מסה של 450 עמודים והיסטוריה משפחתית של כ- 50 שנה מתכנסים לספר ששמעתי עליו ככ הרבה תשבחות. אני מאד אוהבת רומנים היסטורים שאפשר מהם ממש לחוש את התקופה אבל משום מה הספר הזה לא עבר אצלי לרשימת המומלצים. הכתיבה ההיסטורית לא ממש משתרגת אלא יותר נשמע כמו דיווח של ידיעות מדפי הספריה הלאומית. ובכל זאת קראתי אותו עד סופו. לקח לי הרבה זמן להיכנס אליו ורק כשהייתי חולה הקדשתי לו זמן. כשכל פרק כ 50 עמודים בימינו זה ארוך מדי. אפשר היה לקצר אותו בשליש ואז אולי העלילה היתה מתעמקת.

בהתחלה שמעתי על הספר. אמרתי לעצמי לא הטעם שלי. בטח עוד פרוזה על דתל"שית ממאה שערים או נטורי קרטא מורדת שהפכה להיות מלכת יופיאחרי מייק אובר.
ואז ערב אחד דפדפתי בנטפליקש וראיתי את ההתחלה.ממש סצנה שתיים ואם אני לא טועה גם שמעתי ספניולית.
כאן עצרתי לרגע (ארוך הייתי אומר) עד שהגיע אלי הספר.
כשראיתי שהטורקים באים לחפש את רחמים הבנתי שזה סיפור היסטורי. וכשהשגתי את הספר והתחלתי לקרוא. לא הפסקתיץ
יש שם מילים ומשפטים שהחזירו אותי 40 שנה אחורה והדמויות והכבוד הזה ביניהם. הכל פתאום נעשה ממש חיי אני ממש רואה את עצמי ביחד עם כל המשפחה.
יש לי בעבודה חבר כורדי ועכשיו בא לי להתרחק ממנו (:

ספר מדהים היסטוריה של המדינה שלנו דרך גיגולה דורות של משפחה אחת
מקסים מקסים
והסדרה ממש לא משתווה לספר
לא רציתי לסיים את הספר ממש מכתי את הסוף היה קשה להפרד

בא לי לנסוע לירושלים לבקר את גבריאלה ואמנון. לאכול משהו טעים ולשמוע עוד ועוד סיפורים. להתקל בכורדי ברחוב ולכעוס. לקבל חיבוק גדול מדודה רחליקה. לשבת בסלון עם המשפחה הזו שאני נשבעת שאני חלק ממנה עכשיו, ולשמוע ולצחוק ולבכות. להביט בתמונה תלויה על הקיר, גבריאל ורוזה יושבים, מחייכים אל המצלמה, ולגחך כי אני יודעת. לדפדף באלבומי התמונות ולהזכר בלונה שלנו, שהייתה כל כך יפה ועקשנית ולחשוב לעצמי בראש, לונה, את עשית את זה. לונה… את שברת הקללה של משפחת ארמוזה, אני נשבעת לך, את היית כל כך אמיצה, את לא היית מוכנה לוותר על אהבת אמת. את נחשה, אבל את אישה חזקה. את גאווה לשושלת הארמוזות באשר הן, את שברת את הקללה. את שברת את הקללה. בזכותך ביתך מתחתנת עם אהוב ליבה.
אני גרה בצפון, הרחק מירושלים, ויש בי עצבות לא קלה במחשבה שכשאסע לבקר בירושלים, הם לא יהיו שם. אני חשה כמעט אבל על אובדן משפחת ארמוזה בחיים שלי. אולי אבוא לבקר אותם מידי פעם, אדפדף לאיטי.

זה מה שאני חושבת על הספר הזה.

(מלבד הכריכה. קשה לי עם הכריכה.)

אתחיל בגילוי נאות שאני אוהבת מאוד את כתיבתה של שרית העיתונאית הסופרת עוד מימיה כעיתונאית ובירחון עולם האישה שכבר לא קיים ...
כתיבתה קולחת זורמת מעניינת ומעוררת מחשבה שהותירה אותי שוב נפעמת מיכולות מיוחדות ונדירות של סופרת מצויינת מופלאה אשר
הצליחה שוב לסחוף ולרתק אותי ואת ספרה קראתי בנשימה אחת.
שנית , לא אהבתי את ההשוואות שקוראים עושים בין ספרה הראשון המעולה אחידות דעים בין כל הקוראים לספרה שני זה המעולה בפני עצמו המגיע עד כדי "קטילת" הסופרת שהשקיעה את כל מרצה נפשה וכל כולה בכתיבת ספר נהדר זה . כמובן שעל טעם וריח אין להתווכח אך ניתן לכתוב ביקורות בצורה נאותה ומכבדת כי מולנו סופרת מדהימה ובפרט בן אדם והכי חשוב פרי יצירה .
הספר הוא רומן מעניין מסקרן , העלילה סוחפת עם יסודות של מתח
סיפורן של 3 נשים , 3 דורות , וסיפור אהבה מרגשים עד דמעות .נטישה וכאב שלא מרפה
אליה הצעירה ננטשת ע"י בעלה , אמה לילי ננטשת ע"י אמה בהיותה תינוקת ונמסרת למנזר שם גדלה ואמה שנוטשת אותה ...
במשך השנים שלושת הנשים מנסות לברוח מהכאב , לאחות את הכאב ולמצוא מזור לרפואה תוך כדי המשך חייהן והשפעתן על הסובבים אותם , על המשפחה הגרעינית ועל המשפחה המורחבת .
כאשר עמוד התווך האיתן של כל העלילה הוא שאול צורף אביה של אליה ובעלה של לילי , שאילולא עמדו לו כוחותיו היתה משפחתו מתפרקת מזמן . סיפורו של אלדד המציל מהים שהציל את אליה ואת עצמו וסיפורה המרתק של האישה שמעבר לים .
ספר מרגש עד דמעות מודה שבכיתי בו כמה וכמה פעמים עד כדי הזדהות עם הדמויות ולזה אני קוראת כתיבה מעולה !! ספר שקורא מגיע לאמפטיה עם הדמויות ... ספר שלא ניתן להניחו מהיד
הסופרת בוחנת מערכות יחסים המעוררות מחשבה בנוגע לשאלות בעלות משמעות לכל אחד .
שאלת הבחירה בחיינו ומשקלו של הגורל בקביעת הזהות האישית והחברתית .
בקיצור ממליצה מאוד לקרוא אותו ללא דעות קודמות על ספר קודם של שרית אלא לבוא בראש פתוח ולהתמוגג מספר מופלא ומהנאה צרופה .
תודה רבה לך שרית יקרה מצפה מאוד בכיליון עיניים לספרך הבא .

שבוע שלם יצאתי במסע ירושלמי,עם משפחת ארמוזה משפחה ספניולית,
האבא גבריאל שייש לו חנות בשוק מחנה יהודה,אשר התחתן עם רוזה בחורה ענייה ויתומה,
זה היה עונש על מעשיו ואימו מצאה לו את השידוך על מנת להענישו.
לגבריאל ורוזה נולדות להם שלוש בנות ,לונה,רחליקה ,ובקי.
לונה היא הבכורה וכל הירושלמים קוראים לה מלכת היופי של ירושליים.
הספר כתוב בצורה ממגנטת ,לא יכלתי להתנתק ממנו שבוע שלם,הרגשתי שמישהו שאב אותי לירושליים,
החזיר אותי לתקופת 1948,מלחמת השחרור.
הסופרת היא שרית ישי - לוי,כתבת בעולם האישה,בעלת סגנון כתיבה אדיר,לא יכלתי להניח את הספר מהיד מתחילת הספר
ומהמילה הראשונה עד הסוף לא יכלתי להניח בצד עד הסוף.
לסיכום ניפלא נפילא,מומלץ מכל הלב,אהבתי.

בצער רב סיימתי את הספר לאחר שבועיים. בצער משום שכ"כ לא רציתי להיפרד ממנו.
הקסם של תקופה מרתקת, הריחות של השוק, האנשים הצבעוניים האלה , הכל סחף וכבש אותי.
סאגה משפחתית היא סוג של "אח גדול" , מאפשרת לנו להיות זבוב על קיר משפחתי ולצפות מהצד ביחסים, באינטריגות, בשמחות ובאסונות. לעיתים לרצות לצעוק ולנער אותם, ופעמים לבכות יחד איתם. לנסות בכל הכוח לדחוף אותם קדימה כשהם מנסים ומהססים לפרוץ את חומת השמרנות המסורתית.
קשים חייו של זבוב.

זהו סיפורה של משפחת ארמוזה. משפחה ספניולית שורשית ירושלמית בתקופת המנדט הבריטי.
הגברים במשפחה, למרות הפטריכאליות שבה, נישאים בעל כורחם לנשים שאינם אוהבים.
דור אחר דור. בן אחר אב.
הסיפור מדבר דווקא בשמן של הנשים. אלה שנזנחו, שלא נאהבו כפי שהיו צריכות להיות.
קל להחבר אליהן, קשה לשפוט אותן לחומרה.
יצרים זנוחים ותסכולים מבעבעים לתוך הקלחת של ימי המחתרות והסזון, פרעות ותקומת העם.
ספר מרתק, מענג, מעורר מחשבות.
ולוואי ונדע עוד מהמעיין של הסופרת.

במשפט אחד - "צר לי עליך אחי יהונתן, כמעט נעמת לי מאוד." אבל רק כמעט.

והנה גם בכמה משפטים: מלכת היופי של ירושלים מגולל את סיפורה של משפחת ארמוזה במשך ארבעה דורות בירושלים. המשפחה היא משפחה ספניולית מכובדת, בעלת חנות בשוק מחנה יהודה בירושלים בימי סוף השלטון העותמאני דרך המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל. במשפחה יש נטיה בינדורית חוזרת להתחתן נישואים שאין בהם אהבה, משיקולי החברה וההורים, ולהקים בית אומלל בישראל.
הסיפור מתחיל באופן מסעיר וסוחף ומסופר מפיה של הצאצאית האחרונה בשושלת, גבריאלה סיטון, נערה צעירה שיחסיה המורכבים עם אמה שולחים אותה אל הדודה התל אביבית להתחיל לחלוב את סודות המשפחה ולנסות להבין את עולמה שלה. עד אמצע הספר היה מדובר כאן בסיפור אהבה סוחף ביני ובין הספר, כשהשילוב של מילים בלאדינו, תבשילים ריחניים על פתיליות וארומה ירושלמית פשוט ניצח. לא חשבתי שאפשר להגיע גבוה יותר. כנראה שגם ישי-לוי, מחברת הספר לא סברה שניתן להרקיע גבוה מכך, ומשם, מאמצע הספר, חלה צניחה רבתי. כן ידידיי, צר לי להטיל מום כואב בספר שהחל משובח כל כך, אבל זו האמת. הספר הופך מרוח באופן לא מוצדק, היתה לי לא פעם תחושה ששרית ישי-לוי עושה טעות קלאסית של סופר ביכורים ומנסה לדחוס יותר מידי ולהעמיס על כתפיו הדלות של הספר, הן כתפיה השבריריות של לונה סיטון, לא רק נישואים כושלים וסיפור אהבה מהצד, אלא גם את כל תולדות ישראל המסעירות שמתרחשות במקביל לחיים הסוערים בבית ארמוזה. כן. לא תפספסו בספר את כיבוש ירושלים ע"י אלנבי, ימי המחתרות, פיצוץ מלון המלך דוד, וכל אבן דרך משמעותית. לפעמים נדמה היה לי שסבתא רוזה, היושבת בלב השושלת המסופרת והזרה לה כל כך, היא מעין דמות נשית המקבילה לפורסט גאמפ, רק שבמקום את ההיסטוריה האמריקאית היא מגישה לנו את קול ישראל בירושלים בתקופה הנידונה. חבל שכך.

פישקדו אי לימון. אז מה, לקרוא או לא לקרוא?

זאת השאלה. הפעם, הרשו לי לקבל פטור מלענות לכם.

בספרו "סוכריות מן השמים" מגולל גיל חובב סיפורים מתולדות משפחתו, בתירוץ של הבאת מתכונים למאכלים אהובים מימי ילדותו. כל הדמויות המופיעות בספר מתוארות ביד חיננית ואוהבת, אבל עולה על כולם סבתו נונה. נונה, היא לאה אבו שדיד, רודה ביד רמה בביתה, מטפלת בנכדיה באהבה רבה, וממשיכה לשוחח שיחות ארוכות וקולניות עם בעלה המנוח בנסיון, הלא הוא איתמר בן אב"י, ועם סניור דילמונדו, הלא הוא אלוהים. הכל כתוב בשפה נהדרת, בצורה חיה ותוססת, מתובלת בריחות מאכלים מסורתיים, בניחוחות רכילות ומציצנות, ומדובקת בכמות גדולה של נוסטלגיה.

ומה מקומה של סקירה זאת דווקא כאן? אני קוראת בספר א', וליבי נמשך לספר ב'. במשפחתה של גבריאלה סיטון זו כבר מסורת, או כפי שהכותבת בוחרת לתאר זאת - "מחלה". אדם נשוי, אך ליבו מושך אותו אל מחוץ לחיי הנישואים. כך נהרסים הנישואים, ובעקבותיהם הנשמות והחיים של כל בני המשפחה, ובעיקר הילדים.

בילדותי הירושלמית לא הרבינו להגיע לחוף הים. הנסיעה הייתה כרוכה בהרבה טרחה ומאמץ, והיה נוח יותר להימנע. מהפעמים הבודדות שנסעתי לים זכורה לי בעיקר אכזבת האוכל. בשעת צהרים, לאחר המנוחה מהנסיעה המטריחה, מהמאבק עם הגלים בגוף שאינו מורגל בשחיה, ומאבק בשמש בגוף לבן וחיוור, הוצאנו את האוכל. וכל כמה שעטפנו אותו סביב סביב, תמיד הצליחו להגיח פנימה גרגירי חול, שחרקו בעת הלעיסה, קלקלו את טעם הכריכים והפירות שהבאנו, ומלאו אותנו באכזבה

"כתיבה עשירה וקולחת" הבטיחה לי הכריכה האחורית. ואני כבר יודעת שאסור להאמין לכריכות אחוריות. ובכל זאת התאכזבתי. כתיבה קלושה ורדודה, בשפה פשוטה ובעלגות. לפעמים זה מתבקש ואפילו אותנטי, כי זו השפה של הדמויות. ואם כך הוא, נראה לי שאפשר היה לוותר ולקצץ, ולא למשוך מונולוגים מתישים על פני פרקים שלמים. אבל גם שלא בתוך ציטוטים הכתיבה אינה עשירה, והתחביר קלוקל, והקריאה דומה כלעיסת כריך עם חול, או כהליכה יחפה על גבי חצץ. צורת הסיפור היא רטרואקטיבית, תמיד בהסתכלות לאחור ומתוך היזכרות, תמיד מתוך סיפור על, וללא הדגמה. וכדי שלא נפספס, טורחת הכותבת פעמים רבות ומסבירה את הנאמר. העלילה אמנם מתפרשת על ארבעה דורות ומדגימה תקופה ומקום, אבל נשארת שם, כאילו די בה בנוסטלגיה לאסוף סיפור ולשאתו על כתפיה. הדמויות אינן מתפתחות, והסיפור מדשדש לכל אורך ארבע מאות וחמישים עמודיו.

זה קצת לא נעים לכתוב ככה, בפרט על ספר ישראלי, שהמחברת שלו יכולה לקרוא את המילים הללו, ולהיפגע. ניכר שכתבה אותן מליבה, מתוך יגיעה רבה, ולאחר תחקיר. מה שחסר לספר זו סכין חדה של עורך. מן הצד השני, אחרי עשרות תשבוחות ותהילות לספר, אפשר גם קצת לאזן. אז קורא יקר, או קוראת יקרה, אם התחלתם את הספר, ואתם תקועים בעמוד 100 או 150 ותוהים אם להמשיך, אומר לכם שאין סיבה לטרוח. מה שהיה הוא שיהיה, ומה שקראתם כבר ימשיך עוד ועוד. אם אתם נהנים מכל דקה - לכו על זה. מי אני שאקשקש על חול ועל חצץ?