• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הגן הכימי - הקמילה

הגן הכימי - הקמילה

מאת לורן דסטפנו

הביקורת של מעין

תמונה של מעין
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
הגן הכימי - הקמילה

הגן הכימי - הקמילה

מאת לורן דסטפנו

הביקורת של מעין

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של מעין
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2012
סדרה:הגן הכימי #1
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
~באבא~יאגא~
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

אין לי איך בכלל לתאר את הספר הזה! הוא שינה לי כל תפיסת דעה שהייתי לי אי פעם על ספרים, לדעתי הוא ספר שונה ולא מלא בתקווה, הוא אמיתי וכנה.
קראתי את הסדרה הזאת ברצף ולא הצלחתי להפסיק אותה. היא מעניינת בטירוף!! אי אפשר לעצור לשנייה! אחד הספרים האהובים עליי ולורן דסטפנו סופרת מדהימה. אין לי עוד מילים לתאר את הסדרה. אז ביי :(

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ShiraCr
ShiraCr
ה
הקיסרית הילדותית
2קוראים|גיל ממוצע33|100%נשים

על המבקרת

תמונה של מעין

מעין

ותיקה
חברה מזה 11 שנים
62 ביקורות•3 נבחרות•712 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)•ספרות מתורגמת
תמונה של מעין
מעין
ותיקה
חברה באתר מזה 11 שנים
ביקורות62
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה712
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מדע בדיוני ופנטזיה20תרגום (נוער)14ספרות מתורגמת9

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של מעין

נמר השלג

נמר השלג

צ'ינגיס אייטמטוב

״נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי״ (שיר השירים ה׳ ו׳)

לא דמיינתי לעצמי שזה יהיה הספר שיוציא אותי ממחסום הכתיבה שלי, ובכל זאת, בשעה שסיימתי לקרוא את המילים האחרונות של אחרית הדבר, בעודי בוהה בחלל ומנסה להבין מה קראתי עכשיו והיכן אני בעולם, והנה מילים החלו מתגנבות אל ראשי. מחשבות, תהיות. מילים! מילים חיות!

ולחשוב שבעמוד 40 לערך עוד חשבתי להחזיר אותו לספריה...
עד שברגע אחד העלילה כמו מתעטפת בלבוש אחר, מחליפה דמות במעין סחרור מכשף, ומהרגע ההוא והלאה כבר הייתי לכודה.
אז לחיי הזדמנויות שניות, שכן הספר הזה מופלא ואנסה לספר קצת למה:)

נמר שלג זקן ומדוכדך ועיתונאי במשבר ושמו ארסן נמצאים, כל אחד במקומו שלו, על סף של דרך חדשה.
הם כואבים אהבות ישנות, מסתכסכים בליבם עם אנשים ויצורים אחרים, וכאילו אחז בהם כישוף, שוקלים בדעתם לבצע מעשים קיצוניים- האחד בלתי אפשרי, השני מרושע ואווילי.
והגורל הוא זה שמנתב את דרכם, משנה ומפתל אותה כרצונו, עד לרגע הסיום העל-טבעי, האגדי.

באופן שנדמה לעיתים לא ברור, במארג העלילה נשזר סיפורה של הכלה הנצחית, סיפור יפהפה על כלה המחכה לחתנה שהלך בכעס אל היערות ומעולם לא שב, והיא מהלכת בהרים וקול בכייה נישא לכל עבר, נפוץ לכל רוח, וכך סיפורה ממשיך ונמסר מדור לדור.

״איזה גורל מזומן למי בעולם הזה? זאת השאלה- איזה ולמי? וככה זה תמיד. אף אחד לא יתחמק... ובציפייה לגורלך ימלאו ימיך, ייגרעו... אבל הציפיה תישאר עד יומך האחרון, עד שעתך האחרונה... וככה יהיה תמיד.״ (עמ׳ 33)
הגורל הוא הגיבור האמיתי של הספר הזה. כמעט נדמה שחייהם של ארסן ונמר השלג לא נועדו להתקיים ולו רק לרגע שבו נגזר גורלם, כאילו כל מה שהיה לפני לא נחשב, רק הרגע ההוא.

הספר הזה כל כך מפתיע... רגע אחד על מי מנוחות, ובשניה הבאה גזירת גורלות.
רגע אחד דכדוך ושקיעה בזכרונות מהאהבה שקמלה, ורגע לאחר מכן הצמיחה והרעננות והאושר שיש באהבה חדשה.
לעלילה כאילו יש חיים משלה, נעה ונדה בקצב שהיא קבעה, ולי רק נשאר לעמוד המומה אל מול התפאורה המשתנה.

ארסן, שבתחילת הספר לא רק שזלזלתי בו והובכתי ממנו, מתגלה כאדם עם נפש סוערת, חיה, מלאת אהבה.
יש עוד דמויות נפלאות בספר הזה, מי מהן בזויות באופיין ומי מקסימות, וכתובות באופן מוחשי, אמיתי וכל כך קיים.
גם הכלה הנצחית מפליאה במוחשיותה, כאילו גם אני שמעתי אותה בוכה ומתפללת בהרי טיאן-שאן... ולא יכולתי שלא לחשוב על הרעיה משיר השירים המבקשת את דודה, חולת אהבה.

בסוף הספר יש אחרית-דבר לכאורה לא קשורה למהלך הסיפור, אבל גם לחלוטין כן. וגם היא הצליחה לפתוח בי משהו, כמו כל הספר הזה, לגעת לי בנימים עדינים בנפש.

זה ספר עדין ומשונה ולא צפוי. נהניתי ממנו מאוד, להפתעתי הרבה. הייתי שמחה לשמוע את סיפורי האגדות האלה סביב מדורה בטיול בקירגיסטן, מפיו של איזה כפרי באנגלית משובשת.. ובכל זאת הספר העניק חוויה דומה.

איטמטוב, סופר שלא הייתי מגיעה לספרים שלו ללא סימניה (תודה רבה!) מתגלה לי לאט לאט כאמן מילים, מחשבות ודיאלוגים.
ספר של ארבעה וחצי כוכבים, רק בגלל התחלה חלשה לטעמי.

בתפילה לאיחוד הכלה עם חתנה,
הדוד עם הרעיה,
שלום בעולם, שלווה במלכות.
אמן ואמן♥

לפני שנה•
★★★★★
•מעין
מכתבים מנסיעה מדומה [מהדורת 2007]

מכתבים מנסיעה מדומה [מהדורת 2007]

לאה גולדברג

ה"סקירה" הבאה היא יותר מכתב, שמנסה להיות פיוטי, ופחות סקירה שמנסה להבהיר. זה מה שיצא לי :)

30.10, אור לו' מרחשוון, אי שם,

לאה-רות, רות-לאה, יקרה, אהובה,
אחת שהיא שתיים ושתיים שהן אחת.
הערב אני מרגישה לראשונה שהסתיו כבר כאן. זו הקרירות הנכונה, הטמפרטורה המדויקת, ששלחה אותי לשבת בחוץ, לבושה בסוודר קליל.
אני יושבת וכותבת לך מכתב, לא מדומה כלל, לך- אישה שהיתה וכתבה ואיננה עוד.

לפעמים בראשי את לאה, ה-לאה, שגדלתי על "ניסים ונפלאות" ו"איה פלוטו" שלה; ועכשיו, לפעמים את רק רות אחת, היושבת לה בחדר קטן בארץ אחרת וזרה לי. ושם, רכונה למכתבה, הנייר מולך והעט בין אצבעותייך, את מפליגה בדמיונותייך אל נופים אחרים.
אני עצמי לא נוסעת לשום מקום, אבל נחרתו בנפשי מקומות רחוקים מאיזו נסיעה מדומה- משקיפה על רחובות בריסל ופריז וברלין שלך, על כיכרותיהן המפוארות, שווקים וסמטאות עלובות, והכל נראה לי אפור כל כך ורחוק, כמו תמונת שחור-לבן ישנה. אבל כשאת מתארת את הים מולו את עומדת באיזה יום קר, דוקא הוא נראה לי כחול מאוד.
כאן מעלי יש ים לילי וכהה, בתוכו מרצדים כמה כוכבים שמצליחים להתגבר על אור פנסי הרחוב.

זה מוזר, לאה, רות – יש בינינו מרחק אינסופי – גיאוגרפי, תרבותי, היסטורי. אינני מכירה כמעט שום אזכור שלך לסופר או משורר או מלחין שהיו אז, לסגנונות ציור ומחזות שאהבת, מקומות שנהגת להסתובב בהם, בין בדמיון ובין במציאות.
ולמרות כל זאת, כמעט כל מילה שלך מולידה בתוכי הנהון, חיוך קצר ועצוב. אמן מהדהד למילותייך. אולי כי בני האדם לא משתנים, ורגשותיהם גם לא.
הזמן משנה המון דברים- ראי כמה קרה בפחות ממאה שנה! העולם שחיית בו את כבר הכיר קצת את קצב המודרנה, ואילו אנו היום עטופים בה מכל עבר, על כל מה שהיא מציעה.
תראי אותי, יושבת לי בלילה בחוץ, בשקט המתפרש בנחת במושב. מדי פעם נשמעת קריאתו האקראית של התרנגול, ומקודם ארנב טייל על המדרכה מולי; תמונה פסטורלית, בסך הכל.
היתה יכולה להיות, אם לא המחשב המרובע והקר עליו אני מקלידה את המילים הווירטואליות הללו. אולי זה כל מה שאני רוצה: לכתוב מכתבים אמיתיים עם נייר אמיתי לאנשים אמיתיים בדואר אמיתי. קצת מדומה לי, כל הטכנולוגיה הזאת.
ואולי מה שאני באמת מבקשת זה קצת רומנטיקה.

לאה, או רות, לא זה היה מושא מכתבייך? אהבה?
או אולי שברון לב?
מדוע לכתוב כל כך הרבה מעצמך לאדם ממנו את נפרדת? זה מזוכיזם, או סדיזם, או פשוט חוסר היכולת להרפות?
יש עמנואל אחד, מדומה או לא. ואליו את כותבת. איתו את בוחרת לחלוק את הנסיעה המדומה שלך, לתאר בפניו את האנשים והצבעים ומדרכות הערים, למרות הריבים והכעס שחוצץ ביניכם. למה?
וכעת אני יכולה להבין אותך. רק בכתיבה אל אדם כה מוכר, כה אהוב, המילים יכולות להיכתב במלוא האותנטיות, במלוא האמיתיות, המכתב יכול להתמלא כולו בצבעי אישיותך המגוונים. וזאת עוד דרך להגיע אל עצמך, בסופו של דבר.

לאה, לאה יקרה, בואי ונסיר את מסיכת ה"רות", כבר אין צורך בה! אין צורך עוד בדימוי.
את כותבת על כובד ליבך. כמה משקל יש בשתי מילים, אפילו אהוב לא מסוגל לשאתן.
מה נעשה, את ואני? כיצד נדאג שהפרפרים לא יברחו מליבנו, שבועות הסבון המרחפות יקחו אותנו מעלה בלי להתפוצץ?
כמה קלות נושאת בתוכה המילה "קלות". ואני כבר גיליתי שאחת המילים המאפיינות את כתיבתך היא "תוגה." איך נישא את הפער הבלתי עביר בין שתי המילים?
אני יודעת על עצמי שכשאני רוקדת, הקלות מצטרפת אלי ואנחנו מסתובבות במעגלים יחד. וכשאני רצה, היא משיבה אוויר על פני.
בגוף הכבד הזה יש פוטנציאל לקלות. כמו שבהליכה בגשם התוגה יכולה ללכת איתנו יד ביד.
זה משחק, וכל החיים אנחנו נלמד לאזן את המשקולת, שלא נצוף הרחק ושלא נטבע.

עכשיו אני מבינה שטעיתי, זה לא סתם ערב סתווי ראשוני, החורף כבר כמעט כאן. הבאתי שמיכה.
אולי באיזשהו שלב את יוצאת ממעבה חדרך לנסיעה לא מדומה בעליל, כורכת את כל המכתבים יחדיו לכדי איזשהו ספרון. עובדה, הרי קראתי בו עכשיו.
וקראתי קצת באחרית הדבר, ומצאתי בה דבר מצער מאוד: מובא שם שמתחת ביקורת קשה על ספר המכתבים הזה. נראה שתיעבת אותו. אין יותר עצוב מלראות אמן שלא אוהב את יצירתו.
אבל אני אוהבת את ספר המכתבים הזה, את הנפש המובאת בו, את מילות השירה שאין עוד הרבה כמותן בארץ הזאת. גם את התוגה שלך אני אוהבת, ותחושת הבדידות בין אנשים יכולה להיות לי מוכרת.
יש בספר הזה הרבה ממך. כמה אומץ צריך בשביל דבר כזה. כן, בשביל זה היה צריך לאה מדומה, בשביל זה היתה נצרכת רות.
במובנים מסוימים, גם המכתב הזה שלי מדומה, מאחר והוא נכתב לאחת שלא תקרא אותו.
אבל המילים שקיבלתי, התחושות, הנופים, הצבעים, הים הכחול- נראה שהם לא מדומים בכלל.

*****

והַשִּׁיר אֲשֶׁר לֹא כְּתַבְתִּיו
כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי שִׁירִים
וַאֲנִי עוֹד זוֹכֶרֶת הַכֹּל
כָּל צְלִיל, כָּל נִיב.
וְלֹא יִכָּתֵב גַּם עַכְשָׁו.
לוּ כְּתַבְתִיו אָז, הָיָה
אֱמֶת מְעֻרְטֶלֶת מִדַּי.
וְאִם אֶכְתְּבֶנּוּ הַיּוֹם
יִהְיֶה שֶׁקֶר גָּמוּר.
בּוֹאִי, רְדִי אֶלַי, בַּת הָאֵלִים,
הַרְכִּינִי עָלַי
אֶת רֹאשֵׁךְ הַמַּלְבִּין.
נְשַׂחֵק בַּמִּלִּים –
מַה צָלוּל הָעוֹלָם בַּמִּשְׂחָק הֶחָדָשׁ –
לֹא אָז, לֹא עַכְשָׁו
לֹא אֱמֶת, לֹא כָּזָב
שְׁתֵּי כַּפּוֹת הַמֹּאזְנַיִם עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת
בַּמִּקְצָב.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מעין
יום הסנונית

יום הסנונית

דלין מתיה

מעשה באישה שנשאה כד חלב גדול על ראשה. בדרך אל השוק חשבה איך תמכור את כד החלב, ובעבורו תקנה תרנגולת. ואיך כשהתרנגולת תטיל ביצים, היא תמכור את האפרוחים בעבור עז, ואז תמכור את הגדיים בעבור פרה, ואת העגלים של הפרה בעבור...
כך המשיכה והפליגה בדמיונותיה, ובלי משים נתקלה באבן, הכד נפל מראשה ונשבר, והחלב נשפך.
האישה בכתה מרה והסיקה את מה שהיה לה להסיק, האמת שאני לא זוכרת מה היה המסר המדויק, אבל נראה לי שאפשר להבין.
את המשל הזה שמעתי כל כך הרבה פעמים כשהיתי קטנה מפי אבא שלי, והספר הזה העלה אותו משאול הנשייה של הסיפורים והאגדות האבודים בבת אחת.
ובספר, שלא כמו האישה הכורעת מתייפחת מול הכד השבור ומכה על חטא, ארמינטה רוסו דוהרת משם היישר אל כד החלב הבא. החלום הבא, הסיכוי הבא, בזמן שאני הקוראת מביטה אחריה בדאגה וחרדה.

אבל אני אתחיל רגע מההתחלה.

הימים ימי ההתקוממות נגד האפרטהייד בדרום-אפריקה, וארמינטה רוסו, בחורה לבנה המשתייכת לעם הבורי ו"השנוא ביותר בכל העולם", לדבריה, לא מצליחה עוד לנשום בתוך כל הכעס והאלימות האלו ומבקשת לברוח מהארץ רוויית הדם למקום שקט יותר. חוסכת פרוטה לפרוטה בשביל החלום הזה.
ואז נופלת לידיה הזדמנות כלכלית שהיא לא יכולה לעמוד בפניה, אולי גם לא רוצה, והיא מסתחררת אל קצה הצוק, משחקת על שפת התהום.

בכמה עדינות נפתח עוד צוהר ומוסט עוד וילון אל נפשה של ארמינטה. נפש מתוסבכת, מבוהלת, כועסת. ארמינטה ממאנת להרגיש אשמה על חטאי אבותיה, הלבנים הכובשים, ותוך כדי כך נשארת נאמנה לזהותה האפריקנית, ובו בזמן נחושה לעזוב את המולדת האם, מקווה לחיים טובים יותר במקום אחר.
והיא גם מאוד מקווה לאהבה. בכזאת כמיהה.
בשיחותיה עם ידידים-לא ידידים, בוויכוחיה עם אביה הכומר, מתגלה בחורה עקשנית, יש שיגידו מרדנית, שבעצם הלב שלה שבור, עייף, והיא רק מנסה להצמיח כנפיים ולעוף הרחק. לחצות את הנהר שלה לבדה.

איייי, איזה ספר!
רגעי הקליימקס שלו היו אגדיים ממש, בעיני, כל כך לא צפויים ומהפנטים.
הדיאלוגים היו נהדרים, ורגעי המחשבה הלא-מעטים של ארמינטה עם עצמה, או עם ההר הגדול שמנגד לחלונה... לא יכולתי שלא להזדהות, שלא לכאוב ולהרגיש איתה יחד.
עולם המוטיבים כאן ענק, ועוצמתי, והספר הזה ראוי מאוד להילמד ללימודי בגרות בספרות, ולו רק בזכותם.

הספר הזה תפס אותי ולא הניח לי עד שסיימתי אותו. אשרי הסופרים שמצליחים לברוא את הקסם הזה, ספרים שאי אפשר להרפות מהם, שגם אחרי שמסיימים הם לא באמת עוזבים אותך.
והרי למה ציפיתי, הלא זאת דלין מתיה, זו שכתבה את אחד הספרים המופלאים ביותר שקראתי בחיי- "הקפות ביער". דלין מבינה את נפש הטבע, האדמה והאדם בכזה דיוק מפעים ומרגש.

ואם יורשה לי לרגע לדבר על חסרונות הספר, אצביע על מילותיו האחרונות. בחייאת דלין, לא ככה מסיימים ספר! אבל ניחא. כמה מילים פחות מוצלחות בטקסט שראוי למלוא ההערכה.
והתרגום לא משהו, אבל זה כבר עניין אחר.

אז זה לא "הקפות ביער". בהחלט לא. אבל יש פה מן הרגישות המדויקת והלא רגשנית של דלין, הייחודיות שלה.
זה פשוט ספר נהדר. ונכון.
אולי זה בעצם ספר על משפחה. ועל אהבה.
וזה מה שהיתי צריכה עכשיו.

שיהיה שבוע טוב מאוד.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מעין
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

לפעמים צריך לדעת להיכנע, ולהודות: טעיתי. טעיתי כששפטתי ספר, על לא עוול בכפו, מבלי לקרוא מילה אחת בו, ולהחליט שלא אקרא אותו. וגם אם אקרא אותו, אז זה יהיה יום אחד, רחוק רחוק, בסוף רשימת הקריאה הבלתי נגמרת שלי.
עכשיו זה רגע טוב להתוודות: טעיתי, חברים. טעיתי ובגדול.

לא תכננתי להתאהב. לא אהבתי את שם הספר, ההתחלה היתה קשה ומכאיבה, באתי עם דעות קדומות, נכונה להטיל ספק בכל דבר.
והנה אני עכשיו, שבוע לאחר שסיימתי- גם אני שבויה בין מילים, בין דפים.
שבויה בסיפורו של פיץ, ילד, ממזר, בנו של נסיך, יורש העצר.
ללא הרבה אנשים לבטוח בהם בחייו. מדי פעם זוכה לחוויות ילדות, לכמה חברים- ילדה עם אף מדמם, איש נרגן וצולע, ליצן חצר מטורלל וגור כלבים אוהב.

מה אני יכולה לומר? אפשר להגיד על הספר הזה המון, וזה יהיה כאילו אמרתי לא כלום.
אני יכולה לומר שאף על פי שאף אחת מהדמויות כאן איננה קימת במציאות, כל אחת ואחת אמיתית לחלוטין, ממשית, כמו יכולתי לעבור את מסך הנייר ולהניח יד על כתפה.
שלמרות שהספר הוא כולו המצאה מכריכה לכריכה, החיים המסופרים בו קרובים מאוד מאוד. טוב, בלי החלק של הפנטזיה וההרפתקאות המטורפות. אבל כן- חיים שמסופרים, כמו שהם, על היומיום השקט, על תהפוכות וטלטלות; פציעות הגוף, כאבי הנפש, רגעי השמחה, שברון הלב.
והבדידות שעוטה כסות על הכל.

אפשר גם לומר- ולשבח! - שיש פה בניית עולם פנטזיה מקיפה ורחבה, שנעשתה באופן כל כך מקצועי, מסודר, אמין; מערכת קסם שנבנית לאט לאט. בלי מניירות, בלי פנפונים. יפה ופשוט.
ויש פה יכולת כתיבה מדהימה. מורגש איך כל מילה הונחה בדיוק במקומה הנכון, בכל סיפור ובכל דיאלוג. ואפילו התרגום הכושל לא הצליח לפגום ביופי.

אני יכולה לומר שיש פיץ אחד בעולם, שמספר את סיפורו הקשה, הפלאי, מילדות ועד נערות, בגוף ראשון, לא מחסיר פרט, לא מעלים רגש. וכמה יש להרגיש, כמה יש לספר.. המון.
ואי אפשר שלא להישאב לעולמו.

ועל כל הטוב הזה עלי להודות לאחי הקטן ועל ההתערבות המטופשת (שהתגלתה כמעולה) שלנו: כל אחד בוחר לשני מה לקרוא. אני קיבלתי את הטרילוגיה הזו, "הרואים-למרחק", עליו ציוויתי לקרוא את "הרוזן ממונטה-כריסטו" הפנטסטי. הוא נהנה מאוד מהספר בינתיים, אבל אני בטוחה שאני יותר. בלי להעליב, אדמונד דנטס היקר :)

ספר יפהפה, והרבה מעבר לכך. איך רק עכשיו קראתי אותו, איך?

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מעין
כל השירים

כל השירים

דליה רביקוביץ

אֲנִי קוֹרֵאת מְאֹד לְאַט
בְּהִסְתַּכְּלוּת וּבְמַבָּט
וְאָז הַכֹּל נִרְאֶה פִּתְאוֹם מְאֹד פָּתוּחַ.

(עוד בעניין עידו, מים רבים)

רציתי לכתוב על דליה הרבה זמן. ולא קרה, ולא יצא. והתנתקתי מכאן, וחזרתי מדי פעם. והחורף היה ארוך.
ואולי טוב שדוקא עכשיו, כשחם ושמש, כשאני מרגישה עטופה, כשאני מרגישה שמחה, לכתוב על הכאב, הקושי, ועל רגעי הבהירות הדקים שגלומים בתוך הספר האדום-אדום הזה.

יש ביקורת אחת על הספר הזה פה בסימניה, כתבה אותה המכשפה נחמוש, ביקורת בעלת מעט מילים, אבל מדויקת מאוד. "כל שיר כישוף", כותבת המכשפה נחמוש. ואכן כך.
אני לא יודעת להצביע על מה בדיוק שונה בשירה של דליה, מה יוצר את הכישוף הזה. אבל יש כאן משהו אחר, דרך אחרת של כתיבת שירה. תנועות סותרות של נביעה ורפטטיביות- יש כאן הכל מהכל.

נדיר בעיני משוררת שמכניסה את הקוראים ככה, חד וחלק ובלי שום אפיון של הסתרה אל חייה הפרטיים, על המכאובים הרבים ועל המתיקות שמופיעה מדי פעם. נראה לי (מוזמנים לכתוב את דעתכם), שבעבר היתה נטיה לכתוב בעיקר שירים כלליים, כך שרבים יכולים להזדהות עם הכתוב. כאן לא תמיד מצאתי את עצמי. לא בכל שיר. יש שירים שהכאיבו לי, אבל זה היה כאב חיצוני, שלא הכרתי מתוכי; ולעומת זאת יש גם כמה שירים שהביעו במדויק את כל מה שמתערבב לי שם בפנים.
ויש גם כמה שירים שלא נגעו בי באופן מיוחד, או בכלל. וזה הכי בסדר בעולם.

דליה עסוקה יותר בלספר את הסיפור, כמות שהוא, במקום להתעסק בסידור שורות אסתטי, חריזה (וכשהיא בוחרת לחרוז- זה הדבר הכי יפה שיש), שימוש רק במילים גבוהות ויפות. היא כותבת את היומיום, את הנשגב והמכוער, כמו שהם.
ובאופן מפתיע (או שלא), זה כל כך יפה.

בשירים שלה יש עולם דימויים מופלא. הים חוזר הרבה, והספינות והנמלים והחול שבו.
ארצות וערים רחוקות מכאן.
ערות ושינה, הישארות והגעה לאי-אן, פה, שם.
אהבה וכיסופים לאנשים שכאן ואנשים שכבר אינם.
ויש גם כעס מדי פעם, אבל גם הרבה חמלה. כאילו לוחשת את המילים בשקט, בהכנעה, כמו אדם שנפרד מן החיים. ככה זה מרגיש.

וישנו עידו, הבן של דליה. משנות הינקות עד בגרותו ועזיבת הבית, כל ספקטרום הרגשות שעולה, וכל האהבה המזוקקת שזורמת מדליה לבנה. הוא הפיג את הבדידות שלה.
בזכות שני שירים התאהבתי בדליה, לפני כמה שנים. אחד מהם הוא "רקמה מדויקת", שכתבה על עידו:

אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בַּקָּטָן הַזֶּה
וְרוֹאָה אֶת פֶּרַח לֵב הַזָּהָב מֻנָּח עַל הַכַּר.
פִּיו פָּתוּחַ.
עֵינָיו מְשֻׂרְטָטוֹת בַּעֲדִינוּת.
רֹאשׁוֹ מֻפְקָד בַּחֲלוֹמוֹת טוֹבִים.
כְּבָר הִפְלִיג מִמֶּנִּי וָהָלְאָה.
גְּבִינָיו הַדַּקִּים מְתוּחִים כְּצִיּוּר.
אֵין רִקְמָה מְדֻיֶּקֶת מִמֶּנּוּ.

כל כך הרבה יופי פה. בכל שורה ובכל מילה.
ואני אביא עוד כמה מילים מהשיר שאיתו פתחתי, "עוד בעניין עידו", שנים רבות לאחר "רקמה מדויקת":

אֲנִי רוֹצָה כָּל-כָּךְ מְעַט
רַק עִדּוֹ פֹּה בְּכָל שַׁבָּת
וּמַאֲפֵה בָּצֵק לָבָן מְעַט תָּפוּחַ.

הרק, המעט הזה.


ולכל אמן יש עקב אכילס שלו. איך שאני רואה את זה, אצל דליה יש לי קושי מול השירים שרחוקים ממנה- סיפורים רחוקים, על מלכים ואגדות, שאני לא מבינה מה פשרם, שמרגישים רחוקים מההויה שלה. יש לה שיר נהדר שקוראים לו "חול אפסי", שבגרסה הראשונה היא כתבה אותו בגוף שלישי. הגרסה שבסוף הובאה בספר נכתבה בגוף ראשון. בעיני, כשדליה אישית היא מרגשת ונוגעת.

ויש לדליה שיר אחד. הכי מרגש ונוגע. ניסיתי עכשיו לכתוב עליו קצת ללא הצלחה, לא מצאתי את המינון המדויק של החשיפה העצמית שאני רוצה בה.
פשוט זה שיר שהולך איתי הרבה זמן, ואני עוברת את הטרנספורמציה שמתוארת בשיר כבר תקופה ארוכה, ואין משמח (או כואב) מלהכיר שיר עד לשד העצמות.

אִם הָיָה שָׁם רַק כְּבִישׁ
וְחֻרְבוֹת בָּתֵּי-מְלָאכָה
וּצְרִיחַ אֶחָד הָרוּס
וְכַמָּה פִּגְרֵי מְכוֹנוֹת,
מַדוּעַ לֹא יָכֹלְתִּי
לָבוֹא עַד לִבּוֹ שֶׁל הַשָׂדֶה?
אֵין לְךָ דָּבָר מַכְאִיב
מִשָּׂדֶה שֶׁאֶבֶן נָחָה עַל לִבּוֹ.

אֲנִי רוֹצָה לְהַגִּיעַ אֶל מֵעֵבֶר לַגִּבְעָה,
רוֹצָה לְהַגִּיעַ
רוֹצָה לָבוֹא.
אֲנִי רוֹצָה לְהֵחָלֵץ מֵעֲבִי הָאֲדָמָה,
מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ
מֵעֲבִי הָאֲדָמָה.
אֲנִי רוֹצָה לְהַגִּיעַ אֶל קְצֵה הַמַּחְשָׁבָה
שֶׁאַף רֵאשִׁיתָהּ מְחַתֶּכֶת כְּסַכִּין.
אֲנִי רוֹצָה לַעֲלוֹת אֶל שׁוּלֵי הַשֶּׁמֶשׁ
וְשֶׁלֹּא אֶהְיֶה לְמַאֲכֹלֶת אֵשׁ.

הַלְוַאי שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לְהַלֵּךְ
בְּרַגְלֵי חֲסִילִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
הַלְוַאי שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לַעֲלוֹת
בְּקֶשֶׁת גְּבוֹהָה שֶׁל קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ,
הַלְוַאי שֶׁאֶפְשָר הָיָה לְהַגִּיעַ
אֶל כֹּל הֶעָרִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם,
הֲרֵי לְךָ שׁוּב דָּבָר מַכְאִיב:
חוֹף שֶׁל יָם שֶׁאֵין בּוֹ סְפִינוֹת.

בְּאַחַד הַיָּמִים הַבָּאִים בַּשָּׁנָה,
תֶּחְשַׁךְ עֵין הַיָּם מֵרֹב סְפִינוֹת.
בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה יֵרָקַע כִּירִיעָה
כָּל מַעֲבֵה הָאֲדָמָה.
וְתִזְרַח לָנוּ שֶׁמֶשׁ כְּחֻלָּה כַּיָּם,
תִּזְרַח לָנוּ שֶׁמֶשׁ חַמָּה כְּמוֹ עַיִן,
שֶׁתַּמְתִּין לָנוּ עַד שֶׁנּוּכַל לַעֲלוֹת
בְּלֶכְתָּהּ אֶל הַמַּעֲרָב הַכָּחֹל.

~~~~
תוספת קטנה וטיפונת-קשורה:
היתי אתמול במופע המחוה למאיר אריאל האהוב. חוץ מזה שהיה משוגע ומושלם בכל קנה מידה, נזכרתי בשיר של מאיר- "משורר", וזה גרם לי לחשוב קצת על דליה, מאיר, על כל המשוררים והאמנים כולם, כל מי שמפעמת בתוכו הרוח הזאת, שיכולה להטריף את הנפש מצד אחד ולהחיות אותה מצד שני.
אני מודה לדליה על היצירה היפהפיה והמפותחת שנותרה לנו בספרי השירה הרבים שכתבה, שמאוגדים בספר האדום ועב הכרס הזה שזכיתי לקרוא פעם-וחצי.
והלואי שנשמתה מצאה לה מנוחה ב"עמוד התיכון לנשמת כל-חי",
בלכתה אל המערב הכחול.
יהי זכרה היקר ברוך.

https://www.youtube.com/watch?v=pcVoUMi70k0

לפני 4 שנים•מעין
כל הג'אז הזה

כל הג'אז הזה

סנונית ליס

החלון שלי פתוח, ואני שומעת את הגשם מטפטף בעליזות על השביל. הוא מנחם אותי עכשיו. היתי שמחה לצאת ולחזות ביופיו, אבל כמו רפונזל השבויה במגדל גם אני מבודדת בחדרי, חיובית למדי, נגיפית ונפשית. על הנפשית עושה השתדלות, בכל אופן.
אני מציירת קצת, נטפליקס וסרטי דיסני מעסיקים גם מפעם לפעם, יש מוזיקה, הרבה, אבל אני בעיקר קוראת. קוראת וקוראת וקוראת. מרגיש לי קצת לא פייר עבור הספרים, איך שאני חולפת על פניהם בכזו מהירות, בלי לתת שהיה למילים שעברו בי, לנוח בי קצת, לעורר את מחשבותי ונפשי למה שהתחולל כאן, במפגש הזה.
אבל אחרי "כל הג'אז הזה" החלטתי לעצור רגע. לקחת נשימה. לכתוב קצת. לעבד. הבעיה היא שאני קצת ספיצ'לס כרגע. אבל בוא ננסה.
~
התאהבתי כבר מהרגע הראשון. כשאני מתחילה לקרוא ספר אני עוברת פעם נוספת על התקציר, בוחנת את פרטי ההוצאה, מי המתרגם/ת במקרה של ספרים מתורגמים, בודקת אם הסופר/ת השאירו קריצה מסקרנת לקוראים, או הקדשה לאחד מאהוביהם. למה אני עושה את זה? זה עוזר לי להיכנס בקלות רבה יותר, כמעין התרשמות ראשונית. מומלץ :)
הפעם חיכתה לי הפתעה (ראשונה מתוך רבות) מתוקה במיוחד, מתחת לזכויות היוצרים. אני הולכת לצטט ממנה כי היא פשוט העלתה לי חיוך גדול:
"...מומלץ ללכלך ולהביא לבלייתו של ספר זה בכל דרך העולה על הדעת: להכתימו בכתמי קפה (רצוי שיהיה משובח), באלכוהול (ניתן גם זול), בדמעות (שרצוי שיימחו בידיים חומלות), ובאצבעות שוקולד. רצוי לקמט ספר זה בתיקים שעושים את דרכם למחוזות שונים ומשונים..." וכן הלאה.
אז לא עשיתי את כל הדברים הללו, בכל זאת ספר מהספריה, אבל ההזמנה המשעשעת ועם זאת כנה ופתוחה, עשתה לי חשק להתקדם אל העמוד הראשון בדילוגים עליזים.

לא נשארה בי הרבה מן החדוה הראשונית בסיומו. אבל היו בי (ועודן) מחשבות, אמיתיות, נוקבות, שפוגעות בבטן הרכה של הכאב, ותוך כדי גם מלטפות ומרגיעות.

"זו היתה אהבה של שתיים שהתחילו מאותו המקום גם אם אף אחד לא ידע על זה חוץ מהן. אולי כמו שאחיות תאומות אוהבות."

אני אספר קצת על העלילה, למרות שבמקרה שלו מצאתי את התקציר נהדר- לא מייפה ולא משנה, רק מסתיר את שדרוש שישאר נסתר. עד לגילוי.
ליז (שלא תקראו לה עליזה) פיין, למרות שמה המטעה, היא ישראלית צעירה שעוזבת את תל אביב חזרה הביתה להורים בקיבוץ. הטריגר? המחשב שלה שכה יקר לליבה נגנב מדירתה. כעבור זמן מה היא מקבלת מכתב מאחד שמכנה את עצמו "מישו", שטוען שהמחשב שלה אצלו ודורש ממנה לכתוב לו כ-40 מכתבים על מצבה הרגשי והנפשי, על חוויותיה ומחשבותיה. ובהחלט יש לו עם מה לאיים- הרי המחשב שלה אצלו, המחשב שמכיל כל כך הרבה קטעים שכתבה, ומכתבים שקיבלה מחברתה הטובה. אם תסרב, הוא ידאג למחוק הכל.
עד כאן מה הספר מספר על עצמו. מה לי יש לספר עליו?
הוא כל כך הפתיע אותי. אינסוף הסתעפויות לא צפויות בעלילה, רגעים כמעט שומטי לסת. לא יודעת, ציפיתי לספר קליל, משעשע, בסגנון של קומדיה. אבל לא. הוא עוסק בדברים שלא דמיינתי בכלל שזה יגיע אליהם, בכאב עמוק, בטלטולי הנפש בעקבות אירועי חיים קשים, בשאלות על הקיום העצמי. וסנונית ליס מטפלת בנושאים האלה ביד רגישה וחומלת.

"אם אתה לא יכול לזוז ולשמוח, להיות משהו ממה שאנשים בכלל ואנשים בגילך אמורים להיות, ממה שאתה עצמך, כמה זמן עובר עד שאתה פשוט אינך? אם אתה לא מקווה ולא מתחדש, כמה זמן עובר עד שאתה נעלם?"

כמה זמן עובר באמת? אם לא נותנים איזו בעיטה, מנערים את הגוף הרדום, רוקעים חזק על הקרקע, צועקים צעקה שמשחררת את הכדור השחור שבבטן, כמה זמן עובר עד שנשארת רק קליפה דהויה של מי שהיינו פעם, ומי שהיינו באמת פשוט נמוג ומתפוגג לחלל האויר?
ומה עושה אדם שאין לו מי שיעזור לו, שהוא לבד? מה אני היתי עושה בלי עזרת האנשים שתמכו ותומכים בי ברגעים הקשים והמפחידים ביותר שלי?

"...שמעתי אותם מאבדים שעות שינה, ראיתי את הקמטים שבין העיניים שלהם מעמיקים. הלכנו כולנו אחורה כמו במסע משונה בזמן. הם יצרו עבורי מחדש את הרחם הכי טוב שהם יכלו ואני התכרבלתי בו ובכיתי ובעטתי."

הכתיבה יפהפיה. יש כאן כמה דימויים נהדרים, וכמו שקשה לפספס, אני לא מצליחה להפסיק להביא ציטוטים למרות שאני יודעת שזה קצת מלאה ומאבד מההקשר, אבל הם כל כך יפים בעיני.
הבכיינית שאני הרבה הרבה זמן לא בכתה מספר, ואני מודה שגם פה לא, אבל זה היה הכי קרוב מזה חודשים רבים. עוד לפני עמוד 100 הרגשתי איך הכאב מתערסל בי, מייבב חלושות, ואיך התהוות של דמעות מדגדגת לי את העיניים. אבל בסוף הן לא יצאו. (אולי התקהיתי?)
אבל אל תדאגו, גם חייכתי הרבה. נרשמו גם כמה צחקוקים. חוויות שנעות על הציר בין מתוקות למופרעות מתוארות כאן. יש פה כל כך הרבה. מי היה מאמין שבספר הזה יש כל כך הרבה עושר? אני לא האמנתי.

ונושא שאני לא יכולה להתעלם ממנו- הספר הזה נכתב בישראל, על ידי ישראלית. אני יודעת, זה לא עניין נדיר במיוחד, לעם הספר יש גם סופרים וספרים, הפלא ופלא. אבל יוצא שאני בקושי קוראת ספרים עבריים. אולי כי אני קוראת בעיקר פנטזיה, ואין הרבה ספרי פנטזיה ישראלים שעונים על הדרישות שלי, ואולי כי רוב הספרים הישראלים שאליהם נחשפתי לא מצליחים לסקרן אותי מספיק. והנה, כשסוף סוף יוצא לי לקרוא ספר עברי, שגם לא מכיל אלמנטים פנטסטיים(!) – והוא קונה אותי ובגדול. מרגישה שזכיתי בלוטו.
אחד הספרים המיוחדים שקראתי עד כה. אני לא אשכח אותו במהירות. אני רק אבהיר שיש בו חלקים בוטים ושפה גסה לעיתים, ומאחר וזה ספר מכתבים, יש לי טיפה בעיה עם האמינות (אני אובססיבית לאמינות בספרים) של חלק מהעברת העלילה בספר. אבל הענינים האלה הצליחו להצטמצם באופן יחסי אל מול החויה המלאה שעברתי כאן, ביממה אחת של קריאה.

הגשם כבר נחלש בינתים ומטפטף חרש. עוד כמה ימים אקום מהמיטה ואצא מהחדר אל החופש שבחוץ, אבל כמה אנשים ישארו לשכב במיטה עד מאוחר בבוקר, כלואים בתוך עצמם, בתוך לופ של כאב, של בלבול, של הדחקה והכחשה וטראומה, בלי יכולת לצאת מזה? אני יצאתי מזה לפני קרוב לשנה, בעזרת טיפול ועזרה. אבל מה על אלה שעוד לא הצליחו למצוא בתוך עצמם את הכוח לצאת לקרב על חייהם?

"...הרחמים העצמיים, סתם ככה יצא להם שם רע. רחמים עצמיים אין פירושם תבוסתנות, לא לא! לרחם על עצמך משמעו לגלות חמלה כלפי עצמך כאשר העולם אינו עושה זאת. להיות לך לרחם, למצוא לך בתוכך מקום חמים שתוכלי לנוח ולהתחזק בו."

אני לא אשכח את מה שקבלתי מהספר הזה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•מעין
חוד הכישור

חוד הכישור

רובין מקינלי

פיתחתי תיאוריה שלמה לגבי משברי קריאה בגלל (או בזכות) הספר הזה, ואולי יום אחד אכתוב עליה, אבל זה לא מה שחשוב כרגע. מה שחשוב כרגע הוא הענין שספר מושלם התחבא לי שנים ממש מתחת לאף ומעולם לא שמתי לב אליו.
זו מחשבה כל כך מחדשת ומרגשת, למרות שיש בזה משהו מובן מאליו- שבתוך כל ספר, מאחורי כל כריכה, יכול להיות הסיפור הבא שישבה אותך. (קצת דומה לבני אדם, לא?)
ואם רק אפתח את העינים טוב-טוב ואסתכל מסביב, אעבור מדף-מדף, אקרא כל תקציר, (על אף שיש לי התנגדות עמוקה לתקצירים) – אולי אי שם מחכה לי ספר שהוא שלי-שלי ועוד לא גיליתי?
(ובאותה מידה, יכול להיות שלא. שזה יהיה סתם ספר. אבל למה לא לנסות?)
~
מכירים היפהפיה הנרדמת? יופי. אוהבים? כן או לא, מה שאתם רוצים, אני אוהבת מאד את הסיפור המטורלל הזה. ואני יכולה בכיף לצפות בסרט של דיסני פעם בשבוע. אולי אפילו יותר.
וכמות הפעמים שסיפרתי את הסיפור הזה בשנה האחרונה לחבורת ילדים מתוקים עם עינים פעורות לרווחה, שמבקשים את אותו הסיפור שוב פעם ושוב פעם... המון.
אז התקציר של הספר הזה הבהיל אותי. כי הסיפור כל כך דומה, בכונה ממש, ואז מביאים לך את הטוויסט. ואני אצטט (מהתקציר הארור, כמובן): "....באה לעולם נסיכה מתוקה.. פיה מרושעת מקללת את הנסיכה... ברגע הגורלי מצילה (הנסיכה) את המצב ללא עזרת נסיך...." והשיא: "אפילו הרומנטיים ביותר בינינו יסכימו, שלָסיום 'באושר ואושר עד עצם היום הזה' יש יותר מהגדרה אחת..."
ואת חושבת לעצמך: למה? למה לשנות משהו כה חביב וכה רומנטי?
עכשיו, אחרי שקראתי, אני יכולה לענות לעצמי שלסיפור, כל סיפור, מגיע שיספרו אותו ביותר מדרך אחת, ושדמויותיו יאופינו בקוים שונים וגם סותרים. וכל הגרסאות יכולות להיות טובות, לא חיבת להיות סתירה.
ו"חוד הכישור" הוא הוכחה נהדרת לכך.
~
אז למרות שהספר בנוי בסיפור המסגרת שלו על היפהפיה הנרדמת, הסיפורים שונים מאד. רובין מקנלי (מי את? אני רוצה להיות חברה שלך!) יצרה ארץ משגעת במגניבותה, שקסם שובב ופרוע משתולל בה ועושה מה שבא לו. התאהבתי ברעיון הזה- שהקסם הוא ממש רובד בקיום, כמו רוח, אבק, וגם לפיות ולמכשפים אין שליטה מוחלטת עליו. בספר הזה יש אלמנטים פנטסטיים לא שגרתיים ולא צפויים, פשוט כיף.
התאהבתי בדמויות. הכי חשוב- התאהבתי ברוזי, גיבורת הספר. היא באמת גיבורה! לא היתי אמורה לאהוב אותה- היא ההפך מכל מה שאורורה, היפהפיה הנרדמת הקלאסית, נוטה לייצג. אבל באמת שאי אפשר שלא להתאהב בה- היא מרגישה כל כך הרבה, והיא תוססת וחיה וחסרת טאקט ורגישה וחוששת וסובלת.
והלב שלה נשבר.
היא אחת הדמויות היותר אנושיות שיצא לי לקרוא עליהן.
וקטריונה! אוי, קטריונה. אפשר לכתוב סקירה שלמה על קטריונה. בעצם גם היא גיבורת הספר, יחד עם רוזי. בקצרה- היא פשוט בן אדם טוב, ואמא טובה, נקודה.
הספר כתוב נפלא. השפה עשירה ומלאה, ומורגש העונג של הסופרת מן העולם והסיפור שבראה. כמות הפעמים שחייכתי לעצמי! אפילו צחקקתי פעם או פעמיים. משעשע באופן פשוט ומתוק.
(אני לא אתחיל לדבר על החיות בספר, כי זה לא יגמר. אבל בקטנה- בתור מי שרוב ילדותה סבבה סביב בעלי חיים - וגם עכשיו, גם היום - הנוכחות שלהם בסיפור והמשמעות שלהם, מילוי תפקידם בחיים של רוזי היו בגדר פלא קסום עבורי).
~
והרי הוידוי: לא היה לי קל לצלוח אותו. צחוק הגורל: בדומה לאותה קללה עתיקה שקיללה אי אז פיה מרשעת, עיני נעצמו בקביעות אחרי כמה שורות מהספר. בתסכול היתי מניחה אותו בצד ונכנעת לתרדמה, או עושה עם עצמי משהו מועיל.
זה היה משבר קריאה די חריף. עם ספר אחר היתי פורשת, אבל לא רציתי לותר עליו. כאילו הספר שלח רטטים חשמליים, הציץ אלי מדי פעם, הפציר בי שאקרא בו. אז נאבקתי ב-280 עמודים בגבורה, לאט לאט, עוד עשרה עמודים בשבוע ההוא ועוד שלושה בשבוע אחר- ואחר כך הכל זרם בקלילות כמי נהר, וישבתי לבלוע בכמה שעות של שבת חורפית את מה שנשאר. ולקרוא את השניים-שלושה עמודים האחרונים והמתוקים שוב. ושוב. ושוב.
עם כמה שהסוף טוב, יש בו רגע נוגה, שהכאיב, (ועדין קצת כואב) שם בין הצלעות.
יש בספר הזה הכל מהכל.
הפלוס הגדול עבורי היה שברגעי השיא של הספר רוזי ואני גדלנו בשנה, ושתינו בנות 21. אני לא חושבת שיצא לי לקרוא הרבה ספרים כשגילי מקביל לגיל הגיבור/ה, וזו היתה חויה מענינת, שהעלתה אצלי את השאלה: האם אני היתי יכולה לפעול כמוה? האם היו בי האומץ והבגרות?
אז כן, הוא מתחיל קצת איטי, דרוש לו אורך רוח שלא היה בי בזמן שקראתי, אבל למרות הטיימינג המעפן ושלל כשלים אחרים, נהניתי מרובו המוחלט.
הספר הזה נהדר, הסוף (הרומנטי, כן כן!) שלו יפהפה, ואני בטוחה שאם היתי טורחת כבר לפני כמה שנים לכרוע ברך ולתת מבט לכיוון הספרים הנמוכים יותר, שם בצד ימין, הספר הזה ואני הינו חברים טובים כבר הרבה זמן. אבל לחיים תכניות אחרות, ובזכות הסקירה המהממת והמסקרנת של אתל הגעתי אליו בסופו של דבר (תודה רבה רבה!) ואיזה כיף שכך. אני מקוה שבאמת למדתי מזה, ופעם הבאה שאהיה בספריה אעבור מדף-מדף, תקציר-תקציר, בדרך אל עוד ספר שהוא שלי-שלי.

ואכן, יש יותר מהגדרה אחת ל"באושר ועושר עד עצם היום הזה".
אוח, אפשר שוב פעם?
~
תַּתְחִילִי מֵהַסּוֹף,
תִּחְיִי כְּבָר בְּאֹשֶׁר וָעֹשֶׁר
אַחַר כָּךְ תַּחְשְׁבִי אִם כְּדַאי
לֶאֱכֹל מֵהַתַּפּוּחַ
לָלֶכֶת לַנֶּשֶׁף
לְטַפֵּל בַּגַּמָּדִים
לַעֲלוֹת עַל גַּב סוּסִים
לָרוּץ בְּאָמוֹק לַקּוֹצִים
אֲבָל קֹדֶם, מָה אִכְפַּת לָךְ
תִּחְיִי בְּאֹשֶׁר וְעֹשֶׁר
עַד עֶצֶם הַיּוֹם.

נסיכה/שרית עיני ריץ'.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•מעין
ארול אחד - מאיר אריאל - ביוגרפיה

ארול אחד - מאיר אריאל - ביוגרפיה

ניסים קלדרון

"השירים היו קיימים כמו כוחות שרוצים לצאת. אם אתה מכניס אותם בחזרה, הם, בכוח שלהם, יעשו לך משהו. פחדתי שאשתגע. שהכוחות האלה יצרו ביאושים ותסכול שאין לו פורקן." -עמ' 153-

ניסיתי לכתוב כמה וכמה ביקורות על הביוגרפיה הזאת, למלא אותה בסיפורים וחויות וקטעים וציטוטים, אבל כל פעם כתבתי על דברים שלא רציתי לדבר עליהם ושלא רציתי להתעסק בהם, התבלבלתי והתפזרתי, והתבאסתי.
ואולי יש בכך משהו מתבקש, להתבלבל ולהתפזר ולמצוא את עצמך מהרהרת בעקבות סיפורו ומילותיו של מאיר אריאל, שהפיזור המחשבתי שלו הוא הקסם שביצירתו.

פרופסור ניסים קלדרון, שלא היתי מיודעת אליו עד כה, עשה כאן עבודה מקיפה ומקצועית (גם אם גילה את דעתו האישית לא פעם ולא פעמיים, שאישית אני לא הרגשתי בכך צורך) והביא את סיפור חייו של מאיר אריאל זכרונו לברכה כרוך ב-345 עמודים. בין שהוא כותב על דברים שקשורים במאיר במישרין (הקלטות האלבומים והופעות, חתונה (או שתיים!) וילדים) ובין שבעקיפין (הקמת משמרות ומלחמות ישראל), מצאתי את עצמי מרותקת, כי הסיפור של מאיר הוא סיפור ישראלי מאד, שלא יכלתי שלא להזדהות ולהרגיש חלק, ומאיר הוא עצמו יוצר ישראלי מאד, שברגישותו הרבה הושפע מהסיטואציות המורכבות בארצנו הקטנטונת ונתן דרור לתחושות האלו בלא מעט משיריו.

הרגעים בהם הכי נהניתי בספר היו כשפרופ' קלדרון לקח צעד אל אחורי הבמה והעביר את המיקרופון למאיר אריאל, שמצוטט בריאיונות רבים ובמכתבים, ואנו קוראים את דעותיו ונחשפים אל אופן ההתבטאות היחודי שלו. הוא מדבר כל כך יפה, כל כך צבעוני, אומר משהו אחד וברגע הבא הופך אותו על פיו. אמביוולנטיות מושלמת. ההנאה שלי ברגעים האלה גרמה לי לתהות האם בחרתי את הספר הנכון, ואולי עדיף היה שאגש ישר לכתביו של מאיר עצמו (ספר הפרוזה "ד"ר התחכמות", ההספדים הרבים שכתב) ללא חציצה וסינון. מאמינה שזה יקרה בהמשך :)

גם היחס אל השירים נהדר. כמה משיריו המוכרים זוכים כאן לניתוחים מילוליים ומוזיקליים מפורטים ומושקעים.
גם אם לא הסכמתי עם הפירושים לטקסטים בחלק מהמקרים, ("מדרש יונתי" ו"שדות גולדברג", למשל) ניכרת ההשקעה והאהבה לשירים, ומצאתי את עצמי מחיכת מאוזן לאוזן כשהפירוש היה כל כך מדויק וכל כך הולם את מאיר. כי מאיר הוא-הוא היצירה שלו, לגמרי, ואין לי את היכולת לעשות הפרדה כאן בין האמן ליצירתו. (זה אפשרי בכלל?) אין שום מחיצה. כמו בציטוט שהבאתי למעלה, השירים היו בו-בתוכו, חלק מנפשו שהתחנן לצאת אל העולם.

אפשר עוד לספר רבות על מאיר, על החיוך המזמין והעיניים היפות, שמאחוריהן הסתתרו קדרות ודיכאון שתקף אותו לא מעט במהלך שנותיו. על הגחמות שלו כלפי תרצה אשתו וילדיו שירז, שחר ואהוד, אבל גם על האהבה הגדולה שהיתה לו כלפיהם וגם על החברויות המדהימות שהיוו חלק חשוב בחייו.
על הפתיחות הרבה שלו, אולי מדי לפעמים. אבל בסופו של דבר יצאתי מהספר הזה עם המסקנה שהיתה לי עוד לפני שקראתי אותו: מאיר היה בן-אדם. על כל המשתמע מכך. ולכן אני כל כך אוהבת אותו, גם אם אני לא מסכימה עם דברים רבים שעשה או אמר. הוא היה בן-אדם בכל מישוריו, הוא היה אותנטי, ומבולבל ומפוזר, וחכם ומחוכם ומתוחכם, ובו בזמן תמים כמו שה. הוא היה נהדר. וצר לי על שנתו האחרונה שהיתה קשה מאד, על טעויותיו, ועל מותו, שאולי היה בו איזה חלק שרצה בזה כבר, אבל הצער על עזיבתו בטרם עת אצל אלה שאוהבים אותו קיים ונוכח.
מאיר אריאל הוא היוצר האהוב עלי כבר מעל ארבע שנים בזכות תכנית לילה ברדיו ששודרה ביום השנה ה-18 למותו, שם דיברו מיקי קם ויהודה עדר באינטימיות חמימה על מאיר שלהם, ובזכות אמא שלי שפתאום התלהבה וסיפרה לי והוסיפה על דבריהם. מאז היא המשיכה להכיר לי שירים שלו, וגם אני ממשיכה לגלות אותו בעצמי וזה אף פעם לא נמאס. הקול שלו כל כך... יחודי, משמעותי, שונה במוזיקה הישראלית, שום מילה לא קולעת באמת לקסם שהיה לו. והאנושיות הפשוטה שלו היא משהו שחסר כאן היום. לא פעם אני תוהה: מה מאיר היה אומר על המצב הזה והזה? מה הוא היה חושב?

והאם הגיוני להתגעגע לאדם שמעולם לא הכרת? (כנראה שלא. אבל מה הקשר בין היגיון לגעגוע?)

לסיכום: בסופו של דבר, זו ביוגרפיה. לי קשה עם ביוגרפיות, ולמרות שמאיר נותן לזה אוירה אחרת, נונשלנטית ומרושלת, ולמרות שהדיבור על המוזיקה והמילים של מאיר היה מרתק ונפלא עבורי, עדין הקריאה היתה לי קצת קשה כי ביוגרפיות זה לא בשבילי. אבל מאיר, זה כן.
ועכשיו אנשום לרווחה ואחזור אל ספרי העלילה האהובים עלי.

~


טוב, לא נסיים עם שיר?
חשבתי שאני יודעת איזה שיר אני רוצה לשים כאן, אבל אז נזכרתי בשיר לא שגרתי שגיליתי בזכות הספר: Carry on mister Dylan, שככל הנראה מאיר כתב אותו בזמן שבוב דילן אושפז והיה בסכנת חיים. "בוב דילן הישראלי" כולם קוראים למאיר, ורק אני נבוכה מול המשפט הזה כי בוב דילן ואני אפילו לא ברמה של שלום שלום. אבל אין ספק שמאיר הושפע רבות מדילן (גם מנתן אלתרמן המופלא, אם כבר מדברים), ודאג לו באמת ובתמים. כך נולד שיר יפהפה, באנגלית אמנם, שחיפוש שלו ביוטיוב הניב חידוש די חדש שמבצע אהוד בנו הצעיר של מאיר. בפזמון שומעים את מאיר היטב ובבתים את אהוד. אז זה לא בדיוק שיר מאיר אריאלי קלאסי ואולי העיבוד והסאונד נשמעים טוב-מדי, אבל השיר הזה מרגש מאד בעיני, ובמיוחד המילים: I love you for what you are and for what you are not.
אז מאיר, אני אוהבת אותך על מה שאתה וגם על מה שאתה לא.
(מחילה על הקיטשיות;)
יהי זכרו של אהוב הלב הזה ברוך ♥️

https://youtu.be/TMqUiwww8r4

לפני 4 שנים•מעין
מרוצי העקרב

מרוצי העקרב

מגי סטיווטר

לפעמים אני קוראת ספר ואני חושבת שאני יודעת לומר בדיוק על מה הספר מדבר. אם מישהו ישאל אותי: "היי, על מה הספר הזה?" אוכל לומר לו משהו גנרי כמו: "מסע מפעים של אדם בחיפוש אחר הבת שלו," או "סיפור מרגש על בחורה חולה בסרטן סופני שמתאהבת", והופ, הנה סיכמתי את הסיפור כולו במשפט קצר ותכליתי. מכירים את זה?
אבל ברוב המקרים, במידה והספר לא שטוח כמו בלטה והדפים שקופים מצפיוּת יתר, המשפט המתומצת שאתן יהיה כל כך שגוי. שקרי כמעט. כי הנה, אם ישאלו אותי: "היי, על מה הספר הזה?" אני אוכל לומר: "על מרוץ של סוסי מים מפלצתיים אוכלי בשר." עיקמתם עכשיו את האף בסלידה? גם אני.

ומעבר לגועל, זה פשוט לא יהיה נכון לומר כך. נכון, זה קו העלילה- על המשפט הזה העלילה בנויה. אבל לומר שעל זה הספר מספר נשמע לי כמו שקר גס, ואפילו קצת מעליב, כי אם על זה היה הספר, אני לא היתי בין קוראיו.
גם ביקורת כלפי עיצוב הכריכה יש לי. כלומר, מי אתם, מעצבי כריכות ספרים לנוער שחושבים שכמה טיפות אדמדמות הזולגות על אותיות שם הספר ימשכו את הקוראים הצעירים הצמאים לדם?
זה לא עובד כאן. אמנם יש דם בספר, ויש כמה קטעים לא נעימים לקריאה, אבל לא על זה הספר מדבר.
ועכשיו אפנה לבקר את התקציר, כי אני מתנגדת לשקרים. אני לא אוהבת תקצירים שמוכרים ספרים, כי הם משקרים. הם לא מספרים לנו את האמת! ונער או נערה צעירים שיקחו את הספר לידיהם כי נראה שמובטח פה סיפור אהבה (ובמקרה של ההיסטוריה של הסופרת, בהחלט אפשר להניח את זה), סופם להתאכזב קשות. כי גם זה לא נכון.

אז מה הספר הזה כן?

1. הוא כן קלישאתי, מהסוג המביך. באי הנידח תיסבי, בחורה ג'ינג'ית חמומת מוח בשם קייט (אבל יש כאלה שקוראים לה פּאק (Puck), איך שתרצו) מחליטה ברגע אימפולסיבי להחריד להשתתף ב"מרוצי העקרב", מרוצי סוסים קטלניים במלוא מובן המילה, בהם המתחרים רוכבים לא על סוסים מטופחים ויפים, אלא על סוסי המים המסוכנים, הלא הם ה"קאפיל אישקה". ולמה היא עושה את זה? כדי לעכב בכמה שבועות בודדים את עזיבתו של אחיה הגדול את האי אל היבשת הנכספת.
אבל היא לא הגיבורה היחידה בסיפורנו. מנגד לה יש את שון, צעיר שתקן, מאופק ומבריק בכל מה שקשור בסוסים. אבא שלו נהרג במרוצי העקרב כשהיה בן עשר, וזה בהחלט לא מונע ממנו להמשיך ולרכב על ה"קאפיל אישקה" שאחראים להרג אביו, ואף להיקשר בקשר משונה ולא מובן אל אחד מהם.
די קלישאתי, נכון?

2. אבל הוא גם מפתיע, ומרענן. הוא מרענן כי הנושא והעולם עליו הסופרת מגי סטיווטר בחרה לכתוב לא רגיל (על מי אני עובדת, הוא לא נורמלי) ובהחלט לא שגרתי בנוף הספרים שנוער קורא בדרך כלל. היא לקחה מיתוס מסיפורים איריים/סקוטיים, כבר מקורי למדי, ו"זרקה" - כפי שכינתה את זה – מהמיתוס את מה שלא שייך לסיפור שרצתה לספר. זה די שובר את מעגל הקסם (הכבר לא קסום כל-כך) של – ערפדים-אנשי זאב-פיות-קוסמים-עולמות מקבילים-וחוזר חלילה. חשוב לומר שמגי עצמה לא טמנה ידה בצלחת וכתבה טרילוגיה על אנשי זאב ("הזאבים של גרייס", סדרה לא רעה, פשוט בנאלית ומעט בוסרית), אבל זה שייך לעברה הרחוק, ומאז נראה שהיא הלכה לכיוונים הרבה פחות בנאליים, גם בספר הזה וגם ב"נערי העורב" המיוחד והשונה.
והוא מפתיע כי הספר היה יכול בקלות ללכת למסגרת שבלונית וברורה מאוד, אבל מגי שואפת לסעף את העלילה, להוסיף עוד אירועים ומקרים ודמויות, המון דמויות, גם אם הן לא חשובות במיוחד. היא נותנת לכל דמות את רגע התהילה שלה, גם אם הוא עלוב למדי ולא משפיע על העלילה. וזה מה שנותן את התחושה שאין פה רק שני אנשים - הגיבור והגיבורה, כמו שקורה בספרי נוער רבים, כאילו רק הם ו/או חבורתם המצומצמת הם החשובים, אלא אי שלם שעליו אנשים שונים ומשונים (ונהדרים), וכל אחד מהם חשוב לבניית הסיפור שמגי רוצה לספר.

3. אבל... לא נעים לומר, הוא קצת מגוחך. וצפוי להחריד, בחלקו. כי האופן שבו בחרה הסופרת להניע את העלילה הוא מגוחך, בעיני. ולא אמין במיוחד. פּאק היתה יכולה לעשות עוד אלף דברים כדי לשכנע את אחיה להישאר עוד קצת זמן באי, ורק לא את המעשה המטורף הזה. והספר היה יכול בקלות להיגמר כשפּאק ושון כלל וכלל לא מיודעים זה לזו. ולמה, באמת למה שאנשים מיושבים בדעתם יחליטו כל שנה מחדש לסכן את חייהם בשביל להשתתף במרוץ קטלני, לחיים ולמוות?
והמעשים הקיצוניים שחלק מהאנשים מבצעים... על סף הגיחוך יתר, הדרמטיות המטרידה.
(אבל אולי אם מקלפים את השכבות קצת, כך נראה לי, מגלים שכנראה פּאק רצתה להתחרות ולהראות מה היא שווה ללא כל קשר לאחיה ולעזיבתו. ושון פשוט רצה להכיר את פּאק, רצה ממש. ויש עוד הרבה סיבות, או סיבה חשובה אחת, לאנשי האי לרכב על ה"קאפיל אישקה" מלבד להגיע למקום הראשון ולזכות בכסף. וכל המעשים והדברים שנאמרים בגלוי, למעשה מכסים על רבדים עמוקים ממה שנראה.)

4. והספר הזה שנון. פּאק שנונה ללא ידיעתה, ושון הוא חוד משונן ודוקר, ושלל הדמויות כתובות באותנטיות (כבר אמרתי שהדמויות נהדרות?) כזאת שלא אתפלא אם מגי סטיווטר מכירה אנשים שהם אחד-לאחד כמו בספר, ואולי גם אתם.
ולעיתים הוא מגלגל מצחוק. בגלל משפטים משונים שנאמרים ברגעים משונים, והאותנטיות שיש בתגובות, או במחשבות הנחשבות למול אמירות מטופשות היא פשוט מסחררת.

נמאס לי מהתבניתיות שקבעתי לי, אז אמשיך לכתוב בשצף:

זה ספר על יציבות. על אי קשה ומסולע שאנשיו שולחים שורשים עמוקים ואוחזים בו ובמסורותיו העתיקות, מהימים ההם בהם סוסי מים ענקיים ומרהיבים החלו לעלות בכל סתיו אל חופי האי. על מורשת שלא משתנה ולא תשתנה, ואם האי תיסבי וה"קאפל אישקה" הפראיים היו קיימים, אני בטוחה שגם בימינו אנו המרוצים היו מתקיימים, אפילו אם כל העולם היה קם עליהם לכלותם בשל הברבריות של מורשת זו.

וזה גם סיפור על אהבה. אבל לא סוג האהבה שהינו מצפים לקרוא עליה בספר נוער (שגם ממנה יש כאן, בליבלובה הראשוני), זה סיפור על מעשי אהבה שנעשים כל הזמן באופן לא מודע, ונסתרים ועלומים אף מעיניהם של אלה שעושים אותם. האהבה מניעה את רוב הסיפור הזה, והיתי צריכה כמה וכמה פעמים לקרוא את הספר בשביל להגיע להבנה היפה הזו.
וזה גם סיפור על קנאה. אבל היא דוקא מתבלטת כטווס מנופח, ומקלקלת את השורה.

הספר הזה הוא אחד הגילטי פלז'ר האהובים עלי, קראתי אותו לראשונה בגיל שלוש עשרה, ומאז עוד 5-6 פעמים אם אני זוכרת נכון. אני יודעת לצטט ממנו חלקים בעל פה ואני תמיד-תמיד צוחקת בחלקים המצחיקים, לא משנה עד כמה לעוסים ומוכרים הם עבורי. מכך, אני מודעת היטב למגרעותיו של הספר הזה שבהחלט קימות, כמו הנטיה להגזמתיות וכן, סכנת שעמום המרחפת לפעמים מעל הדפים. ואני יכולה להתחבר לאלה שירתעו מהמשפט הגנרי שאפשר להדביק לספר הזה (מרוץ של סוסי מים מפלצתיים וכו'). אבל אם מצליחים להתגבר על סיפור המעטפת הלא אלגנטי של הספר, שלא לומר מחריד, מגלים זהב די טהור. הוא קצת נפגם בשל תנאי מזג אויר ובערמת הזהב מסתובבות גם כמה מתכות פחותות ערך, אבל התוצאה יפה ובוהקת, וקוראת לי לחזור אליו שוב ושוב ושוב.
אז עבורי הוא עומד במבחן הזמן, לפחות לבינתיים, בעוד שספרים אחרים שאהבתי באותה תקופה גרמו לי לגחך כשקראתי אותם בשנה-שנתיים האחרונות. ולא גיחוכים מהסוג המחמיא.
אבל רק על עצמי לספר ידעתי, ואם תטרחו להיכנס לעמוד הספר תוכלו לראות שהדעות חלוקות, כי יש כאן לא מעט דברים לחלוק עליהם, כפי שנסיתי לתאר בעצמי.

חג שמח :)

לפני 4 שנים•
★★★★★
•מעין

ביקורות נוספות על "הגן הכימי - הקמילה"

הגן הכימי - הקמילה

הגן הכימי - הקמילה

לורן דסטפנו

קצת לא מובן לי איך ומדוע נכתבות טרילוגיות,ומה המנגנון שגרם לכך שהשנים האחרונות משופעות בהן. בכל אופן, הנה טרילוגיה חדשה, ולפי הספר הראשון נראה שתעורר עניין לפחות כמו טרילוגיות אחרות.

מדובר בדיסטופיה. המדע הביא את האנושות להישגים עצומים - מחלות קשות ומומים מוגרו מהעולם. אנשים לא יחלו עוד בסרטן ויאריכו ימים בבריאות ובנעימים. אלא שהשמחה הייתה מוקדמת מדי. בני הדור הראשון אכן מאריכים ימים בבריאות איתנה, אך ילדיהם נתקפים במחלה מסתורית, כנראה וירלית, הגורמת למותם בגיל צעיר - הבנים מתים בהגיעם לגיל 25 והבנות מתות בגיל עשרים. איש אינו מתחמק מגורל זה.

בנוסף לצרה זו, לפי עלילת הספר רוב כדור הארץ שומם מאדם ואפוף ברעל ובקרינה. לא מפורט מה היה המצב שגרם לכך, איזו מלחמה הייתה זו, אך המקום היחיד ששרד הוא צפון אמריקה (כמה נוח ומתאים. הרי ברור שכך יהיה! דווקא נראה לי הגיוני יותר שבמקרה זה תשרוד יבשת אפריקה, שאליה מכוונים פחות טילים גרעיניים ככל הנראה...).

מדענים עושים לילות כימים למצוא תרופה לווירוס הבלתי ידוע, אך בינתיים חלים שינויים חברתיים עצומים. מתרבים היתומים מפני שההורים נפטרו צעירים כל כך לימים, נוצרים בתי יתומים שרבה בהם האכזריות, ובנות צעירות מחונכות שם להיות רעיות צעירות (מאוד) לאדונים עשירים. הן צריכות להספיק ללדת יורשים לפני מותן, ילדים שאותם לא יזכו לראות גדלים ומתבגרים.

עלילת כרך זה עוסקת באחת הנערות שנחטפת על ידי מדען עשיר כדי להיות אחת מרעיותיו של בנו. הספר מתוארים החיים של ריין כאחת משלוש רעיות-אחיות בבית מפואר, שהוא בעצם בית כלא עבורה. גם סיפור אהבה מתחיל להבשיל.

אם ספר נוער הוא ספר העוסק בבני הנעורים - אז זה ספר נוער.
אם ספר נוער מוגדר כספר שבו העלילה חשובה מבניית הדמויות והרקע באמינות (קצת מעליב לחשוב כך) - אז זה ספר נוער.
אם סיפור אהבה תמים וראשוני בין צעירים אמור להיות מתאים לספר נוער - אז זה ספר נוער.
אבל מה באשר לתיאורים קשים של חטיפה, רצח, ניכור אנושי וחברתי, מוות נורא ממחלה חסרת מרפא, שבי וסכנת מוות?

לא המלצתי לבתי בת ה-13 לקרוא אותו כעת. אולי בעתיד.
בכל אופן, בשנים האחרונות בני נוער נחשפים לספרות המיועדת להם הכוללת תיאורים קשים, וגם בזה יש משהו של הרגל. מה שהיה מזעזע פעם, יזעזע פחות היום. וחבל שכך.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
הגן הכימי - הקמילה

הגן הכימי - הקמילה

לורן דסטפנו

"היי מיטה רועדת שלי -
היי שמיכה ששוב נפלה לרצפה באמצע הלילה ובגללה אני רועדת =.=
והיי ספר שבגללו נרדמתי בשתיים עשרה בלילה אחרי שתי התחבטויות אם לעשות הזרקת קפאין או משקה אנרגיה או משהו!! ___________"
כן, ככה התעוררתי הבוקר.
אז אכן, זה הספר המדובר, זה שבשבילו ובגללו נשארתי ערה עד שתיים עשרה בלילה ושחצי אשמתו הוא שכמעט התעלפתי על השולחן בשיעור מתמטיקה והמורה למתמטיקה גרם לכולנו לעמוד ולקפוץ כי היינו חצי רדומים (רובנו), ואז הוא עוד שלח אותי לשטוף פנים!! ><

כן, הספר הזה דיי הרס לי את היום (בערך) אבל אתמול דיי הייתי בטוחה שמצאתי אותו והגעתי למקום בו אוכל לנוח בשלום (חידוש. זאת לא ביקורת, זאת הצוואה שלי. מאיפה לעזאזל הגעתי ל"מקום בו אוכל לנוח בשלום"?! ם.ם).
אוקיי, אז בחזרה, אתמול השאלתי אותו מהספרייה, ואיפה מצאתי אותו? אתם בטח שואלים.
אז זהו, אחרי חיפושים חוזרים ונשנים במשיך מלא זמן, איפה אני מוצאת אותו?
עמוק עמוק במדפי המבוגרים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני מרגישה
כאילו
נבגדתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
*__________________________________________= (פנס בעין שהייתי ממש קרובה לקבל. אל תשאלו)

אז הספר הזה... הוא חתיכת ספר. באמת יצירת אומנות מעולה ומיוחדת שאי אפשר לא לאהוב.
אז כן, זאת עוד טרילוגייה!! מישהו צריך לעשות משהו נגד הטרילוגיות האלו =.= זה נראה כאילו הסופרים היו חייבים לבוא ולחתוך ספר שלם באמצע.
מעצבנים!!!!!!!!!!!!!!!!!!
או בעצם...
מעצבנות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
כי אני לא זוכרת ששמעתי על טרילוגיה (חוץ מטרילוגיית "מילניום") שנכתבה בידיי בחור. ואני חושבת שמי שכתב את "מילניום" מת. או שלא. אופסי :O

אז הספר הזה בעצם מסופר בזמן הווה גוף ראשון מפיה של ריין אלרי. נערה בת שש עשרה. בעולם מתקדם שבו הכל שונה.
העולם נמצא מרוסק אחריי שהתפשט נגיף כלשהו, וירוס. שמתקיף כל אישה בוגרת בגיל 20, ואיש בגיל 25, (היימיטץ' צרחה שסיפרתי לה את התקציר של הסיפור בשלב הזה: "אבל תוחלת החיים של הבנות יותר גדולה משל בנים!! למדנו את זה!!") הוירוס הורג אותם באיטיות והם לא מצליחים לשרוד אלא כמה חודשים מועטים.
אז למרות שנמצאו תרופות כמעט לכל הבעיות האפשריות, תוחלת החיים קצרה מתמיד.
מה שגורמת התוחלת החיים הקצרה לסחר בנשים היא עלייה חדה. והפיכת כל זה לחוקי לגמרי. חתנים מופיעים עם נשים בפומבי וכולם יודעים שזה לרוב לא מרצון.
אספנים מתגנבים לבתים כדי לחטוף בנות, מכינים מלכודות, עושים הכל כדי ללכוד בנות כל ערב, כדי לתפוס אותן ולקחת אותן. לעיתים סתם ככה מהרחוב, לפעמים בעבודה, ולפעמים אפילו לשלוף אותן ממיטתן שלהן.
ריין נחטפת; והיא בדרך לחתן שהיא לא פגשה, לא רוצה לפגוש, ולא תרצה.

יש לי כמה הערות קטנות לגביי הספר.
מה שהכי הפריע לי בספר הזה היה שבמספר סצנות, ריין כן הראתה אהבה ללינדן. אבל אני לא מבינה איך אפשר לאהוב מישהו שהשכיב ילדה בת שלוש עשרה. ואיך אפשר לאהוב מישהו שחולק אותך עם עוד שתי בנות?!
זה קצת מגעיל.
הדבר הבא, היה ההיריון הלא צפוי, מה שעורר הרבה גועל ומחאה מכמה אנשים פה. כן, גם ממני זה עורר סלידה גדולה למדיי. סליחה.
ועוד משהו, שבמשך כל הזמן הזה (לא שזה מפריע לי באמת, אבל זה פשוט לא הגיוני) איך ריין הצליחה לצאת מכל זה מבלי שהבחור יחשוד בה בגלל שהיא לא נותנת לו... לשכב איתה? (אני מרגישה סוטה =.=)
אבל ברצינות, איך היא יכלה לצאת מזה ככה? תקופה של שנה בערך מתוארת שמה, ואיך היא יצאה טהורה מכל זה בהשוואה לילדה בת שלוש עשרה שלעומתה ראתה כוכבים (כן, הילדה הזאת דיי התרפסה והכל, אבל עדיין!!) והיא עוד האישה הראשונה! הראשונה! זאת שהולכת עם הבחור לאירועים חברתיים ומלווה אותו לכל מקום!
זה היה בלתי הגיוני מצד הסופרת למרות שזה חסך לי הרבה אירועים מגעילים וטוב שכך. אבל אני שונאת שספרים לא הגיוניים לחיים מקבלים תפנית לא הגיונית.
ועוד משהו אחרון שמתקשר לתקופה שעלייה מספר הספר (מבחינת זמן) בערך שנה מגולל הספר את סיפורה של ריין.
ולכולם יש ימיי הולדת.
חוץ ממנה, וללינדן!!
שמישהו יסביר לי.
מה -
הגיוני -
בזה?! =.=
כי שמשלבים את כל ההיריון, והתקופה עם רוז, ואת כל החוויות שעברו, חייבת לעבור איזו שנה.

אוף.
אז חוץ מכמה בעיות סלידות גועל כאלו ונשנות, אני עדיין חושבת שלספר מגיע כראוי לו לפחות חמישה כוכבים, על הדרך שבה לא יכולתי להרפות את האחיזה ממנו גם בשביל ארוחת ערב, ובקושי בשביל מקלחת. על הכתיבה הרהוטה והדמויות המסקרנות, ועל הרעיון הגאוני. ועל הצצה לתוך אפשרות לעתיד. הצצה מאיימת ועם כך מרתקת.

אז אני ממליצה על הספר הזה בחום לאלו שאין בהם תמימות שאפשר להרוס/לרסק/לפורר לעפר שלא יישאר ממנו שום דבר :O

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
הגן הכימי - הקמילה

הגן הכימי - הקמילה

לורן דסטפנו

הוא אכזרי מידי . כואב מידי. מדכא מידי .
אפילו לרגע לא הרגשתי שמחה כשקראתי אותו.. כאילו הספר שואב ממי שקורא בו את כל התקוות לעתיד ..
מסופר על נערה צעירה בת 16, ולפי שנות חייה- מבוגרת .
נשארו לה 4 שנים לחיות. היא נחטפת ונמכרת לאדם עשיר .
יש שם נערות שנרצחות בירייה . יש שם בחור עשיר שלא מודע למה שסובב אותו .יש עולם כה ריקני בחוץ. יש כל כך הרבה מוות. וכאב.
יש תינוק שלאט לאט מתרחק מאימו . ויש דמות אחת. שנאבקת לברוח. ולבלות את ימי חיה האחרונים בשמחה עם אחיה התאום .
ועם האחד שליבה באמת רוצה.
לא טוב לקרוא אותו.
אבל הספר כתוב בצורה נהדרת. זה מעניין וכשנכנסים לתוכו, וקוראים את הדף הראשון.. אי אפשר להניח אותו מהידיים.
הצעה שלי... אל תיכנסו לזה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•טעם~מיוחד
הגן הכימי - הקמילה

הגן הכימי - הקמילה

לורן דסטפנו

"חמוד, מדהים, מהמם ומושלם" לא מתאימים לתיאור הספר הזה, הראשון בטרילוגיה (אי אפשר לקצץ ולהפוך לשני ספרים, לכל היותר?!). במקום זאת, "מעורר מחשבה, חנוק ומעניין" זה נכון.
ציפיותיי מהספר לפני הקריאה: הייתי בטוחה שאני עומדת לקרוא עוד ספר מתבגרים נחמד אך לא משמעותי העטוף בכריכה מושקעת (אם כי במקרה זה - לא יפה), עד שקראתי את התקציר: "מה היה קורה לו ידעתם כמה זמן נשאר לכם לחיות?" - נשמע טוב, בהחלט משפט מבטיח, אם כי בפועל זה לא היה מה שציפיתי - "ליצור גזע מושלם..." - לא הייתה לכך התייחסות בספר, אך זה מיד הקפיץ אותי ל"עולם חדש מופלא" משום מה...

ההרגשה הכללית היא שהסיפור רץ קדימה, רוצה רק להתקדם ולפרוץ, כאילו היה PREQUEL (והוא לא), הקצב מהיר מבחינת הכתיבה אם כי אטי מבחינת העלילה (מוזר, לא? התוצאה: תחושת עומס לכל אורך הסיפור). עם זאת בניגוד מעצבן הסופרת חזרה שוב ושוב על אותם דברים ותיאורים וזה שעמם במידה מסוימת. ברם, מאד קשה להפסיק לקרוא, מדובר בספר זורם במיוחד שאפשר לקרוא ביום או ביומיים.

נקודה זו מעלה סוגיה אחרת: בספר הזה יש הרבה בעיות עם הגיל. למשל: המספרת מאשימה את לינדן שהכניס להיריון ילדה כה קטנה (בת 14) - בעוד היא עצמה מבוגרת ממנה רק בשנתיים וכבר נחשבת בתולה זקנה. זה היה יכול להיות מוסבר אם 20-25 היה באמת הגיל המקסימלי בתקופה ההיא, אבל יש את בני הדור הראשון ולכן זה לא עומד ביחסיות, כי יש להם קנה מידה לשפוט לפיו, למשל, שנה בעתיד זה שווה לחצי שנה בימינו. כמו כן, השימוש בביטוי "ילדות צעירות נחטפות" בפתיחה גם כן מערער את תפיסת הזמן הבעייתית בסיפור: אם הן בנות 14 או 15, ותוחלת החיים היא 20, אז הן ממש בגיל העמידה! (אבל כאן ניתן להסביר זאת בכך שהם בעצם היו אמורים לחיות עד בערך גיל 70, כמונו, אבל הווירוס הקטלני של הדור שלהם קוטל אותם בתקופת בחרותם)
יש כאן המון התנגשויות שמקשות על הבנת היחס לתוחלת החיים ולעולם, ואותי אישית בלבל מאד.

אני חושבת שבאופן בלתי צפוי הסגנון של הספר בהחלט משקף את העולם העתידני שלורן דמיינה: הכתיבה קודרת, אין צבעים, הכתיבה חונקת, עוטפת בחיבוק מוות. כשאני מנסה לדמיין חדר בבית - גם כשיש בו צבעים - אני רואה תמונת שחור-לבן, כמו יצירה של מצלמה ישנה שלא מצליחה לקלוט את הצבע ולהעבירו לנמען: בכך, הכתיבה עושה מימזיס מצוין לעולם בו היא חיה.
הדבר היחיד, בעצם, שלא נהניתי ממנו במיוחד היה הבניה של הדמויות. ריין, הדמות הראשית, יפה ונבונה למדי אם כי הפרספקטיבה שלה מוטלת בספק. אני מניחה שזה קורה בכל ספר עתידני, כי ההשוואה להווה - לאיזושהי מאה עשרים/ואחת, מאות שנים לפני תחילת הסיפור - היא כמעט בלתי נמנעת - אך במקביל מדרדרת את האמינות. כמה פעמים ביום כבר יוצא לכם לחשוב על תקופת האבן, בה נשים פרנסו את רב החברות בהן חיו והגברים ישבו בבית לשמור עליו - ולהשוות אותה לימינו, בו נשים אמנם עצמאיות במדינות מסוימות - אך הכל נשפט על פי קנה מידה מסוים, מערבי.
בדוגמא הנ"ל, קנה המידה הוא הזמן - התרבות המערבית מול חברות אחרות שמתקיימות בעולם בזמננו אך אינן חולקות את תרבותנו. ב"הקמילה" קנה המידה הוא אחר, הוא רחב יותר: איך ייתכן שנערה בעוד שנים רבות תחשוב על העבר כאילו הוא נלקח ממנה - כאשר היא בעצם כמעט ולא יודעת עליו דבר? זו נקודה שקשה להסבירה, אם כי אני מניחה שכמה מקוראות הספר עשויות להנהן לשמעה.

דמויות המשנה בחברה הפוליגינית הזו דווקא היו נחמדות ואמתיות: בהתחלה המספרת תיארה אותן על פי מראה חיצוני ודבריהן, ואנו חשים ניכור כלפיהן, אך ככל שהזמן עובר והיא לומדת להכירן, כך תחושותנו כלפיהן מתרככות. לגבי לינדן, הבעל שנמנעת ממנו גישה לעולם החיצוני וחי תחת כיפת זכוכית עם כפית שמנת בפיו - הוא תמים מדי לטעמי. אינני יודעת איך לתרגם באופן קולע את dull, אבל זה הוא: משעמם, חולמני, אין בו דבר משמעותי.
כראוי וכצפוי בספרים דיסטופיים, משולש אהבה. לא מהחביבים עליי, זהו טרנד משמים בעיניי (משמים, אגב, גם מתאים לdull ולאפיונו של לינדן) ועל כן הוא הוריד משמעותית את קרנו של הספר בעיניי, למרות שאיננו הדבר המרכזי.


לא אקרא את הספר הבא.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נערה עם קעקוע דרקון
הגן הכימי - הקמילה

הגן הכימי - הקמילה

לורן דסטפנו

אני לא יכולה לדרג, כי הדעה שלי על הספר הזה ממש לא נחרצת.
יש לי פגם מולד ומעצבן למדי- כשאני צריכה לבחור ספרים במבצע בחנות, לפחות אחד מהם יתברר כבחירה גרועה, ולפחות אחד יתברר כמשעמם.
אז נכון, הספר הזה לא גרוע ולא משעמם, אבל אם הייתי יכולה לחזור שוב לרגע בו בחרתי לקנות אותו- לא בטוח שהייתי עושה את אותה בחירה.
--אזהרת ספוילרים חמורה!!--
טוב, העולם שבו מתקיים הסיפור פשוט מזעזע, אין מילה אחרת לתאר את זה. חוץ מהעניין של המוות בגיל צעיר, החיים של ריין בחוזה של לינדן פשוט גרמו לי להצטמרר. ולמה?
טוב, הואו נגיד שלינדן אשבי, למרות היותו דמות מספר, הוא אחד האנשים היחידים שגרמו לי לרצות לעשות רישיון לאקדח (האדם הראשון שגרם לי לרצות את זה היה המורה שלי לספורט, אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת).
לינדן פשוט מגעיל- כשהוא באבל על רוז, כולם צריכים לנחם אותו ולשמש לו משענת, אבל בשום אופן לא לעצבן אותו או לדבר איתו. הוא לוקח כמובן מאליו את זה שריין צריכה לסבול את היבבות שלו ולחבק אותו ולישון איתו- כשהוא שלף אותה מאמצע החיים שלה רק כי היא יפה.
אבל כשריין מתאבלת על ג'נה- הו לא, למה שהוא יניח לה לנפשה? הרי ברור שהיא תרצה לדבר עם לינדן חסר הטקט והרגישות כשלפני כמה שעות היא איבדה את חברתה הטובה ביותר.
חוץ מזה, לינדן בטוח לאורך כל הספר, שהנשים שהוא בחר כמו מלפפונים בשוק רוצות וחייבות לספק את רצונותיו. לפעמים ההתנהגות הדוחה הזו שלו ממש גובלת באונס, ולא אכפת לי שהוא לא ידע שהן לא רצו להיות הרעיות שלו! הוא לא היה אמור להתנהג ככה בכל מקרה! זו אהבה, מבחינתו? להכריח בחורות אומללות להיות הנשים שלו ולקחת אותן לאירועי אדריכלות חגיגיים ומטופשים בתמורה?
בקיצור, לינדן הוא זה שגרם לי להזדעזע מהספר. לינדן, ואבא שלו עם ניסוייו המחרידים. אם זו הייתה המטרה- ברכותיי לסופרת, היא הצליחה בה, לפחות במקרה שלי.
מנגד, ממש אהבתי את הרעיות- ובייחוד את ריין המרדנית, שלא מתייאשת לעולם מאהבה אמיתית ומהגעגועים לאחיה ולחיים נורמליים.
למרות שלא תמיד הבנתי איך היא מסוגלת לסבול בכלל את הנשימה של לינדן על העור שלה, מאוד אהבתי את הלוחמנות שלה ואת הסירוב שלה לשחק לפי הכללים של העולם המעוות שלה.
אהבתי גם את ג'נה החכמה,הרגישה והאומללה, למרות עברה המפוקפק, ואפילו את ססילי לפעמים.
אז אם היה לכם כוח לקרוא את כל זה, הבנתם שאין לי מושג ממשי מה דעתי לגבי הספר. הוא מזעזע, אבל גם מותח ומעניין. הוא מטלטל, אבל גם במובן הטוב.
אז בשתי מילים:
בהצלחה לכם.

לפני 13 שנים•לואיזיאנה מנטש
הגן הכימי - הקמילה

הגן הכימי - הקמילה

לורן דסטפנו

וואו. אף פעם לא קראתי ספר מבלבל כל כך. דעותי ממש חלוקות בעניין הספר הזה. היו קטעים מדכאים ואכזריים (לא אלימים, המבין יבין), אבל היו גם קטעים מותחים בצורה יוצאת דופן, קשה להניח את הספר מהידיים, הכתיבה מעולה, הסברים יפים, ועלילה מרתקת.

הספר מתרחש, כמו המון ספרים שיצאו בזמן האחרון, בעתיד הרחוק והטראגי (ואני לא אומר שהספר הוא חיקוי של "משחקי הרעב"). בעידן בו מתרחש הספר, רק אמריקה הצפונית שרדה, ושאר העולם נחרב על ידי פצצות גרעינית. לאחר שהמדע הצליח להפוך את בני האדם לחסינים ממחלות, התברר הדור הבא נולד עם וירוס קטלני, שהורג את כל בנות הדור החדש בגיל 20, ואת הבנים בגיל 25. מדענים מנסים למצוא תרופת נגד, אבל הם לרוב נכשלים. ריין נחטפה ביחד עם עוד כמה נערות לאחוזה, ושם מחתנים אותם ללינדן, הבחור העשיר לנותן להם את העולם באריזת מתנה, במטרה שהמין האנושי יתרבה. אבא של לינדן הוא מדען שמנסה להציל את המין האנושי. במהלך הספר מתגלים סודות מצמררים, יש כל מיני נקודות מפנה, נרקם סיפור אהבה בין ריין למשרת, וריין מנסה לברוח כדי לבלות את ארבע שנותייה האחרונות עם אח שלה.

אני אתחיל מזה שריין היא דמות מדהימה. יש לה מחשבות מדהימות על החיים ועל העולם, היא חזקה, וכיף להזדהות איתה. עצוב שהיא חיה בכזאת מציאות. היא גורמת לקוראים להישאב לעולם שלה, ולהרגיש את מה שהיא מרגישה. אהבתי את התכונות שלה. היא פשוט דמות מושלמת.
ג'נה, היתה אחת הדמויות האהובות עלי. היא הייתה הכי אמיתית.
ספויילר
היה לי עצוב שדמות כל כך מעולה מתה כל כך מהר. זה לא הגיע לה. הכל בגלל ססילי! אבל לססילי אני אגיע בהמשך.
סוף ספויילר

ססילי הייתה הדמות הכי מבלבלת שקראתי עליה. היו רגעים שכעסתי עליה, אבל לרוב ריחמתי עליה. היא דמות תמימה מאוד, ולפעמים התמימות שלה זעזעה אותי. היו רגעים שריחמתי עליה, רציתי לנחם אותה והוציא אותה מהאחוזה הזאת, והיו רגעים שרציתי לתת לה סטירה מצלצלת ולצעוק עליה: "תתעשתי על עצמך!". היא הדמות שהכי נפגעה בספר, אבל מה שהיה מוזר זה שהיא לא שמה לב לזה, חשבה שזה טבעי ולקחה את זה בצורה יפה.
ספויילר
הקטע עם ההריון היה מגעיל. אני לא מבין איך ססילי שיתפה פעולה עם לינדן, ואיך לינדן העז להכניס נערה בת 14 להריון. הסופרת הייתה צריכה להעלות את הגיל של ססילי, או להוסיף עוד כלה יותר מבגורת שתיכנס להריון. אבל אני לא אומר שאם היו את השינויים האלה זה לא היה מזעזע. זה היה פשוט מגעיל וזו הסיבה שנתתי ארבע כוכבים.
בדרך כלל על חולניות יתר בספר אני מוריד כוכב אחד.

המערכת יחסים של לינדן עם שלוש כלות בו זמנית היתה חולנית גם. לינדן הפך לדמות שנואה עליי, אבל לא כמו אבא שלו. ווהן היה מגעיל פי שניים מלינדן. רציתי שהוא ישלם על מה שהוא עשה בספר, אך לצערי בסוף הניחו לו בצד, וריין השאירה אותו באחוזה. אני בטוח שאת העונש שלו הוא עוד יקבל מתי שהוא...
סוף ספויילר

אני עדיין מבולבל מהספר. מצד אחד הוא היה חולני בחלקו, אבל בחלקו הוא גם היה מעולה, מרתק, ומדהים. אני גם לא הבנתי לאיזה קהל הספר מופנה. הסופרת בהחלט מוכשרת, ומוזר לחשוב שזה הספר הראשון שלה. אני לא יודע אם להמליץ עליו או לא. זה מורט עצבים!!!!!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•דיימון סאלבטור
הגן הכימי - הקמילה

הגן הכימי - הקמילה

לורן דסטפנו

המחשבה על העתיד היא מובנת מאליה. כולנו מדמיינים איך נראה בעתיד, עם מי נתחתן, אם יהיו לנו ילדים, במה נעבוד, איזה חברים נרכוש, מה יקרה בחיים שלנו. אנחנו מעדיפים לדמיין עתיד ורוד, חיים פחות או יותר מאושרים. מה לעשות שהחיים לא תמיד כאלה, אבל המחשבה על חיים כאלה בעתיד גורמת לנו להיות שמחים קצת יותר. לפעמים אנחנו יכולים גם לתכנן אותו לפרטי פרטים. איך נקרא לילדים שלנו, איך תיראה החתונה שלנו, מדמיינים את הדירה שבה נגור ואיך נעצב אותה ואת העבודה המושלמת בשבילנו. אבל כמו שג'ון לנון אמר, החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות, ובזמן שאנחנו עסוקים בלתכנן את החיים העתידיים שלנו, שקרוב להניח לא יהיו מושלמים כפי שתיכננו, אנחנו מחמיצים ומפספסים את ההווה, העיקר.
אבל בואו נעזוב את העתיד שלנו, של כל אחד לעצמו. העתיד של העולם. מישהו פעם חשב עליו? נראה שאנחנו קצת עסוקים איש איש בבעיותיו מפני לחשוב על עתיד של עולם שלם. זה מובן. כמו כולם גם אנחנו מזהמים ומשחיתים, אפילו בלי לשים לב את העולם שלנו. אפשר להגיד שאנחנו אנוכיים, אבל זה לאו דווקא נכון. אנחנו פשוט עיוורים- ועד שלא תהיה בעיה אמיתית שתאיים עלינו באופן בירור (למרות שיש כאלה והרבה- אנחנו פשוט לא שמים לב) אנחנו נמשיך להיות כאלה. אבל כמו כל בני האדם (ואולי אני קצת סותרת את עצמי כאן) אנחנו שואפים למצוא פתרונות לפגמים שלנו- מחלות, עוני, רעב. להיות מושלמים. ולפעמים דווקא הניסיון הזה לתקן פגמים טבעיים אצלנו, מוליך לדברים שליליים עוד יותר. אנחנו לא מוסגלים לקבל את העובדה שאנחנו לא מושלמים. שואפים להשאיר עולם יותר טוב, אבל לא מסוגלים לעשות משהו ממשי בשביל זה. רובינו, לפחות.

הסיפור מתמקד בריין, שחיה בעולם עתידני. כל העולם נחרב מפצצות גרעיניות והאיזור היחיד ששרד הוא צפון אמריקה. בעולם שלה, לפני כמה שנים מצאו תרופה מושלמת לסרטן- ואנשים נולדו מושלמים- חזקים וחסינים מפני כל מחלה. גם הילדים שלהם נולדו מושלמים אפילו יותר מהם, חזקים יותר מהוריהם. אלא שמשהו השתבש בדרך, ובמקום שהם יזכו לחיות עד גיל מאה ועשרים בעושר ואושר, הם זכו רק לעשרים או עשרים וחמש שנים של חיים. אם את נולדת בת, בגיל 20, בוודאות תחלי בווירוס שיקצור את חייך. אם יש לך מזל ונולדת בן, אז זכית בעוד חמש שנות חסד. העולם הזה יצא מכלל שליטה, והחיים איבדו את הערך שלהם ואתה קנה המידה שלהם. האנשים חיים בתנאים מכפירים, בנות צעירות נמכרות לזנות, ואחרות נחטפות ונמכרות ככלות צעירות לאנשים עשירים כיצורי הרבעה. בתוך העולם הזה המבולבל, שאיבד את האיזון, מתייחסים אל אנשים כחפץ, ילדים קטנים גוועים ברעב בבתי יתומים, ילדות קטנות נכנסות להריון ויולדות בגיל צעיר, אנשים עשירים חיים בתוך בועה ולא רואים את המתרחש סביבם, והורים צעירים לא זוכים לראות את בניהם ובנותיהם גדלים. בין כל זה ריין, הגיבורה, נחטפת ונמכרת ככלה ללינדן, אדם עשיר. שתי הבנות האחרות שנבחרו לשמש ככלות יחד איתה משלימות עם גורלן, אבל היא רק מייחלת לברוח, לאפשרות לחופש, לחזור לאחיה התאום ולבלות את ארבע שנותיה האחרונות במקום אחר. הספר מתאר את חייה באחוזה של לינדן ואביו, המשמשת עבורה כמעין בית כלא.

עוד לא נתקלתי בספר שמעז לדמיין עולם אפל כל כך. גם לא משחקי הרעב, כאוס מהלך או מפוצלים, למשל, לא מעיזים לדמיין עולם כל כך נורא. העולם שבו ריין חיה הוא חסר כל תקווה, הייאוש והטירוף שולטים באנשים. זה עולם שבו כל אחד כבר מזמן השלים עם גורלו. עולם שאנשים איבדו את התקווה להילחם ושכחו מהו ערכו של החופש.
הספר הזה הזכיר לי את המשפט הידוע: "אנחנו חולמים להשאיר עולם יותר טוב לילדים שלנו, אבל שכחנו להשאיר ילדים טובים יותר לעולם שלנו." ולמרות שהוא קצת קלישאתי, הוא נכון. רצנו בניסיון לתקן את הפגמים בעולם שבנינו, וחלקינו שכחנו מה צריך להעביר הלאה.

הסיפור מתואר ברמה מאוד שטחית, הן מבחינת הכתיבה, העלילה ודמויות. זאת מן הסתכלות לרחוק לאופציה איומה לעתיד, אבל זה רק מבט מלמעלה. הסיפור לא מעמיק, סיפור האהבה שטחי מאוד והתיאורים שלו מרגישים קרים ורחוקים (כנראה שבחיים כל כך קצרים אין זמן להעמיק), העלילה חוזרת על עצמה שוב ושוב ולא נותנת לנו שום ערך מוסף. הדמויות כלואות בבועה של עצמן ושוב לא רואות שום דבר מעבר, שטחיות וחלקן גם סטריאוטיפיות. בנוסך לכך הוא כמובן, איך לא, מאוד צפוי. בשלב מסוים הוא מפסיק לעניין אבל ממשיך לדכא.

בקיצור, לא ממליצה. סתם מדכא ולא שווה את הדיכאון שלו הוא גורם. סופר אחר היה מצליח להעביר את הסיפור הזה הרבה יותר טוב, להעניק משהו מעבר ולא רק מעין הצצה מהצד.

הלכתי להשאיל ספר בדיחות מהספריה שישפר לי את המצברוח, בתקווה שלא יקנסו אותי במאה שקל על הספר שלא החזרתי ממרץ.:)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אריאל
הגן הכימי - הקמילה

הגן הכימי - הקמילה

לורן דסטפנו

אני:"אלה, על מה מסופר הגן הכימי? את ממליצה?"
אלה:"ספר מדהים! קחי, תקראי את התקציר.."

(אני קוראת את התקציר...)

אני:"אהה... זה פנטזיה.. לא לא אני לא אוהבת ספרי פנטזיה.."
אלה:"קחי אותו, תנסי אם לא תאהבי, תפסיקי באמצע... מה יש לך להפסיד?"

........

קודם כל אני רוצה לציין שבמקרה הזה, הפסד הוא הימנעות מקריאת הספר הזה!

כמו שציינתי בהתחלה, אני לא חובבת מושבעת של ספרי פנטזיה, ובכל זאת "הגן הכימי" נכנס לרשימת הספרים הטובים ביותר שקראתי!

העלילה גאונית, הספר כתוב היטב והדמויות מרתקות ומרגשות.
הגעגועים של ריין לחייה הקודמים, טוב הלב שגילתה כלפי הדמויות האחרות בסיפור ואומץ הלב שלה מרגשים ומעוררי הזדהות.


לסיום, "הגן הכימי" זהו אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי.
ממליצה מאוד, לכל אחד-בכל גיל! :)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•SR
הגן הכימי - הקמילה

הגן הכימי - הקמילה

לורן דסטפנו

~התרעת ספויילרים~

אני מסתובבת לי בסטימצקי בחופשת פסח נראה לי, מחפשת ספרים לקנות. קניתי את מחוננת ואותו, הוא פשוט עניין אותי.

והעניין נמצא אצלי כנכון. התרפיסטית שלי אמרה שילדים עם בעיות קשב וריכוז נמשכים יותר למד"ב ולפנטזיה, וזה בהחלט יכול להיכנס לקטגוריה הזאת. ועדיין, הוא לא דומה לשום ספר שקראתי עד עכשיו.
מהרגע שפתחתי אותו לא הפסקתי לדמיין - את ריין, עם השיער והעיניים שלה, במחסן ההוא, נבחרת בידיו של הגבר עם השיניים הזהובות, שמאוחר יותר יתגלה כבעלה; את הפלאשבקים, בהם רוואן והיא מנסים להגן על עצמם ללא הצלחה; את ססילי, הקטנה והאדמונית ואת ג'נה, הגבוהה ושחורת השיער; את גבריאל, את לינדן, את ווהן, את כולם פשוט. וכל פרט נוסף נראה לי הכי חשוב.

מהפעם האחת שקראתי את הספר, העליתי לעצמי מסקנות - אולי זה לא ווהן שמשחק בכולם, אלא ססילי? אולי אם ריין לא הייתה יוצאת מהבית היא לא הייתה גומרת ככה? אולי אם גם לגבריאל הייתה משפחה? אולי אם גם הוא נלקח?
ואולי ואולי ואולי. ואני מפחדת לכתוב את ההשערות שלי בכריכה כמו שאני תמיד עושה, כי אולי אחותי בת ה-11 תקרא אותן, ותדלג על כל הספר. היא ראתה אותי קוראת אותו והחליטה שגם לה בא לקרוא אותו. ממש חידוש, אחותי קוראת ספרים.

ממש נסחפתי עם הרגשות. רגשות יתר. בכל מוות של דמות, כמה שהיא חשובה יותר כמו ג'נה המוות פוגע בי יותר.
בכל ניסיון בריחה, כמה שהוא מסוכן יותר אני חוששת יותר לחייה של ריין.
ובסוף הספר, כשהם ברחו. הרגשתי הקלה, אבל גם חרדה - מה יקרה בספר הבא? מה יקרה ב-Fever?

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Maddie Lautner
דירוג
5.0
לפני 13 שנים

“אוי ויי זמיר. למה קראתי את זה ? הספר כתוב נפלא , הדמויות מודגשות יפה. אבל מבאס. עצוב. עגום נוראי מ”

26/50
ביקורות על הגן הכימי - הקמילה
הבאה
אחת:)
לפני 12 שנים

“הגן הכימי. הספר הכי מוזר, מבלבל, ואישכהוא גם ממכר - שקראתי אי פעם. נתחיל מהדברים הטובים שבו: הוא”