כאשר התרחשה האינתיפדה השניה הייתי ילדה קטנה ואף על פי שהייתי ילדה, זכרתי את הפחד ואת הקושי.
כל שבוע התרחשו פיגועי תופת כמעט כל יום, היית יכול לעלות על אוטובוס לקראת יום עבודה בבוקר אבל לא ידעת אם בצוהרי היום אתה תחוזור לביתך.
כל יום היה כמו רולטה רוסית, הימרנו על חיינו. תקופה לחלוטין לא נורמלית לחיות בה, בייחוד לילדה פעוטה שלצד המשחקים צריכה לחוות אימה.
מהאינתיפדה השניה זכורים לי שני מאורעות עיקריים: פיגוע שהתרחש סמוך למקום שסבתי שהתה בו דקה אחת לפני. סבתי אהבה לצאת לטייל, היא הייתה בריאה ובכושר וכל שבוע הייתה הולכת למועדון החברתי שלה. רצה הגורל ודווקא ביום ההוא התרחש פיגוע, בזמן שטלפונים ניידים בקושי היו בנמצא. אמא שלי הייתה בדאגה גדולה ועד שסבתי השניה לא התקשרה אלינו ואמרה שהיא בסדר, אמי לא נרגעה.
סבתי הייתה כפסע מפגיעת פיגוע קטלני. עד כדי כך הוא היה קרוב שהיא יכלה לשמוע את הפיצוץ מחריש האוזניים.
חייתי בעיר שספגה את מירב הפיגועים, עיר שהטרור בה חגג ואנשים חששו להגיע אליה.
האירוע השני, כאמור, הוא הירצחו של בן דודתי. אירוע שחרוט לי עד היום הזה. אני זוכרת היטב, כילדה בת 7, את אבי מקבל שיחת טלפון מאחיו ואת ההשתנקויות והבכי ואת האמירה החד משמעית: הוא מת.
בתור ילדה, לא בדיוק הבנתי מהו המושג הזה "מת" אבל הבנתי שזה דבר רע והיה לי קושי רב לראות את הוריי במצב הזה. עד היום קשה לי לקרוא כתבות על הנושא, זה מחזיר אותי אחורה, לראות את בני המשפחה, סבא וסבתא, שאינם כבר בין החיים, מתאבלים על מותו...לא נתפס.
ספר זה עוסק באינתיפדה השניה ובקורות הטרור מן הצד המפגע, הצד שלהם, של הפלסטינים, של בנו הבכור של מייסד החמאס, חאסן יוסוף, שהוא לא הטרוריסט האידיאלי, הוא איש דת נעים הליכות שמתנגד במובן מסוים לשפיכות דמים. הוא מתאר את השתלשלות האירועים מראשיתה: החל מהקמת החמאס, אשר היה בזמנו ארגון קטן ופוליטי, כלל לא צבאי, וכיצד עם רבות השנים, הוא התחזק, ביסס את מעמדו, שלטונו, ויצר זרוע צבאית המוכרת לנו היטב גם כיום, לצערנו הרב...אותה זרוע אשר שתכננה את השביעי באוקטובר שפצעיו טרם הגלידו.
נתח עיקרי מהספר עוסק בהתפכחותו של מסעב, בנו של המנהיג הדגול שהיה אהוב על כולם, יהודים ופלסטינים כאחד, אותו אחד שהיה המקורב ביותר לברנג'ה האילסמיתסטית חמאסניקית, הכיר את מנהיגיה, התהלך ביניהם, הוא מגיע למסקנה ששפיכות דמים אינה פתרון. הוא מבין שלשנוא את ישראל זה לא פתרון. הדבר מתרחש באבחה אחת, כאשר, בעקבות קניית נשק לא מוצלחת, הוא נתפס על ידי צה"ל ונזרק באכזריות לכלא, חוויה שמתוארת כאלימה, קשה וטראומטית. תיאורי הכלא היו מעניינים אך מכווצי מעיים, בכל אופן, שם מוצעת לו הצעה של פעם בחיים: להיות סוכן שב"כ. משת"פ. הוא מסכים ונוחל הצלחה רבה ורוכש חברים מהצד הישראלי וגם עוצר את הטרור, אך להצלחה זו, כטבעה של הצלחה, יש מחיר כבד, מחיר של החופש, של השקט הנפשי, וגם אותם מתאר מסעב בספרו, לצד זניחתו את דת האיסלאם והתקרבותו אל הנצרות, שבעיניו היא דת האמת, דת שהותירה בו רשמים רבים והלם מההבדל העצום בינה לבין דת האיסלם אותה ינק מינקותו, דת שמקדשת את המוות אל מות דת המקדשת את החיים, דת שסולחת אפילו לאויבים המרים ביותר שלה.
יתרה מזאת, הספר גם עוסק בהבדלים השונים בין אירגוני הטרור השונים ואף מקדיש חלק נכבד בהתפתחות פת"ח ומתמקד בדמותו של ערפאת, כיצד הוא היה אדם חלקלק ששאף לשלום למראית עין אך בעצם עיקר מטרותיו היה המשך הטרור לשם תועלת כספית. דבר זה גרם לי להבין שהדברים אינם כה פשוטים, שחור ולבן, והמניע האידיאלוגי הרצחני של אירגוני הטרור איננו המניע היחיד ולעיתים לא המניע כלל. הספר גם חשף אותי אל הירביויות בין הפלסטינים לבין עצמם וחוסר האכפתיות שלהם מאנשיהם שלהם, דוגמא טובה לכך היא כאשר אביו של מסעב נכנס לכלא חדשות לבקרים, אף אחד לא נוקף אצבע לעזור להם, אפילו לא בני משפחה קרובים, דבר שמוביל את מסעב, כבן הבכור, לפשוט יד, דבר שאינו מוצא חן בעיני דודו, דבר החושף את הצביעות בקרב החברה הפלסטינית.
מדובר בספר אוטוביוגרפי נפלא, קריא מאוד [ סיימתיו תוך ימים בודדים], פוקח עיניים. טורד מנוחה שהחזיר אותי אל תקופה אפלה שכולי תקווה שלא תשוב עוד. אומנם האירועים בו לא זרים לנו, כישראלים, אך הם מסופרים מנקודת מבט שונה ובהחלט ניתן לשאוב מתוך התובנות שמעניק לנו מסאב. מסאב חושף אותנו אל תחלואות החברה שלו ואף שלנו, במידה מסוימת, הוא חושף את שפיכות הדמים משני הצדדים, שפיכות דמים שהיא מיותרת בעיניו מכיוון שלעניות דעתו יש לחתור לאהבה אינסופית, לקבלת האחר, זאת על פי תורת הנצרות אותה אימץ בחום בשנותיו בארצות הברית, רחוק מכל המהומות כאן. על אף החייל שעשה כאן, הכסף הרב שהרוויח, הוא הרגיש שהדבר גובה ממנו מחיר אישי יקר שלא יסולא בפז, ששום כסף ותהילה לא משתווה לו, דבר שמאפשר לו, בסופו של דבר, לכתוב את הספר הזה, שמתאר את נקודת מבטו החל מינקותא, גיל עשר ועד שנות חיים בוגרות יותר, עשרים ושלושים.
