בספרו "סוכריות מן השמים" מגולל גיל חובב סיפורים מתולדות משפחתו, בתירוץ של הבאת מתכונים למאכלים אהובים מימי ילדותו. כל הדמויות המופיעות בספר מתוארות ביד חיננית ואוהבת, אבל עולה על כולם סבתו נונה. נונה, היא לאה אבו שדיד, רודה ביד רמה בביתה, מטפלת בנכדיה באהבה רבה, וממשיכה לשוחח שיחות ארוכות וקולניות עם בעלה המנוח בנסיון, הלא הוא איתמר בן אב"י, ועם סניור דילמונדו, הלא הוא אלוהים. הכל כתוב בשפה נהדרת, בצורה חיה ותוססת, מתובלת בריחות מאכלים מסורתיים, בניחוחות רכילות ומציצנות, ומדובקת בכמות גדולה של נוסטלגיה.
ומה מקומה של סקירה זאת דווקא כאן? אני קוראת בספר א', וליבי נמשך לספר ב'. במשפחתה של גבריאלה סיטון זו כבר מסורת, או כפי שהכותבת בוחרת לתאר זאת - "מחלה". אדם נשוי, אך ליבו מושך אותו אל מחוץ לחיי הנישואים. כך נהרסים הנישואים, ובעקבותיהם הנשמות והחיים של כל בני המשפחה, ובעיקר הילדים.
בילדותי הירושלמית לא הרבינו להגיע לחוף הים. הנסיעה הייתה כרוכה בהרבה טרחה ומאמץ, והיה נוח יותר להימנע. מהפעמים הבודדות שנסעתי לים זכורה לי בעיקר אכזבת האוכל. בשעת צהרים, לאחר המנוחה מהנסיעה המטריחה, מהמאבק עם הגלים בגוף שאינו מורגל בשחיה, ומאבק בשמש בגוף לבן וחיוור, הוצאנו את האוכל. וכל כמה שעטפנו אותו סביב סביב, תמיד הצליחו להגיח פנימה גרגירי חול, שחרקו בעת הלעיסה, קלקלו את טעם הכריכים והפירות שהבאנו, ומלאו אותנו באכזבה
"כתיבה עשירה וקולחת" הבטיחה לי הכריכה האחורית. ואני כבר יודעת שאסור להאמין לכריכות אחוריות. ובכל זאת התאכזבתי. כתיבה קלושה ורדודה, בשפה פשוטה ובעלגות. לפעמים זה מתבקש ואפילו אותנטי, כי זו השפה של הדמויות. ואם כך הוא, נראה לי שאפשר היה לוותר ולקצץ, ולא למשוך מונולוגים מתישים על פני פרקים שלמים. אבל גם שלא בתוך ציטוטים הכתיבה אינה עשירה, והתחביר קלוקל, והקריאה דומה כלעיסת כריך עם חול, או כהליכה יחפה על גבי חצץ. צורת הסיפור היא רטרואקטיבית, תמיד בהסתכלות לאחור ומתוך היזכרות, תמיד מתוך סיפור על, וללא הדגמה. וכדי שלא נפספס, טורחת הכותבת פעמים רבות ומסבירה את הנאמר. העלילה אמנם מתפרשת על ארבעה דורות ומדגימה תקופה ומקום, אבל נשארת שם, כאילו די בה בנוסטלגיה לאסוף סיפור ולשאתו על כתפיה. הדמויות אינן מתפתחות, והסיפור מדשדש לכל אורך ארבע מאות וחמישים עמודיו.
זה קצת לא נעים לכתוב ככה, בפרט על ספר ישראלי, שהמחברת שלו יכולה לקרוא את המילים הללו, ולהיפגע. ניכר שכתבה אותן מליבה, מתוך יגיעה רבה, ולאחר תחקיר. מה שחסר לספר זו סכין חדה של עורך. מן הצד השני, אחרי עשרות תשבוחות ותהילות לספר, אפשר גם קצת לאזן. אז קורא יקר, או קוראת יקרה, אם התחלתם את הספר, ואתם תקועים בעמוד 100 או 150 ותוהים אם להמשיך, אומר לכם שאין סיבה לטרוח. מה שהיה הוא שיהיה, ומה שקראתם כבר ימשיך עוד ועוד. אם אתם נהנים מכל דקה - לכו על זה. מי אני שאקשקש על חול ועל חצץ?
