהיה במדינה שלנו נשק ליתר בטחון".
זה לא שלא הסכמתי איתו. גם אני לא מרגיש יותר מידי בנוח להסתובב בין תלמידי בית ספרי, שרק מחזקים את טענתי שהשם השני למדינת ישראל הוא "ארץ זוועת חלב וערס", עם כמה שעצוב לי לומר את זה.
אבל בעיקר בתקופה האחרונה, שיש גל של דקירות, אני לא בטוח עד כמה זה טוב להסתובב עם אולר בכיס.
הוא אמר לי שזה לא שהוא עומד לדקור מישהו.
הנהנתי.
רק אחר כך הבנתי.
כי גם בן הנוער שלפני כמה זמן דקר מישהו במסגרת ריב על בחורה, אמר בטח לחבריו; "זה לא שאני עומד לדקור מישהו".
והוא עשה את זה.
כי זה כנראה משהו שלא שולטים בו.
מין דחף עז כזה, שאתה פשוט רוצה לראות את הפנים האלה של אויבך מדממות, מייבבות, ואז אתה נזכר שבכיס שלך- ממש בהישג יד!- יש לך את הנשק שיגשים את חלומותיך.
עוד לפני שהמוח שלך קולט מה אתה עומד לעשות, הידיים כבר מבצעות את זה.
כי הרי גם חברתו של הנער, אמרה; "לא מתאים לו לעשות את זה".
אבל לאף אחד לא מתאים לעשות את זה.
ועובדה שאנחנו עושים.
איך שבלחיצה קטנה על הדק אנחנו לוקחים חיים של מישהו.
איך שבהנפת יד אחת הלהב חודר לבטנו של האיש.
איך שבשליחה אחת אנחנו שוברים את מפרקתו של הנער שבסך הכול הסתכל על בחורה.

איך שבשניה אחת אנחנו הורסים את חיינו.
***
אז אולי המצב במדינתנו לא ישתנה בזמן הקרוב.
ובכלל, זה לא שבביקורת העלובה הזאת אני באמת אשנה משהו.
אני בסך הכול ילד פשוט, שבא לכתוב ביקורת על ספר פשוט.

אז איפה היינו? אה, כן. זאבים, מאת ליאת רוטנר.
אני אוהב את ליאת רוטנר.
היא מין גאווה ישראלית שכזאת.
בכל אופן, קראתי עליו המלצה בדף הפייסבוק; "נוער קורא, כן,יש דבר כזה", ואמרתי לעצמי שהגיע הזמן לקרוא ספר שבשונה מרשימת הקריאה שלי, הוא לא פנטזיה.
לבסוף הצלחתי להשיג אותו.
והוא בהחלט ענה על כל ציפיותיי.
אם אתם רוצים לדעת על מה הוא, תקראו את התקציר. אני שונא לתקצר עלילה של כמעט 500 עמודים בתוך כמה משפטים. זה מרגיש לי כמו פשע.
בכל אופן, הספר בהחלט מותח, כתוב טוב, אם כי ההתחלה קצת... בואו נגיד, בעדינות, מעוררת רחמים. אופס. יצא לי לא עדין במיוחד.
והוא שוב העלה בי את המחשבה הזאת, איך אנשים עושים דברים מבלי לחשוב על השלכות. איך במהלך ריב, אתה יכול, מרוב כעס, לגמור את חייו של מי שעשה דבר שלא מצא חן בעיניך.
האם בני האדם נולדו להיות כאלה?
כי בקצב הזה, לא מחלות ישימו קץ לאנושות.
לא מלחמות, לא טביעות, לא הצפות, לא רעידות אדמה, לא צונאמי, ולא, גם לא גשם של מטאורים.
מי שישים קץ לאנושות הוא אנחנו עצמנו.





***
אני יודע שלא דיברתי כמעט על הספר. פשוט השאלות שעלו לי נראות יותר רלוונטיות.
סליחה וזה.
הא, כן. מומלץ בחום.

כשהייתי בסוף כיתה י', אחרי חצי שנה רצופה של הברזות משיעורי מתמטיקה, המנהלת שלי עלתה על העניין. אין לי מושג למה לקח לה חמישה חודשים לגלות את זה, אבל זה מה שהיה.
בכל אופן, היא התעצבנה. לדעתי היא כעסה יותר על עצמה שהיתה כזאת מפגרת ולא שמה לב, מאשר על המעשה עצמו, אבל לא נדון בזה עכשיו.
כדי לנקום בי היא הכינה לי סט עונשים מגוון, ואחד מהם היה להיפגש עם היועצת. לא ברור לי מה הקשר. מופרעת בת שש עשרה, מרגישה בשיעור מתמטיקה כמו בסרט בלי תרגום – למה שתרצה להיכנס לשיעורים? אבל היא החליטה שזה נובע מבעיות רגשיות וכו' וכו', ושלחה אותי ליועצת.
זאת היתה כמעט הסיבה היחידה שבגללה לקחתי את הספר הזה מהמדף. רציתי לראות איך עלמה תתמודד עם החובה להיפגש עם היועצת.

דעותיי לגבי הספר מתחלקות לשנים: החלקים הטובים והחלקים שפחות.
שנתחיל מהטוב?
לא, נתחיל מהפחות.

הסיפור עצמו לא מרתק במיוחד. העלילה היתה בסדר, לא חידשה הרבה. גם הטוויסט בסוף לא היה כזה מפתיע. הנחתי שיקרה משהו כזה לקראת הסוף.

לא הצלחתי להתחבר לעלמה. האישיות שלה היתה לי קצת מטושטשת מידי. אולי רוטנר עשתה את זה בכוונה, שנרגיש איך היא מרגישה בעצמה – כשחסרים לה חלקים מהזיכרון. אבל עדיין.

היה לי קצת מוזר שעלמה מוצגת כרוקיסטית קשוחה ועצמאית, ומצד שני כשקובעים לה טיפול פסיכולוגי אצל עדנה, היא בקושי מתנגדת. ציפיתי שיהיה קצת יותר אקשן סביב העניין הזה. היא אמנם מכריזה בהתחלה ברוב דרמטיות שהיא לא תלך, ואי אפשר לכפות עליה, אבל אחר כך זה נעלם. היא אפילו לא מסה להוכיח מרדנות אצל עדנה. דיי ציפיתי שהיא תשב אצל עדנה ותשתוק כדגיג כדי לא לשתף פעולה – אמרת שאת לא מוכנה לזה, לא? אז לאן נעלמת הקשיחות שלך?
אהבתי שהיא בנאדם רגיל. לא כזה מיוחד. מנגנת על גיטרה, אבל לא כוכבת על. חמודה עם שיער יפה, אבל לא חתיכה הורסת. נורמלית, בקיצור.

הכתיבה של רוטנר היא טובה, אבל מין כתיבת כלאיים. זאת אומרת, מצד אחד היא מדברת בקול של הדמות הראשית – בת שש עשרה, כולל הסלנגים המתאימים והמשלב. מצד שני היא לא מתמידה בכך. זאת אומרת שפתאום מסוגל לצוץ משפט בסגנון: "איני מבינה מדוע הוא עושה לי את הפדיחה של הלייף." כלאיים, כבר אמרתי.

ומה טוב?
שהיא מצחיקה אותי. יש לה יציאות חמודות, והן הדובדבן הקבוע שלי בכל ספר שלה שיצא לי לקרוא.

"איך היה בבית הספר?" הוא מלמל בלי להרים את עיניו מהפנקסים. "משהו מעניין?"
"גיליתי שגורי הכניס אותי להיריון."
"יופי. זה נחמד."

"הבנתי את הלחץ שלו מהשמועות על הטיפול בתלמידים בעייתיים. אף אחד לא רוצה להיות בעייתי. טוב, אף אחד גם לא רוצה להיות תלמיד, אבל זה סיפור אחר."

"היה לו פרצוף של דג זהב שהלך לאיבוד באקווריום."

"לא מוצא חן בעיני בכלל שאתם משחקים ביחד בהצגה. כבר אמרתי לך את זה?"
"פעמיים, המנהל."

"היא כותבת על איזה בלש.. בלש גידם וקטוע רגל."
"בלש גידם." השלים ברוכין בספקנות.
"כן. הוא כאילו עבר תאונה כשנפל עליו פסנתר." מיהר להסביר.
"פסנתר?"
"כן, כשחקר מקרה רצח ב.. באתר בנייה."
ברוכין לא מיצמץ.
"...של פסנתרים." נאנק עומר.
"אהה."


אז שלושה כוכבים על ספר חמוד למקרה שלא מצאתם משהו אחר, או שסתם בא לכם על משהו קליל שלא מחייב ריכוז מלא.

ואוו הספר ממש הזכיר לי את אל תסתכלי אחורה.

העלילה ממש דומה שהדמות הראשית לא זוכרת כמעט כלום ושהחברה שלה הייתה איתה וקרה לה משהו נורא שהיא לא יודעת מי עשה לה את זה .
ומנסה לגלות מי עשה את זה והיא אפילו חושדת בחברים שלה .

לפי דעתי אל תסתכלי אחורה הוא יותר יפה .
הספר זאבים איכזב אותי קצת את שאר הספרים של ליאת רוטנר ממש אהבתי .
הספר לא היה משעמם אבל גם לא הכי מעניין הכתיבה הייתה בסדר אבל מבחינת העלילה הרגשתי כאילו היא ממשיכה אותה יותר מידי ושהספר היה אמור להיגמר טיפה לפני.
אני נתתי שלושה כוכבים לספר כי היו כמה רגעים בספר שהתחברתי אליהם והרגעים האחרים לא היו משעממים
אבל הם פשוט הרגישו לי חסרי פואנטה .

ליאת רוטנר - אחת הסופרות האהובות עליי, מספיק שאני רואה את השם שלה על ספר אני אקח אותו ואקרא אותו בלי לחשוב פעמיים - כי אני סומכת עליה שהיא תכתוב ספר שאני אתחבר אליו.
וזה מה שעשיתי עם הספר זאבים.
אך לצערי הפעם לא התחברתי מספיק לספר.
קודם כל ארצה להתייחס דווקא לכריכה ולשם של הספר - שנתנו לי מעט חשש שאני הולכת לקרוא ספר פנטזיה בסגנון מאלאדר (שגם אליו לא התחברתי)
יש קטעים שדווקא כן עניינו, סחפו אבל זה תמיד נאבד אחרי כמה עמודים.
הספר כתוב בשפה יפה וגם העלילה שלו יכולה להתאים לגילאים רבים.
דבר נוסף שלא התחברתי אליו זה סוף הספר - היה תחושה שהסופרת מנסה כמה שיותר מהר לסיים את הספר.
ושלא תבינו אותי לא נכון אני חושבת שזה ספר נחמד, אך יש לה ספרים טובים יותר

דבר שאני לוקחת איתי מהספר - טראומה מפסיכולוגיות
דבר שאני מציעה לשיפור לספר הבא - לעזוב את ספרי המתח ולחזור לסגנון ספרים של קיץ אחד ביחד

אני פשוט לא יודעת איפה להתחיל.
הספר הזה זעזע אותי

נתחיל בעובדה שהכי הפריע וזעזעה אותי, שהיא בעצם נקודה די מרכזית בספר.
הפסיכולוגית.
עדנה.
שם של פרה.
דינוזאור עם משקפיים.
אישה שמתעללת בילדים
פשוטו כמשמעו.

זה היה נורא רק לקרא את זה. ומעבר לזה- לדמיין שדברים כאלו קורים בעולם.
(תוצאות לוואי של יותר מדי ספרי פנטזיה ודמיון מפותח יתר על המידה).

לתת לנערים פטיש ביד, להעמיד אותם מול בובה ולהגיד להם להתחיל להכות?
לעודד אותם לאלימות, לגרום להם להוציא את כל האיכסה שלהם החוצה, להצביע להם על כעסים ולחצים של גיל ההתבגרות ולהגיד להם שזה לא נורמלי, לא שפוי, חריג, צריך טיפול?

אני מודעת לעובדה שזה לא אמיתי, שזה ספר.
אבל זה לא מונע את ההרגשה שזה מעוות ו... סוטה?


הסוף, הסוף אולי תיקן וטייח את זה. אבל לא יכולתי שלא לחשוב על זה שזה נשאר קצה פרום, אבל מעבר לזה-
שהם לא עשו עם זה כלום??
לא השמיעו את ההקלטות של הטיפולים למישהו מבוגר יותר, לא סיפרו לאף אחד?

לא יודעת, כל זה פשוט הוריד את כל הערך של הספר בעיניי.
קראתי כבר ספרים של ליאת רוטנר, הכתיבה שלה טובה. אבל הספר הזה הרגיש לי כל כך לא גמור.

קצוות שלא נסגרו ורק שמו עליהם מפה, כדי שלא ייחשפו ויפגמו?

מעבר לכך. לא יודעת כל כך מה לחשוב על עלמה.
אחלה של קשוחה, מה אני אגיד. מעבר לכך שהיא הגנה על אחרים ועל עצמה כמו איזו גיבורת על לא הרגשתי שום דבר על זה.
בסופו של דבר הרושם היה שהיא בת נוער טיפוסית ולא מיוחדת כל כך מעבר למסעדה של אבא שלי, ההעדפות שלה, הגיטרה, אה, וכן- שהחברה שלה נרצחה.
כן. היא מנגנת מגיטרה חשמלית.
כשהיא טורחת שוב ושוב להודיע שאין לה כישרון מוזיקלי, והיא לא ניגנה, אלא הרעישה.
יופי של רוקיסטית, באמת.

אה, והחבורה?
לא הגיוני בעליל ולא מציאותי בכלל.
אז הם טוחנים אותה שזה דן הרוצח.
ופתאום הם החברים הכי טובים שלה.
נפלא. הכל תותים בדבש.

בחיי, אבל כמה מטומטמת היא יכולה להיות? בסדר. אז היא לא זוכרת הרבה מלפני התאונה,
אבל היא כן זוכרת שהיא ויובל לא היו בדיוק ביחסים צמודים עם החבורה הזו...

בסופו של דבר אתן לזה שני כוכבים, כי זה לא היה בזבוז של זמן מוחלט.


-יצא נורא מבולבל. אולי כי לא ידעתי כל כך מה לכתוב...

אחרי הרבה זמן של התבוננות בספר כשאני עוברת בצומת ספרים, הצלחתי להשיג אותו סוף סוף מהספרייה, ביחד עם עוד ספר עליו הייתי צריכה לעשות את העבודה.
לא התכוונתי להתחיל לקרוא אותו, רציתי רק לפתוח כדי לשים את הסימניה בעמוד הראשון ומשם זה התחיל...
קראתי את הספר בשלושה ימים. אתמול התחלתי לקרוא בערך בשבע ובאיזשהו שלב אני שומעת אני אבא שלי קורא לי מהסלון שכבר אחד בלילה ואולי כדאי שאלך לישון.
הספר מדבר על על עלמה שמתעוררת מתרדמת. לפתע חבורת המקובלים של בית הספר עוטפת אותה בחיבוק חם, למרות שלא בדיוק זכרה שלפני התאונה הם היו החברים הכי טובים שלה. היא נרתעת מדן, הנער שככל הנראה ולפי החשדות רצח את חברתה הטובה יובל, ומנסה לגלות את האמת. במקביל יש את הצגת התיאטרון והפסיכולוגית עדנה, שמפחידה את כולם.
זה מסוג הספרים שהכי כיף לקרוא אותם בפעם הראשונה. כמובן שגם בפעם השנייה והשלישית הם מהנים, אבל בפעם הראשונה הכי כיף, כשלא יודעים את הסטך וכשלא יודעים מה יקרה. כל הספר הייתי במתח. מי הרוצח? היה לי כל הזמן את אותו החשוד ובמהלך הספר המחשבות שלי היו, "מה? אבל הייתי בטוחה שזה הוא/היא!"
כשגיליתי שזה ישראלי, ממש שמחתי. ליאת אוטנר היא כמו גאווה ישראלית. היא שילבה דיבור של בני נוער כמו "פאק" , "הפסיכולוגית הקריפית הזו" ועוד, ובכל זאת הצליחה לשמור על רמת כתיבה טובה וקלילה.
אני ממליצה מאוד על הספר הזה!

יש מצב שיהיו ספוילרים

לרוב אני לא מחבבת ספרים בסגנון הזה, שאין בהם שום פנטזיה או קטעים שהם קצת... מולודרמטים.
אבל הספר הזה גרם לי לחשוב רק על דבר אחד - לקרוא, לקרוא, עוד ועוד ועוד.
אני חייבת להודות שאהבתי את המשפט האחרון בספר "צהובי, קפטן צהובי. אני יודעת שהייתי אמורה לבכות אבל פרצתי בצחוק" (זה הלך משהו כזה. אני לא זוכרת לגמרי) המשפט הזה פשוט חיבר לך כמה קצוות שכבר היו מחוברים.

עלמה גם היוותה לי דמות מנחה למשך כמה זמן - החברה הטובה שלה נרצחה על ידי דן - אהובה (של עלמה, לא של יובל) - אבל למרות הראיות שהיו אמורות לנפץ אותה לרסיסים ולמרות שהיא חלק מחבורת המקובלים והבחור הכי פופולארי בשכבה מאוהב בה היא ממשיכה להילחם ולנסות לגלות מה - באמת - קרא ליובל.
היא מנסה להוכיח בשלל דרכים שיש דרך אחרת וגם כשהאמת הקשה מכה בה - אבל כל האמת - היא עדיין מנסה להמשיך - ואכן מצליחה בכך כשהיא מגלה עוד אמת אחת קטנה, שמשנה הכל.

עלמה גם נאבקת ביועצת בית הספר - הקצת... משוגעת, יש לציין - שטוענת שיש לה משהו שנקרא "זאב בודד" שגורם לה להיבדל מאחרים ויש לטפל בו במהירות (אבל רגע, זאבים לא חיים בלהקות? ומה הבעיה בלאהוב קצת שקט? יועצת מוזרה).

נכון שלפעמים עלמה מתפרצת וחושבת דברים לא נכונים ומטיחה אשמות. אבל יחסית למי שאיבדה את חברתה הטובה - היא התמודדה מעולה. למעשה, אני יכולה להתערב על... מליון דולר שאם הייתי מאבדת את החברה הכי טובה שלי - רוב הסיכויים שלא הייתי מתאוששת מזה בחיים.

הפגם היחיד זה שדן חוזר לבית הספר - אז נכון שבלי זה רוב הסיפור לא היה קיים, אבל אחרי דבר כזה, על פי חוק, גם אם הוא יוצא זקאי יש להעביר אותו מקום כדי שלא יפגש עם הנוגעים בדבר.

לסיכום - שווה קריאה, שווה המלצה, שווה... כל דבר טוב!

אני מנסה לכתוב ביקורת ומוחקת כל שניה. כל מה שאכתוב לא יהיה מספיק ראוי בשביל ספרה של ליאת רוטנר. את מדהימה ליאת! אהבתי את הספרים של מאלאדר ואת ספרייך האחרים. מאוד אוהבת!!
בשבילי זה מוזר לקרוא ספר נעורים. כשהייתי ילדה קטנה, הייתי מכירה אותם מהמדפים, סמדר שיר ועוד כמה שמות לא כל כך מוכרים לי. אף פעם לא קראתי ספרי נעורים.
הייתי ילדה שונה, מוזרה. חולמנית ומוזרה. אף פעם לא דמיתי לשאר בנות גילי. כשאותי עניין גאוגרפיה ותחומי ידע שונים ומגוונים, בראשן של בנות גילי היו דברים אחרים. ככל שגדלתי והגעתי לגיל ההתבגרות, לא יכולתי להבין איך אפשר לנהל שיחה שלמה על בגדים שמישהי לבשה באירוע זה או אחר ולהסביר במפורט מה לא התאים אחד עם השני. בזמן שבנות גילי יצאו בקבוצות לטייל בשבתות, או להתאסף בהפסקה ולרכל על כל העולם וגיסתו - אני הייתי קוראת ספר היכנשהו. כבר בכיתה ד' יכולתי לדעת היכן נמצאות המדינות ומהן ערי הבירה שלהן. בגיל שש עשרה, כשכולן עסקו בדיאטות שונות ובמירוץ ליופי, אני הייתי שקועה בספר שאול מהספריה העירונית. אני שונאת לצאת לשופינג וכמויות של קניות עושות לי סחרחורת, באמת. הראש שלי מתחיל להסתובב וכל מה שאני רוצה זה לברוח מהקניון\בוטיק\חנות. אבל כשאני רואה סטימצקי מרחוק או את צומת ספרים, הלב שלי מגביר את פעימותיו.
אותי אף פעם לא עניינו בגדים או איפור או תכשיר יופי מטפח אחר. לא הייתי מוזנחת, זה ברור. אבל יתר-ההתעסקות בחיצוני כשאר בנות גילי, היה משהו זר ומכביד בשבילי.
כשחברותי התבגרו וההורמונים התחילו להשתולל, פתאום עולם הבנים היה משהו מרתק ומסעיר. רוב יומן של הבנות עברו בדיבורים על בנים. בנים כאן, בנים פה, בנים שם. וההוא הסתכל עלי, וההוא מוצא חן בעיניי... בגיל הזה, ההתרחקות מבנות גילי ומחברה, הייתה מהירה יותר ועוצמתית.
בחברה דתית שאני חיה בה, הבנים היו בנפרד מאיתנו. וזה מוזר בשבילי לקרוא ספרי נעורים שיש בהם מורים בכיתה וילדים בנים. מוזר מאוד.
כמובן שהייתי מדמיינת שיש לי אח תאום ושאנחנו עורכים הרפתקאות ביחד בתוך הספרים שאהבתי. אבל לא הייתי במסע דיבורים עליהם ואודותיהם. כמובן שמידי פעם היו פה ושם התדלקויות, אי אפשר להתעלם מזה שאני בחורה מתבגרת... אך אף פעם לא התאהבתי קשות או נדלקתי ברצינות. במקום שאני חיה בו, אם את בקשר עם מישהו - זה אומר שאת מעל 18 והבחור הוא החתן שלך\בעלך.
לכן זה מוזר לקרוא ספרי נעורים, כי אני פשוט לא יכולה להזדהות עם העלילה.

וכל זה ההקדמה לביקורת לספר...
אז ככה.
הדמות הראשית היא בחורה בת 16 שקוראים לה עלמה (תמיד אהבתי את השם הזה), והיא מתעוררת יום אחד מקומה, כמעט חסרת זיכרון, לאחר רצח חברתה הטובה ביותר, יובל.

אני אוהבת את הדמות של עלמה.
היא כמוני.
פחות נשית מבנות גילה. כוחנית יותר, פחות חלשה ושברירית מהבנות שסביבה. היא אוהבת מאוד את חברתה יובל. יובל שמשוגעת על חלליות ופריקית של דברים מוזרים.
אני מקנאה בעלמה, לפחות לה הייתה את יובל לצידה. לי לא הייתה אף חברה. כיוון שאף אחת לא יכלה פשוט להבין אותי ואת המוזרויות שלי. מוזרויות כמו לנסות ללמוד שפות, לאהוב מדע בדיוני, לקרוא עד שכואב לך הראש, לרצות ללכת לטייל בגשם - באמת, מי ירצה לצאת לגשם ולהתרטב ממנו סתם! - לאהוב את החושך, לא לרצות לטפח את הגוף שלך ואת היופי שלך כיוון שאת נערה...
נקשרתי מאוד לדמות של עלמה. היא מסובבת בנערים ונערות מהעילית של הכיתה, 'מלכי הכיתה'. והיא מוקפת בשקרים, במבוגרים שלא מאמינים בנערות בנות 16...

והבחור שלפי מה שסיפרו לה, רצח את חברתה הטובה ביותר בעולם - בחור יפה, רוסי (אוי... רוסים!) - היא נמשכת אליו למרות האזהרות של אלו המתיימרים להיות חבריה. והוא מנסה לספר לה את האמת. אך היא נקרעת בין נאמנות למה שנהיה כ'בגידה' בזכרה של יובל.

אבל הסוף הטוב מגיע ממש בסוף. כל הספר הייתי שקועה ומתוחה. מה יתגלה לה? ואיך תתגבר על עולם המבוגרים שלפעמים לא מקשיבים ולא נותנים את תשומת לבם לצעירים מהם.



אני מתכננת לקנות את הספר בקרוב, הידיעה שהוא נמצא לצידי - תהיה מקסימה בשבילי.
מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד אוהבת את הספר.
שרה :)

ליאת רוטנר במיטבה..... אחד הספרים הטובים שהיא כתבה... מומלץ בחום....