תקראו לי סתומה, או מטומטמת, או סתם בעלת תפיסה עקומה, כי בהתחלה חשבתי שבאמת יש בפנים נתונים סטטיסטיים, כחלק מהסיפור. שזה די הגיוני בהתחשב בעובדה שקניתי אותו בביקור עם אמא באוניברסיטה. והוא לא ממש היה באגף הילדים-נוער-אינפנטילים. כי באמת אין להם שם יותר מדי ספרים בחנות הזו. והייתי בטוחה שיש שם משהו סטטיסטי, הרי הוא נמכר באוניברסיטה, הוא נח ליד ספרי החשבון לכיתה י'! ובתור ילדה שמנסה כבר חצי שנה למצוא דרך ללמוד חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, ולא לחכות לכיתה י'א, ספר עם נתונים סטטיסטיים על אהבה דווקא קרץ לי.
אז לא, אין שם סטטיסטיקה, ולא שום דבר כזה. אני לא יודעת אם זה טוב או רע. אבל הספר עצמו, מעולה. כלומר, חוץ מהקטע של ההסתברות, כבר הזכרתי את הנתונים?
קראתי אותו די מהר, האמת. בהליכה מהאוניברסיטה לאוטו, באוטו, בהשד-יודע-איפה שהיינו אחרי שהיינו באוניברסיטה ובאוטו (לא יודעת, הפסקתי לעקוב איפה אנחנו, היה לי ספר להתרכז בו) וכעבור כמה שעות (שוב, מרוכזת בספר, לא בשעון) סיימתי את הדבר המופלא הזה, חסר הנתונים.

אני אוהבת לטוס, אני ממש אוהבת לטוס, ולקרוא ספר על טיסות, זה דבר מדהים. זה כיף. וזה מעניק לי את הרצון כן לשבת ליד האדם הזר אם יש שלושה מושבים, ולא ליד ההורה שלי. גם אם אני לא אדבר עם האדם הזה, גם אם הוא יהיה חמישים קילומטרים באופי ובהתנהגות ממני. אולי אני אשמע את המוזיקה שהוא שומע באוזניות (כי בנינו, האוזניות של המטוס הן די נאחס) ואגלה משהו חדש כזה. אולי יש לו איזו חולצת להקה או משהו כזה, שיכול לעניין אותי. ואולי אני פשוט אהנה להעביר את הזמן בלבחון אותו בעודו מנמנם ולנחש מי הוא, ואיזה חיים הוא טס מהם, ואיפה הוא טס. ואולי הוא יהיה האוליבר הפרטי שלי, אולי אני באמת אכיר מישהוא ככה.
כן אוקי, בסדר, אני ארד מהענן, אנשים לא באמת יתאהבו אחרי שבע שעות של טיסה, וגם אם כן, מה הסיכויים?? טוב, בשביל זה אנחנו צריכים את הספר עם הנתונים! (אין כזה. ד'ארוויט)
אבל בכל מקרה, בגלל שאני מייגעת אותכם עם הביקורת שלי, המזעזעת והחופרת, נגיד כמה דברים שכבר אמרו לפני, כדי שאוכל לחזור לחפור בלב שקט אחר כך.





לא לבנים
קיצ'י (למרות שכולם אוהבים טיפה קיצ')
קצר
תקנו, כיף לקרוא אותו שוב ושוב, וגם לתת לחברות.
הוא לא ספר עמוק או משמעותי, הוא פשוט ספר של הרגשה טובה.



אוקי, חזרה לחפירה.
אני אוהבת את הספר הזה, והוא היה ממש מדהים. בלי ספוילרים וכאלה, זו עלילה יפיפייה ויש בה משהו קצת אירוני, וגם כזה שטיפה עצוב. הוא כבש את מקומו על המדף שלי, ושם הוא מככב כאחד משני ספרי האהבה שלי. כלומר, אתם יודעים, כאלה שמתרכזים רק באהבה.
קראתי אחריו את אשמת הכוכבים, ואיכשהו, נראה לי שהוא הוריד קצת מההתפעלות הכללית שנוצרה סביב אשמת הכוכבים. כאילו, נראה לי שהוא פיתח אצלי את הציפיות הלא נכונות. טוב נו, מילא, נראה את הסרט ואז נקרא שוב את הספר ואז נחליט.
חזרה אל הספר הזה, אם היה לו סרט, הייתי רואה אותו בשמחה. למרות שכשחושבים על זה, בסרטים הם אף פעם לא אומרים את אותם שורות כמו בספר, ואז כל הפואנטה הייתה הולכת לאיבוד. לא נורא, אפשר לקוות.
היה נעים וכיף לדמיין את העלילה בראש, כי הכל מסתדר והגיוני, ואפשר לראות שכם הסופרת חשבה לפני שהיא תיארה את שדה התעופה, את המטוס ואת לונדון. הכל ממש יפה.
מסקנה סופית לאלה שהתיאשו ממני באמצע או פשוט רוצים להגיע לסוף. תקראו!

אני לא אתן לזה לקרות. הספר המהמם שלנו פה, עוד מעט יוצא לחנויות סוף סוף בעברית, וכל אדם שבא לפה לבדוק אם שווה לקרוא את הספר מקבל תשובה שלילית. בסדר, אני מקבלת את זה, כל אחד ודעתו הוא, ותגידו שהוא לא מושלם. זכותו של העולם לא לאהוב דברים. אבל אנשים יקרים שתוהים ותלוים מעל תהום הבחירה, בבקשה תשקלו את הרעיון שהספר הזה טוב. הנה, תנו לי לנסות לשכנע אותכם.
קראתם את כל שאר הסדרה? אהבתם? נשארתם עדיין עם כמה שאלות? זה כמו דף תשובות למבחן. מוצעות לכם כאן תשובות לכל שאלה שהצלחתי להעלות על דעתי לגבי הספרים, שחור על גבי לבן. (במקרה שלי, על גבי צהוב בהיר במיוחד, כי הדפים באנגלית לא באמת לבנים).
נוסיף גם שאנחנו מקבלים פה הזדמנות בלעדית להציץ אל המסתורין הגדול ביותר של מפוצלים עצמו, טוביאס. עכשיו בטח תבואו ותגידו, אבל הבנו, הוא הסביר לנו כמה דברים, ותעשי לנו טובה ילדה שכותבת ביקורת שכזאת, אבל אנחנו מסופקים. (אני אומרת את כל זה בהנחה שמי שסקרן, ממילא יקרא את הספר. תודו, זה הגיוני). אז אני אבוא ואומר לכם: כן, אבל גם לדמויות (מדהימות) כמו טוביאס מותר לשקר. או לבלף. או להסתיר כמה דברים. עכשיו כל השותפות שלי לחיבה העזה (מאוד) כלפיו בורחות בצרחות כי זה נשמע נורא. חיזרו! הבה נסביר:
*אף אחד לא יכול לומר אמת בכל רגע נתון, זה לא קורה, ואם טוביאס היה בוחר לומר רק אמת תמיד, הוא היה הולך לכנות נכון? תחשבו על זה.
*למה שהוא ישפוך בפני טריס את הרגשות שלו באופן אקראי לחלוטין? כלומר, כשרק היו לנו חשדות קטנות לגבי האם הו כן/לא אוהב אותה, לא יכולנו לדעת מה הוא מרגיש. טא דא, הנה זה כאן.
*ספוילרים לספר הזה ולמי שלא קרא את הקודמים, טוב בערך. זוכרים את הקטע ברכבת? כשהם נסעו וראו את האורות של המפקדה של אוריינות, וכל הקטע שהוא מספר לה על הסרום... אה-וואלה! הנה הסבר מפורט ומדוקדק איך הוא גילה את כל זה.
*וחוץ מזה, אל תגידו לי שלא רציתם לדעת איך ולמה הלכה הילדות שלו כמו שהיא הלכה, או לשמוע מה הוא עשה בשנתיים האלה שבהן טריס עוד לא הייתה שם כדי לספק לנו מידע חלקי מהשטח.
*ספוילרים ספוילרים ספוילרים. נגיד הקעקוע על החזה? יש פה את כל הסיפור. או העניין עם זה ש"ניסו לכוון אותו למנהיגות אבל הוא לא הסכים"? הנה אנשים, זה ממש שם כדי שתקראו על זה. כל הדברים הקטנים האלה, יש שם את הסיפורים השלמים מאחוריהם.

עכשיו תגידו לי שאתם לא רוצים לקרוא.
אוקי בסדר, אולי אתם עדיין יכולים להגיד את זה, אבל אם אתם מעריצים גדולים כמוני, לדעתי לא תתאכזבו.
נכון שהסגנון והתוכן לא מאוד דומה לשאר הספרים, אבל כאן מדובר עדיין בעולם די אחר, מנקודת מבט של בן ולא של בת, ובמצבים אחרים לחלוטין.
אני אהבתי, עכשיו זו ההחלטה שלכם.

רגע רגע, זה השם של הסרט השני. שלא קשור במיל לשום ספר. בושה.
נא למחוק אותן מהרשימה!

יאי, אני הראשונה שכותבת עליו.
שלום, וברוכים הבאים לעולם הביקורות המבלבלות, המוזרות, הפילוסופיות וחסרות כל מיקוד שלי. בהצלחה לכל מי שרוצה לקבל מהדבר הזה מסר.


רגע לפני שמתחילים, כל מי שקרא את הראשון, קדימה, למה אתם פה? פשוט לכו תקראו אותו!
ולכל אלה שלא קראו את הראשון, קדימה, רוצו לקרוא.
ולכל אלה שכבר קראו ועכשיו רואים את הביקורת, אני יודעת, עברו שנים והספר השלישי לא יוצא!



אז עכשיו, לביקורת.

היו הייתה ילדה, זייניקית, בתחילת דרכה בחטיבת הביניים, שהיה לה קראש לא מוסבר על ילד מהכיתה שלה. היא הקדישה לו תשומת לב רבה (באופן מוגזם עד גיחוך) ובאופן מפתיע, העולם היה עיוור מדי כדי לראות את זה, אה וגם הילד הזה. בכל אופן, באחד הימים היא ראתה אותו קורא את הספר הראשון בסדרה אז בביקור הראשון שלה בספריה היא ישר לקחה את הספר ההוא. היא קראה והוא נגמר מהר במיוחד (חשוב לציין שהיא לקחה אותו איתה לבית הספר וקראה אותו במודגש ליד השולחן של אותו ילד, אתם יודעים, כדי להראות התעניינות) והיה מהנה מאוד.
למזלה של הילדה הזאת, הספר השני בדיוק יצא בעברית, וישר הביאו אותו לספריה! (בלי לחכות למבצעים, אתם מאמינים?)
היא קראה גם אותו ו............
(הנה הטוויסט של הביקורת הזאת)
אין מספיק וין!
אניה, את מקסימה והכל, ומאוד נחמד לי שאת כבר לא במוסד לעבריינים צעירים וכל זה, אבל בבקשה, בבקשה, בבקשה תחזרי אחורה בזמן ובמקום לנסוע ישר למקסיקו תאספי את וין בדרך!
הוא היה הדמות האהובה עלי! וכל העניין הזה עם הכובעים (מזכיר לי חברה שלי) כל כך מקסים!
(נגמר הטוויסט של הביקורת)

זה ספר יפיפה, אין מה לומר, ובאמת באמת אהבתי. אנשים יקרים, לקרוא! ואני לא אומרת לכם את זה בתור אדם שחייב לקרוא ספר כל דקה בחיו ופשוט אין מספיק ספרים. (אני כזאת אבל זה לא קשור לפה) אני אומרת את זה בתור אדם שמאוד - מאוד - מאוד אוהב לקטול ספרים, הכי כיף לרדת עליהם, ופה אין לי על מה לרדת, זה ספר מדהים. סוף פסוק.

חוץ מזה, מטפטף שוקולד על הכריכה של הספר, יש שם עיניים מהממות, ומצ'טה. מה עוד צריך אדם על הכריכה של הספר שלו?

























אה נזכרתי במשהו. משפט פילוסופי מדהים על הספר. "אניה עושה מעשים של פחדנים, אך היא עושה אותם מתוך אומץ"
חכם הא?

היי, נפגשים שוב ביקורת ספרים.
אוקי, במילה אחת: מדהים.
שתי מילים: ממש מדהים.
שלוש מילים: ממש ממש מדהים.
ארבע מילים: ממש ממש ממש מדהים.
וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה, הבנתם את הרעיון.
אוקי אז ככה הכל התחיל פלאשבק
אמא אמרה לי שהיא צרבה לי סרט על נסיכה, והייתי בת 11,אז ראיתי אותו. "יומני הנסיכה".
ראיתי, סרט טוב, המשכתי בחיי.
חודש אחרי זה אמא חוזרת מהספריה עם ספר "יומני הנסיכה" ומציעה לי לקרוא, 'זוכרת את הסרט? זה הספר, תנסי, נראה נחמד' אוקי, התחלתי לקרוא, בשיעורים, בהפסקות, בכל רגע פנוי, גמעתי אותו בשקיקה. ואחר כך ספק שני, ושלישי, ורביעי, וחמישי, ושישי, ושביעי, ושמיני, ותשיעי, ועשיתי הייתי צריכה לחכות, וזה היה בלתי נסבל. ואז הוא הגיע, ברוב הוד והדר, וגם אותו, כל כך אהבתי!
לא לאט הספקים נשכחו, הזיכרון שלי מהם נשחק, והחיים המשיכו להם.
לא מזמן, חזרתי אליהם שוב, והפעם הבנתי מהם יותר, הזדהיתי יותר, צחקתי יותר, והערכתי יותר את הדילמות של מיה.
אבל.
וזה אבל גדול.
אני בצד של מייקל בספר התשיעי.
~ספויייייילרים~
מיה היקרה, מייקל המקסים, החבר שלך שכל כך אוהב אותך, מרגיש צורך להוכיח את עצמו כדי שהמשפחה שלך תקבל אותו, הוא עושה את זה בשבילך, ואז את מנסה לשחד אותו ב(אני לא אחזור על המילה הזאת) ס*ס. מה לא בסדר איתך?! ומיילא זה, אחר כך את מתפלאת שהוא לא בתול. הוא סטודנט באוניברסיטה, ברור שהוא לא בתול! אואואו ואז מגיע החלק הכי גרוע, את כועסת עליו בגלל שהוא איבדת את הבתולים שלו בשביל החברה הקודמת שלו! את יודעת מיה, הוא לא יכול להישאר רווק כל זמן שהוא לא איתך! ואז את זורקת את השרשרת שלך, ומסתלקת.
ובספר שאחרי זה, את כל הזמן בוכה שהוא נפרד ממך, הוא לא! את נפרדת ממנו! שימי לב, זו אשמתך!
בקיצור, אני בצד של מייקל, היא לגמרי איבדה את זה.
~סוף ספוייייייייילר~
זה ספר מדהים, וגם כל שאר הסדרה, לפעמים אתה רוצה לחבוט בו בכרית, אבל אני נהניתי מזה. לקרוא אנשים, לקרוא!
שלכם, Nightwish

(כך מי שקרא את שתי הביקורות האחרות, יודע שיש ספוילרים, וכל השאר, טוב, אז יש ספוילרים:))
אוקי, הקדמה קצרה שלא ממש קשורה, בעיקר לידע כללי.
יש לי הגיון מוזר, כתבתי ביקורת על הראשון, ואז על השלישי, ועכשיו השני. מוזר. כנראה באמת רציתי לדחות את זה לסוף. כי כל מעריץ שמכבד את עצמו יכתוב ביקורת לכולם נכון? נכון.
חטפתי את הספר הזה כשהוא הגיע, הזדרזתי לקרוא. ולא נפלתי מהכיסא.
ורוניקה היקרה, מפוצלים, אח מפוצלים, זה היה ספר! זה היה ה-ספר! הכי טוב ביקום! אהבתי! אבל...... אנחנו יודעים שזו טרילוגיה, ואת לא יכולה להסתפק רק בשני ספרים, אבל זה פשוט היה משיכת זמן. את מעבירה את הזמן, לאט לאט, עד שהגענו למשהו מסקרן ואז:
חכו לספר הבא.
תודה, תודה מכל הלב.
זה ספר מוצלח, אוקי, קראתי אהבתי ולא הנחתי מהיד. אבל (ויש פה אבל גדול מאוד) למה הם מאבדים את כל החן?
את טוביאס אהבתי מהספר הראשון, הוא מקסים, אז למה הוא חייב כל הזמן ל...... איך לנסח את זה? אממם............... לבוא, לתקן, ואז להרוס מחדש?
כלומר, הוא בא, הוא מתנצל בפניה, ואז בום! טראח! הוא אומר עוד משהו מכעיס! למה להרוס את הדמות הכי מוצלחת ורוניקה, למה?
ואז יש לנו את טריס. טריס טריס טריס. תלינו בך איזו תקווה, שתהיי מדהימה כמו בספר הראשון, אבל אז את נכנעת לסטיגמות נכון?
את בת - אז נהיית רכרוכית, רגשנית, ועם בעיות עם בנים.
את בלונדינית - אז את מתנהגת בטיפשות, את כל הזמן מתנדבת למות, לא למות טריס, לא למות! (לא שזה עוזר, אהם ספר שלישי אהם)
אז את וטוביאס לא מסתדרים טוב, את יוצאת למשימות התאבדות כל כמה עמודים, כל החברים שלך מתים (חוץ מקריסטינה הנחמדה שסולחת לך רק בסוף) ותכלס, העולם קורס סביבך.

אז יבואו אנשים ויגידו, "נייטוויש יקרה, זו דיסטופיה, אין מה לעשות."
ואני אענה להם "יש, לנער אותה קצת, ואם רק היא תוכל להתמודד עם החיים סביבה, דינמיקות חברתיות, במקום לרוץ לחפש עוד אסונות, או אז זה יהיה ספר באמת טוב"

אני אוהבת את הספר, שלא תבינו אותי לא נכון, אבל הוא סובל ממחלת "הספר השני". הספר השני, אף פעם לא מוצלח כמו הראשון, פשוט לא, אבל בתור ספר שני, טוב הוא החזיק או. י לקרוא את השלישי.
באמת הייתי בתוכו, גמעתי בשקיקה מילים, הייתי סקרנית, חיפשתי הסברים, טוב אוקי, חייתי בתוך טריס. אבל התגעגעתי לטוביאס של הספר הראשון, זה שיודע דברים ומחפש תשובות, במקום ללכת אחרי אמא שלו כמו בובה על חוטים, לטוביאס שפועל על דעת עצמו, שנשאר בצד אבל עדיין חיוני, וקריטי לעלילה. אבל זה לא היה פה, כאילו..... נמאס לורוניקה להתייחס אליו, הוא שם, בערך, ואנחנו נזכה לראות אותו מדי פעם, עושה מעשים חסרי כל פשר, ולהסתפק בזה.
לא מספק ורוניקה, פשוט לא.

זה ספר טוב, אני לא יכולה להביא את עצמי לנגיד שלא, אבל..... טוב..... הראשון והשלישי יותר.

אם (בניגוד לאזהרה למעלה) קראתם את הראשון, תקראו גם את זה, אבל בעיקר כדי להעביר אותם לשלישי, בעיקרון.

אני לא מצליחה לסיים את הביקורת הזאת, האצבע לא רוצה ללחוץ על 'שלח', אולי כי לא הבהרתי כמה הוא טוב.

הוא טוב, הוא באמת טוב, באמת באמת, אבל לא כמו השניים האחרים.
נחייה עם זה.
שלכם, המעריצה הגדולה, נייטוויש.

-ספויילרים לאורך כל הביקורת, פשוט תעברו לביקורת הבאה אם עוד לא קראתם -
טוב, הביקורת הזאת היא דבר מסובך. נתחיל בלפרוק רגשות כעס.
ורוניקה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אם אי פעם אני אראה אותך ברחוב, או במפגש מעריצים, או השד-יודע-איפה........ זה הסוף שלך!!!!!!! את מתה! מתה! כמו טריס!
אוקי אוקי פוקוס, להירגע ,נשימות, ו........ אקשן!
ספר שלישי, שסוגר הכל.
היו היה חופש גדול אחד, שבו הלכתי לי לתומי לדיזינגוף סנטר, נהנת מהחנויות, עושה שופינג, ילדה ממוצאת. ואז הילדה הזאת נכנסה לתוך צומת ספרים הע-נ-ק-י שיש שם, ועל המדף, צד את עינה ספר כתום. משהו במוח שלה הכיר את הכריכה שהיא ראתה בתמונות כה רבות באינטרנט, והיא נמשכה אל המדף וגילתה לתדהמתה שזה נאמנים! פאקינג נאמנים!
רצתי, חיבקתי את הספר, הבהלתי עד מוות את המוכר שניסה להפוך אותי למעריצה של ג'ון גרין בצווחות שלי (מוכר נחמד, תודה על המאמץ, תודה על ההשקעה, אבל עם כל הכבוד, חברה שלי חפרה לי עליו מספיק, אין צורך) ורצתי אל אמא שלי כולי מייבבת שתקנה תקנה תקנה לי את הספר הזה!!!!
ואז התחילו התגובות.
פתחתי את הספר וגמעתי בשקיקה את העמודים הראשונים, גיליתי את הפרק הראשון מנקודת המבט של טוביאס ושוב צווחתי מאושר! יאי! טוביאס! אולי אני סוף סוף אגלה אותו באמת, אולי אני סוף סוף אבין אותו, אולי אני סוף סוף אזכה לדעת, מה הוא עושה חוץ מלהתמזמז עם טריס! (אני לא מתנגדת כמובן, אבל תמיד תהיתי)
קראתי וקראתי, הדפים עברו ועברו, נראה כאילו אני ממש שם, עם טריס ליד הגופה של טורי, מתאבלת עליה. עם טוביאס שנפרד מזיק, מחבקת את שניהם בחיבוק קבוצתי. עם כולם, תוהה מי זאת זואי, ומה אמאר עושה שם, הוא הרי מת. עם טריס, לומדת על אמה עוד ועוד. עם טוביאס, מגלה סוד כואב ומרגישה שבורה, פגומה, לא בסדר. עם אוריה וקריסטינה, עוקבת אחרי מה שקורה בעיר. עם קארה (שהחלטתי שלגמרי מאוהבת בטוביאס, מי שממש רוצה לדעת למה שישלח לי הודעה, אני אסביר לו) מנחמת את כולם ואת טוביאס במיוחד (אהםאהם). עם כל הדמויות, מחכה לדעת עוד, להבים עוד, ללמוד סוף סוף את כל הסודות והתעלומות שהתרוצצו במוחי לאחר הספר השני והשלישי, מחפשת בין השורות הוכחה לזה שאני מפוצלת (תכלס..... בסוף זה לא כזה מיוחד, זה כל בנאדם רגיל, אבל היי! אני כזאת!) ולא מאמינה איך, איך היא הניחה למתיו להטריד ככה את טוביאס במחשבתו, איך הוא מביט עליו (גם מתיו על טוביאס וגם טוביאס על מתיו) ואיך טריס, טריס היקרה שלנו, מבינה דברים, ומנסה לגרום לטוביאס להבין, למרות שזה פשוט לא הולך.
ואז מגיעים העמודים האחרונים של הספר, (אני לא קיבלתי שום ספויילרים, אז רחמים עלי) ואני קוראת על דיויד, יורה בה, פעם אחת, פעם שניה, והיא מתה, בלי לנסות להילחם, מקבלת את המוות כמו שהו, ועיני מתמלאות דמעות בעודי הופכת דף, ועוד אחד, וכולם מגלים, וכולם עצובים, וגם אני.
ואז הוא רואה את הגופה שלה, ואני בטוחה שזה סרום, הוא מסוממם, והוא רואה גופה מזויפת, וטריס ברחה מהמעבדה, חיה, מתחבאת. עוד עמוד ועוד עמוד, טוביאס כמעט מוחק את הזיכרון ואני צורחת עליו שלא! שיפסיק! ואז קריסטינה מצילה אותו למעני, ואני שמחה, קצת.
ויש הלוויה, וכולם עצובים, ונגמר הספר, וטריס לא חזרה לחיים, היא לא תשוב עוד. לא.
הבכי חסר מעצורים, כל הבית בטוח שמת מישהוא, מישהוא אמיתי, לא דמות, ואני מרגישה שזה אמיתי, שהחברה הכי טובה שלי נרצחה, היא מתה, היא מתה.
אני דוחפת את כל הספרים לקופסאת נעליים, ומחביאה אותם בארון, לא רוצה לראות אותם לעולם, לעולם לא!
הזמן חלף, וכמובן שחזרתי והוצאתי אותם, אוהבת את הסדרה, אבל העצב. לקח לי זמן להפסיק לבכות כל פעם ששמעתי משהו שקשור לזה, אבל זה עבר, החיים ממשיכים.
זה ספר יפה, אין מה לומר.
אני אוהבת אותו.
סוף

נראה שהספר הזה הוא מהדברים האלה שאו שאתה שונא אותם או שאתה ממש אוהב אותם, כמו אבוקדו. אני מאלה שאוהבים אותו.
נכון שכשקוראים אותו חושבים שיש יותר מדי חורים בעלילה ונכון שהדמויות לא מושלמות אבל-
1. החורים בעלילה הם הדבר שמחבר אותנו לחיים האמיתיים, ליומיום שלנו, גם אנחנו לא יודעים הכל על העולם שלנו, לאורך כל ההיסטוריה אנשים תהו מדוע אנו קיימים ומדוע העולם שלנו פועל כמו טריס, אשר תוהה (גם אם לא לגמרי באופן שקוף, זה משתמע ממחשבות הכלליות שלה) מדוע היא קיימת ומדוע העולם שבו היא חייה פועל ובנוי כמו שהוא.
2. (זה סוג של ספוילר, נכתוב שזה ספוילר כדי לא להסתכן) מי שיקרא את שני הספרים הבאים בסדרה ואת הספר ה'כביכול' רביעי על טוביאס (שעדיין לא יצא בעברית) ימצא מענה והסבר על הרבה חורים בעלילה. (סוף ספוילר)
3. נכון שיש מקום לכעוס על הדמויות, גם אותי הן הכעיסו אבל גם החברים הקרובים ביותר שלנו מכעיסים אותנו לפעמים, גם המשפחה, והחברים והמשפחה הם האנשים שאיתם אנחנו נמצאים הכי הרבה, אלה שבונים את האישיות שלנו, אלה שאנחנו אוהבים. ואם אנחנו אוהבים אנשים שאינם מושלמים (כי אין אדם מושלם) אז גם את הדמויות האלה ניתן לאהוב.
עכשיו, אחרי שסיימתי לפנות לבעלי כל סוגי הדעות על הספר, ואחרי שסיימתי לכתוב כל מני מסקנות עמוקות עליו, ולהישמע כמו פילוסופית, נגיע לביקורת המהללת שלדעתי הספר הזה ראוי לה.
-כל אלה ששנאו את הספר או סתם לא אהבו אותו יכולים לסיים לקרוא את הביקורת כאן, מתוך רגשות הזדהות על כך שלא נעים ואפילו מכעיס לקרוא דברים המנוגדים לדעתך. -



הו אני רואה שהמשכתם, יאי!
ובכן,
החלק הזה של הביקורת יכלול המוני ספוילרים כי אני כך כך אוהבת אותו, ואני לא אצליח לכתוב ביקורת חיובית אמיתית בלי לתת דוגמאות וכדומה, אפילו אם בטעות. אז ראו הוזהרתם.

אני מניחה שאני צריכה להתחיל מההתחלה נכון? אוקי ההתחלה הייתה ב.......... כיתה ו'? כן כן זה היה אז.


יום בהיר אחד, הלכתי לבית הספר היסודי שלי, הנחתי את התיק ליד השולחן, הוצאתי חפצים מהתא שלי, אמרתי שלום לכל החברות, קראתי מתחת לשולחן ספר מסדרת יומני הנסיכה (שהם גם מדהימים אבל זה לא קשור לפה) בכמה שעורים, אכלתי את הכריך שלי בהפסקה והלכתי לספריה עם חברות שלי כדי להמשיך לקרוא ולפטפט ואז חזרתי לכיתה והמשכתי לקרוא בגניבה את הספר שלי עד ששמעתי את המורה מבקשת תשומת לב כי אחד הילדים רוצה להמליץ על ספר.
נדרכתי כמו כלב שהבטיחו לו עצם עסיסית, אמרתם ספר, קניתם אותי.
אז הרמתי את הראש וראיתי שעומד ליד הלוח ילד שידעתי שיש לו טעם מוצלח בספרים.
הילד החזיק בגמלוניות עותק של הספר, ואמר שהוא רק בחצי הספר אבל הספק ממש טוב והוא ממליץ עליו בחום ואז הוא הקורא לנו חלק קטן מהספר.
זה נשמע כמו ספר נחמד, ולילד באמת היה טעם טוב אז סימנתי לעצמי שזה ספר מוצלח והמשכתי לקרוא את הספר שלי.
עברו ימים, עברו שבועות, עברו כמה חודשים ואני המשכתי לי בחיי, כרגיל. כעבור כמה זמן, היה איזה מבצע, אני לא זוכרת כבר איזה, אז יצאתי למלא את הכמות שדרושה וכדי להשלים את המספר לקחתי את הספר הזה, שראיתי ממש במקרה על מדף צדדי, ונזכרתי שהילד ההוא המליץ עליו.
אז קראתי לי לאיטי את כל הספרים שקניתי, ובסוף הגעתי למפוצלים.
קראתי וקראתי וגמרתי אותו מהר, הוא היה ספר ממש יפה וממש נחמד אז שמתי אותו על המדף שלי בחדר, ליד כל הספרים שאהבתי.
כמעט שנה חלפה ואז שמעתי שיצא למפוצלים סרט ושהוא בדיוק הגיע לקולנוע. זכרתי את הספר לטובה אז החלטתי שאני רוצה לראות את הסרט.
ואז חשבתי לעצמי, אני אקרא את הספר שוב, כדי שאני אוכל להשוות אותו לסרט, כמו שאני אוהבת לעשות.
אז קראתי שוב, וגיליתי כל מני דברים שלא זכרתי שקרו, התאהבתי בדמויות עם כל עמוד, הייתי במתח אמיתי (באמת שלא זכרתי כלום מהפעם הראשונה) וכשסיימתי אותו, הצטערתי שהוא נגמר.
מתישהו בזמן הזה רכשתי א
גם את הספר השני וגמעתי כל מילה בשקיקה, ממשיכה לאהוב ולהתפעל מהדמויות, מהעלילה המרתקת, ונהנת כל רגע. כשסיימתי אני זוכרת איך המתנתי שיצא כבר הספר השלישי, שיצא שיצא שיצא בעברית כי הייתי חייבת לדעת איך הכל ממשיך. כשהוא יצא עשר קניתי אותו, ממש בימים הראשונים שלו בחנויות ובלי לחכות אפילו שנצא מחנות הספרים התחלתי לקרוא. כמובן שאמא אמרה לי שאני אוקי במשהו אז סגרתי בעמוד 8 וחיבקתי את הספר חזק חזק עד שהגענו הביתה ואז ישר פצחתי בקריאה נלהבת.
כמובן, והנה סוג של ספויילר אז מי שלא קרא את השלישי לדלג על החלק הזה, שהסוף של הספר הכעיס אותי במיוחד עד שנכנסתי להיסטריה מוחלטת.
סוף ספוילר
ואז הכנסתי את שלושת הספרים לקופסה נעליים והחבאתי אותם עמוק בארון.
אבל כעבור חודש הצורך שלי לקרוא בהם גבר עלי אז הוצאתי אותם וחזרתי לקרוא.


יש שיגידו שאני מכורה.
הם צודקים.
זה ספר מעולה, מומלץ מאוד, הוא מהמם!
אבל ראו הוזהרתם, ברגע שתתחילו, לא תוכלו להפסיק!