הספר הזה היווה חוויה משמעותית בשבילי...שאלות של קיום במדינה הזאת, מקבלות תשובה דרך הדפים הנפלאים והצנועים, שנותנים דרור למחשבות ולתהיות שאופפות כל אחד מאיתנו, הישראלים. השד העדתי לעולם ירחש ויתסוס מתחת לרגלינו העייפות, השוחרות למעט מרגוע ושלוות נפש. הספר גדוש בתיאורים וסיקורים המבארים ומנהירים את החיים, כפי שהם משתקפים בעיניו של ילד הגדל בשכונת התקווה בתל אביב, על כל זוועותיהם, בעיותיהם, אהבותיהם, ושמחותיהם. המיקומים המרכזיים, שבהם מתנהלת העלילה, סובבים סביב "מסעדת בוסי" (המסעדה בהנהלת אביו של הסופר), וכן בשכונה עצמה, ובוואדי ששוכן בפאתי השכונה. האהבות, המיתות, הבעיות, הכעסים, כולם יורדים במורד הוואדי, נשטפים כמו עשרה שיפודי פרגית בחמישה בקבוקי בירת נשר מאלט, במסעדת בוסי, שם הכל מתחיל, שם הכל נגמר.

החלטתי, שלא כמנהגי, לקחת ספר מהספרייה שלא המליצו לי עליו, שלא עוטר באי-אלו תשבחות או סופרלטיבים. באקראי שלחתי את היד אל עבר מדף הספרים, והוצאתי את ההפוגה. קראתי את התקציר בגב הספר, על פקיד אלמן שעומד לצאת לגמלאות ואינו יודע כיצד ימלא את הזמן הפנוי בתוכן משמעותי. אמרתי ששווה לקרוא. הספר הוא יחסית צנום אך טומן בתוכו חכמת חיים פשוטה קסומה ונכונה. הוא נוגע בכל השאלות הגדולות של החיים, קיומיות ופילוסופיות, מבלי להידרדר לתאוריות מסובכות או אמרות נפוחות ומליציות. הסוף קצת פסימי. האור בקצה המנהרה התברר כמקסם שווא, והגיבור נותר בשגרת חייו האפילה, אך ההנאה מהספר הצנום והקסום הזה הייתה גדולה. מומלץ בחום.

הסרט הרבה יותר טוב מהספר..

הסיפור על פסחזון החזיר אותי בפלאשבק מטורף לתיכון..בלי הגזמה, אחד הסיפורים היפים שנכתבו בשפה העברית..ללא הוגעה, מליצות יתר, או עלילה מפותלת, מצליח קרת להעביר לקוראים סיפור מרגש על התמימות, שאנחנו, המבוגרים, איבדנו בדרך..הממה? מסיפור כל כך נפלא פתאום אני קורא על זיונים,כוס,זין,רציחות ומה לא.. בקיצור, מפסחזון הספר בצלילה חופשית...

אוברייטד, טרחני, מייגע, חוזר על עצמו, לא כתוב טוב...קפקא בחייו ביקש שישרפו את כל יצירותיו לאחר מותו..לעזאזל, לפעמים צריך להקשיב לאנשים... בקיצור, מיותר...

יוצא מן הכלל...מרנין, משעשע, מרענן, מעצים דעות קדומות ואז שובר אותן לרסיסים...מומלץ!

לדידי, הביקורות פה אינן ירדו לעומקו של הספר.. אכן הוא עמוס בפרטי פרטים לעייפה אולם בזאת טמון כל קסמו...הספר מבליט ביתר שאת את הסבנטיזיות ואת התל-אביביות..אני מצליח לראות מבין דפיו את הרחובות האפורים והמכוניות הישנות, את התום והצנעה קצת לפני שישראל הפכה לאומה קפיטליסטית די חזירית, פסאודו-אמריקאית, שלא מזכירה במאומה את מה שמתכנניה קיוו שתהיה (פרט לנפוטיזם ושחיתות שכנראה תישאר לעד). מעבר לזה, הישראליות של הספר בולטת למכביר ואינני תמה על בחירתו לספר הטוב שנכתב פה. אין בו פלצנות יומרנית ומנופחת של סופרים קיבוצניקים שונים כנתן שחם או מאיר שלו המנסים למצוא חן בעיני מבקר וקורא, אלא יעקב שבתאי מציג לנו כתיבה של סופר כל-יודע המציג את המאורעות והאנשים ללא כחל ושרק, בצורה הכי אינטואטיבית וכנה שיש, מציג את הדברים כהווייתם, לטוב או לרע. מבעד לפרטי הפרטים וכמות הדמויות הגדולה, הקורא הישראלי יצליח למצוא את עצמו דרך הכתוב וכן יזהה שם רבים ממכריו שכאילו הסופר הכירם וכתב עליהם. אם כן, הספר בעיני, יותר מכל, הוא רומאן המעביר את הקורא טיפול פסיכולוגי.

ספר אירוטי שנכתב בשפה גבוהה אך מובנת

ספר נהדר המתאר בצורה פשוטה ועניינית את חוויותיו של יצחק דרורי מעת שהתייתם מאימו ועד שחברו הטוב בגד בו והוא נכנס לכלא לשנים רבות בעוון שוד.בדרך דרורי לא בחל בשום אמצעים כדי לשרוד ונלחם בכל העומדים בדרכו ללא מורא וללא משוא פנים..יחד עם זאת תמיד שמר על כבודו ונמנע מלהתעמר בחלשים או במבקשי שלום. הכתיבה לא מתאפינית ביומרות ספרותיות גבוהות ואיננה יומרנית או פומפוזית. להבדיל מסופרים ישראלים רבים הנגררים לעלילות נפוחות מעצמן בעלות יומרות ספרותיות רברבניות, דרורי כותב את הדברים לאשורם בצורה אוטוביוגרפית כפי שזיכרונו מוליכו מן מוחו אל הדף. דווקא בכתיבה מינימליסטית זו אני מוצא את כשרונו הספרותי ראוי ומענג והקריאה בספר, על עלילותיו המרתקות, מרנינות ומחכימות. באשר לדרורי עצמו, יש משפט האומר שכל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר אל רחמנים, אולם דרורי מוצג כמין רובין הוד מודרני שלוקח מהעשירים למען העניים, ועל כן יש שיאהבו אותו ויש שישנאו, אבל קשה להישאר אליו אדיש.