במילה אחת: קיטש !
ובכמה מילים: קיטש במנות גדולות, מתובל בהיסטוריה שטחית של איטליה בימי הכיבוש הנאצי.
לאוהבי הסוגה: הרומן הרומנטי.

סיפור די צפוי אהבה מלאה נופת צופים סטייל ספארקאס לא ספר מיוחד

ספר מעניין על תקופת השואה והפעם באיטליה.
מלחמה היא אובדן חיים ואובדן התמימות. ולצערי זה משהו שלא מסתתיים כל עוד האנושות קיימת. וחבל מאד.
הספר מתמקד באלודי האומנית המוכשרת שמצטרפת למחתרת האיטלקית במלחמת העולם השניה וכמו במלחמה הכל יכול לקרות.
אהבתי וממליצה על הספר והסופרת המוכשרת הזו.

לפני מספר שנים היה פה, באתר, דיון על ספרי נוער. האם יש בכלל ספרים שמתאימים רק לנוער, או שכל ספר מתאים לכל גיל
והעניין הוא טעם הקורא. האמת היא שאני לא זוכרת מה כתבתי אז, אבל אחרי קריאת הספר הזה הרגשתי קצת מרומה. הספר הזה,
שמתיימר להיות רומן לכל גיל, כתוב באופן הפונה לנוער הצעיר. צעיר מאוד. לאותו נוער שאין לו כמעט מושג על מחתרות במלחמה, ולאותו נוער שמאמין עדיין באהבה אידיאלית.
הרעיון מעניין וטוב. אלודי ומשפחתה חיים תחת המשטר הפשיסטי ולאחר מכן תחת המשטר הנאצי. אלודי מצטרפת למחתרת האיטלקית, וכנגנית צ'לו מוכשרת היא מעבירה מסרים תוך כדי נגינה. ויש גם את חברי המחתרת האחרים, שבאחד מהם היא מתאהבת, ויש את הרופא ששירת באתיופיה ועוד.
הבעיה היא שלמרות האירועים הקשים והמאורעות הלא רגילים, הכתיבה של הספר זורמת באדישות כאילו מדובר בהליכה למכולת, אפשר אפילו להגיד שכל הספר הוא קלישאה אחת גדולה. חסרים בספר מתח וצפייה, הרגשות של כולם מתוארים בשטחיות מתקתקה, ואי אפשר להרגיש עצב אפילו כשמישהו נהרג.
יכול להיות שאם הסופרת היתה שומרת על זמנים עוקבים הספר היה מעניין יותר, אבל הסופרת בחרה לכתוב בקפיצה בין הזמנים, וכשהזמנים כל כך קרובים זה נראה לי מיותר.
בקיצור, ספר קליל למרות הנושא הקשה, תיאורים די תפלים, ובכל זאת הייתי ממליצה עליו לילדים בגילאי 10 עד 14.

הספר הזה הוא Zucchero (תרגום מאיטלקית: ממתק מסוכר).
השילוב של "הנסיך הקטן" מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי מקסים בעיניי. למרות שהספר קוטלג כספר לילדים, הוא בעל תובנות עמוקות, ומהותיות על החיים ועל האהבה.
כל כך אהבתי את "גן המכתבים", שבלעתי אותו בעשרים וארבע שעות, ותוך כדי קריאה שאפתי שלא יגיע לקיצו.
אתם מכירים את הקלישאה שכל הדברים הטובים נגמרים, נכון? אז עכשיו הסקירה שהבטחתי...
הנובלה התחילה בפורטופינו, (כפר דייגים), שבאיטליה באוקטובר 1943, והסתיימה באותו מקום בדצמבר 1943. כביכול הסיפור מכיל רק את הרבעון האחרון של שנת 1943. רבעון של שלושה חודשים, אך שלושה חודשים מהותיים וגורליים שמעבר להם עבר לא פשוט...
1943- הייתה השנה הרביעית למלחמת העולם השנייה שהחלה בספטמבר 1939. אדמת אירופה טבלה בדם, הרס, חורבן, והשמדה המונית תחת המכונה הנאצית המשומנת, שקצרה מכל הבא ליד.
באותה שנה, בעלות הברית פלשו לאיטליה, בניטו מוסוליני הרודן והפשיסט שכונה גם דוצ'ה הודח מהשלטון, והכוחות הגרמנים השתלטו על צפון איטליה. עד להדחתו של מוסוליני, איטליה בראשותו של הדוצ'ה, הייתה הבובה של היטלר, שהוציאה לפועל את מזימותיו הזוועתיות, לרבות חוקי הגזע.
הדמויות הראשיות בעלילה: אלודי ואנג'לו (מלאך) והוא אכן כזה! אלודי הפכה להיות לאנה זורזטו בתעודותיה המזויפות. היא - נגנית צ'ילו מופלאה ומחוננת. למדה בבית ספר בוורונה, שאביה אף לימד בו. אלודי/אנה- בת יחידה להוריה: אורסינה ופיטרו לאחר טרגדיה לא פשוטה.
אלודי ברטולוטי פגשה את אנג'לו, בעת הימלטותה מהגרמנים- מוורונה לפורטופינו.
כל רכושה כלל תרמיל גב (העבר שלה), ותעודות חדשות מזויפות עם שם חדש: "אנה זרזטו". בעוד אלודי הגישה את התעודות המזויפות לגרמני, הגיח אליה אנג'לו מאי-שם ואסף אותה...זו הדודה שהוא המתין לה...
אלודי ניצלה מידי הטורף הנאצי, בזכות התרגיל של אנג'לו, וזוכה למקלט בביתו של אנג'לו.
כבצל מתקלף, אט אט ובזהירות, אליסון הסירה מד"ר אנג'לו את הקליפות הדקיקות של "עברו".
אנג'לו-רופא הכפר, אלמן שאיבד את אשתו, בעת ששירת באתיופיה, כאשר אתיופיה לא צלחה בשכנועיה לפייס את מוסוליני, על תקרית הרג החיילים האיטלקים המפורסמת.
על ציר נוסף הסתתר סיפור חייה של אלודי שהיתה צמודה לצ'ילו המיוחד והעתיק שלה עד ש...
את הצ'לו אלודי קיבלה מתנה מאביה והוא מילא את כל עולמה.
ציטוט עמוד 24: "בכל יום אחרי הלימודים פתחה אלודי את הנרתיק והוציאה את הצ'לו שלה. "הוא שר רק כשהוא מגיע לידיים שלך, " אמרה אמה יום אחד שאלודי החלה לנגן ...
אביה הפליג בכישרונה של בתו ציטוט עמוד 24: "היא לא רק נגנית מחוננת אמר אביה לאמה, "יש לה גם כישרון נדיר יותר-היא מסוגלת לשמור את הצלילים בתוך הראש," "... למה אתה מתכוון פיטרו?" "אני מתכוון שיש לה יכולת בלתי רגילה לזכור בעל-פה את הפרטיטורה...." (ספר התווים).
אלודי הצ'לנית צמחה על ברכי המוזיקה. אביה-פיטרו ניגן בשלושה כלים: כינור, צ'לו ופסנתר ושניהם היו מנגנים יחדיו בכל ערב.
האם – אורסינה אומנם לא הייתה מוזיקאית, אך אחרי ששמעה את פיטרו מנגן, היא התאהבה בפיטרו ובמוזיקה.
"אנשי החולצות השחורות" הפשיסטים לא פסחו על פיטרו! הם אומנם לא הרגו אותו מיד, אך הוא לא היה אותו פיטרו אחרי התקרית...
אלודי התחברה למחתרת האיטלקית. שם היא פגשה את לוקה וגם עולם חדש: ספרים, מוזיקה, אהבה, יחסי חברות, ובשל זיכרונה המדהים, היא העבירה מסרים מוצפנים למחתרת...
בסיפור הזה יש מעט מאוד דמויות, שאפשר דרכן ללמוד על החוליה ההיסטורית, והמציאות העגומה באיטליה באותה עת.
לקורא נפרסת עלילה מקסימה עם: אהבה נדירה, נהדרת וכמעט אפלטונית, מוזיקה, אומנות, יחסים בין אנשים, נאמנות, תקשורת לא כתובה, שפת גוף, מבטים, אובדן, אומץ, אכזריות, טרגדיות, גבורה, מוות, לידה, ניצולים, מצילים ... ויש גם אור בקצה המנהרה – "התקווה"...
אליסון ריצ'מן כתבה כאן סיפור בתווים עדינים, ומכתירה בהצלחה רבה, את שאיבתו של הקורא לקרביה, תוך כדי תובנות כבירות... להלן ציטוט מעמוד 169 שיצבוט קצת את כל אוהבי המילה הכתובה:
"לעולם לא תהיי בודדה אם יהיה לצדך ספר"...
אני סקרנית לגבי ספרים וסרטים העוסקים בתקופת מלחמת העולם השנייה. חלק לא מבוטל מהם נותר בזיכרוני כמו שני הסרטים שלא אשכח אף פעם: "הגן של פינצי-קונטיני" בבימויו של ויטוריו דה סיקה, ו"החיים היפים" של רוברטו בניני שאף ביים ושיחק בסרט.
"גן המכתבים" הוא מסוג היצירות שיצטרף לשתי הנ"ל.
יש בנובלה הזו שילוב קסום של עובדות ודמויות היסטוריות אמתיות, ספרים, מוזיקה ואהבה... ואני שואלת: מה צריך יותר מכך?
ציטוט מדברי אנג'לו לאנה עמוד 366: "אנה, את מילאת את החללים הריקים בביתי. אין לך מושג כמה אני אסיר תודה על היותך כאן."
ציטוט מדברי אנה לאנג'לו עמוד 370: "כן", היא לוחשת. "כשמאבדים מישהו אהוב, הרעיון שהאהבה ממשיכה להתקיים, גם אם לא רואים אותה או נוגעים בה, עוזר לשאת את הכאב."
השילוב של שני מעגלי חיים שלובים האחד בתוך השני, הם כלחמניית קשר שתופחת אט אט בתוך תנור האפייה. למי שלא אוהב מתוקים-הוא מוזמן לאכול את אותה לחמניית הקשר הזו, ולהוסיף קמצוץ של תבלינים, עלי אורגנו ובזיליקום... לא תתאכזבו 
הסיפור מורכב מפרקים קצרים, בין עבר להווה ומעגלים נוספים בתוך שני המעגלים הגדולים. אי אפשר לעצור... אני מזהירה אתכם!
לי העלילה הזו העניקה חיבוק ענקי. אני מודה שהיה לי קשה להתנתק מהחיבוק הזה, וכשהתנתקתי -עוד נותר בי הריח, והחום שהסיפור הזה הותיר אצלי.
אני מקווה שקהל הקוראים יזכה לספרים נוספים של אליסון ריצ'מן, שיודעת להרטיט ולהפעים את שרירי ונימי הלב.
לודוויג ואן בטהובן אמר: "המוזיקה היא כלי ביטוי לרגש"... בסיפור הזה למוזיקה יש עוד תפקיד... תקראו תגלו... ו " גן המכתבים " על שום מה? תקראו תגלו...
ולסיום אני בוחרת לצטט מתוך הנסיך הקטן של אנטואן דה סנט-אכזופרי: "בני האדם שכחו את האמת הזאת, "אמר השועל. "אבל לך אסור לשכוח אותה. אתה אחראי לתמיד למה שאילפת. אתה אחראי לשושנה שלך."
המלצה רותחת במיוחד לימי החורף, ואני מרשה לכם לצרף לזה פולונטה... 
לי יניני
נ"ב: על הכפר פורטופינו יש אפילו שיר מפורסם של הזמרת דלידה שנולדה בפורטופינו בשם:
"LOVE IN PORTOFINO" בביצועו של: ANDREA BOCELLI (תלמידו של LUCIANO PAVAROTTI)

אחד הספרים הטובים שקראתי בזמן האחרון.
למרות שספרים "מסוג זה" נחשבים ל"ספרי בנות", הספר הזה מתאים וטוב לכולם. מומלץ גם לגברים ובחום!
נכון שאין כאן כתיבה ספרותית ברמה גבוהה, אבל הסיפור מקסים.
הבחירה באיטליה, הבחירה במוזיקה כמוטו מוביל בסיפור, ובכל זאת מבלי לדחות את הקוראים ולסבך אותם במושגים מקצועיים מקובלים בתחום, סיפורי האהבה בצד סיפורי ההקרבה - כל אלו יוצרים מארג של ספר מקסים. וכמובן - נופיה, ריחותיה ובישוליה של איטליה הכפרית.
יש בו קצת "כמו" האי של סופיה, יש בו קצת "כמו" סיפורי המחתרת הצרפתית, ובעיקר יש בו הרבה אהבה ואמונה בטוב.
מומלץ!

איטליה של שנת 1943.הגרמנים פולשים לאיטליה.האיטלקים חיים תחת המשטר הנאצי,נפל דבר ושום דבר לא יחזור להיות כשהיה.
הסופרת לוקחת אותנו אל ורונה , פורטופינו, וונציה של אז.

גיבורת הסיפור היא אלודי , נגנית צ'לו מחוננת , נערה שחייה סביב הנגינה,ומשפחתה,עד שעולמה המוגן מתנפץ באכזריות ובאחת , ומתוך העולם הבטוח הזה , נפתח לאלודי צוהר לעולם האחר, זה שבחוץ. של מלחמה , של פרטיזנים , של המאבק לשרוד.
אלודי שניחנה בזיכרון יוצא דופן, מגלה שהיא יכולה לנצל את היכולת הזו שלה בפעילותה בשורות הפרטיזנים.

הרבה עצב יש בספר , אהבות שנגדעו , חיים שנגמרו מוקדם מדי , משפחות שהתפרקו , אנשים שנעקרו מבתיהם,מהערים שלהם.
אולם לצד כל אלו בכל זאת נפתח פתח לעתיד , יש תקווה. את העלילה כמו מלווה כל הזמן הנגינה של אלודי , ובאמת אין מתאים מהצ'לו לעלילה הזו. כלי נגינה עם נשמה שיודע לבטא את הכאב בצורה מדויקת.

הסיפור מסופר בהרבה עדינות .והרבה חמלה יש בו. לצד כל האובדן שהגיבורים חווים, הם מקבלים הזדמנות שנייה לחזור לחיים . בזכות אהבה חדשה שמניצה ומלבלבת מבין המוות ,כמו להוכיח לנו שהחיים חזקים מכל דבר.

ספר מקסים! עלילה המשלבת שני סיפורי אהבה יפהפיים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
הסיפור מתחיל בשנת 1943 כאשר אלודי יורדת מספינה ומתבקשת להראות תעודת זהות לקצינים הגרמנים. היא מפוחדת מאד כי התעודה מזוייפת ופתאום גבר זר, אנג'לו, קורא לה וטוען שהוא מכיר אותה, שהיא דודתו, וכך היא ניצלת מהבדיקה. אלודי הולכת אחריו למקום מגוריו בפורטפינו.
אלודי זקוקה למקלט ואנג'לו רופא רצוף זכרונות שבגלל עברו הטרגי משתוקק לעזור לאחרים ומעניק לה מקלט מפני הגרמנים.
כמה חודשים קודם לבריחתה, אלודי היתה צ'לנית מחוננת בוורונה וכאשר המשטר הפשיסטי פגע במשפחתה, היא הצטרפה לתנועת המחתרת האיטלקית והתאהבה בלוקה, מוכר ספרים שחנותו שימשה מקום פעילות למחתרת. אלודי גילתה שכישרונה המוזיקלי יכול להציל חיים והיא מסכנת את חייה בנסיונה להעביר מסרים לפעילים.
לדוקטור אנג'לו יש סודות כואבים משלו והוא רדוף רגשי אשמה וחרטה על החלטות שלקח בחייו ולכן הוא מחליט לעזור לאלודי כדי שאולי היא תפיח בו תקווה ושמחה שהאמין שאבדו לו לנצח.
הספר כתוב באיטיות ובעדינות. השילוב של המוזיקה כסוג של תקשורת ללא מילים פשוט מקסים ומרגש. המוזיקה מופיעה כמוטיב המקשר בין אוהבים וכן בין לוחמים במחתרת באמצעות מסרים מוצפנים.
בספר משולבים גם סיפורי גבורה של הפרטיזנים האיטלקים האמיצים שנלחמו נגד הגרמנים בזמן המלחמה באיטליה. זהו סיפור על גבורה, אומץ, טרגדיות, אהבה ותקווה. מומלץ מאד!

גן המכתבים, אליסון ריצ'מן
( הספר הלבן של ידיעות ספרים )
איזה ספר מיוחד ומרגש .
מדוע מיוחד? הוא כבש אותי ממש בהתחלה בעקבות אחד התיאורים של מערכת היחסים בין המוסיקאית לכלי הנגינה שלה, במקרה כאן, הצ'לו. חיבור נפלא וטעון עם רגשות אשר קשה מלהסבירן.
"קסם מיוחד במינו התפתח בין אלודי לבין הצ'לו שלה. הכלי הפך לאט לאט לאלודי, ואולודי הפכה לכלי שלה. היה זה חיבור יחודי שהלך והתעצם ככל שהתקדמה בלימודיה. כשהחזיקה את הצ'לו שלה, לפעמים דימתה אלודי לחוש בדופק פועם בתוך חלל העץ שלו. וכלל לא עלה בדעתה שאת לבה שלה היא שומעת"
זהו רומן היסטורי המתאר את מצבה של איטליה לפני ובמהלך מלחמת העולם השניה .הספר מתבסס על דמויות היסטוריות אמיתיות. ושוזר בתוכו את אהבת המוסיקה.
הספר מתחיל במפגש בין שתי הדמויות המרכזיות של הסיפור, הצטלבות בדרכיהם של שני זרים אשר איבדו את בני זוגם לחיים במקרים טרגיים.
ציטוטים נבחרים שבחרתי,
"משהו בריחן של חנויות ספרים תמיד נראה לה מהחם להפליא. היא תהתה אם זה ריח הדיו והנייר או ניחוח הכריכות, הדבק והחוטים. ואולי ריח הידע. המידע. המחשבות והרעיונות. השירה והאהבה. כל אלה יחד יצרו מקום מושלם ורגוע."
״...לא רק מוזיקה מבטאת את היופי והמיסתורין שבעולם. שבתה כבר יודעת כי לחב מקצב משלו ולנשימה פעימות משלה, וששום דבר בעולם אינו מעורר לחיים יותר ממגע ידו של אהוב.״
"היא לא הזכירה לו את דאליה. לא, אשתו היתה כמו ספר המשופע בדפים רעננים, עם עיניים שתמיד היו מלאות תקווה ואור. הבחורה הזאת שונה. היא הזכירה לו שולחן עתיק שראה פעם במשרד של הפרופסור שלו בג׳נובה, עם שורות של מגירות קטנות וציפוי שנראה כמו פאזל מורכב המשובץ כמה סוגים של עצים אקזוטיים.
אפילו גופה, שעליו היא מגוננת תמיד בזרועות שלובות, נראה לו כמו שידה של סודות, גדושת סיפורים שטרם סופרו. הוא כבר שיער מדוע היא מכסה על בטנה, למה אין לה תיאבון בבקרים ולמה היא ישנה רוב שעות היום . הוא לא התקשה כלל לאבחן את מצבה עוד בימים הראשונים לשהותה בביתו.
אבל הוא נמשך אל משהו שהיה עמוק יותר מהשבריריות הנשית שלה. כי לא כמו רופא הוא הרגיש, אלא כמו שען המבקש לפתוח את גב השעון ולחשוף את המנגנונים, בידיעה שבהם חבויים היופי והמורכבות האמיתיים."
״כשמאבדים מישהו אהוב, הרעיון שהאהבה ממשיכה להתקיים, גם אם לא רואים או נוגעים בה, עוזר לשאת את הכאב.״
"באיזה מצב אישה נראית הכי יפה ? כשאתה רואה לראשונה את גופה, את ליבה, או את נשמתה?
ברגע הנדיר הזה שבו אתה מחבק בזרועותיך את האישה שאתה אוהב ורואה את שלושת אלה גם יחד."