משעמם להפליא ומרתק להחריד. ("אני אכתוב פאראפרזה על שם הספר ואהיה בטוחההההה שאני הראשונה בעולם שעשתה את זה").מוזר, אה? כן, איכשהו עם העלילה המרוחה והבלתי ברורה, עם דמות הגיבור-המוזר-הרגיש-המרגש-הגאון-הנכה רגשית הקלאסית והצפויה מראש- הספר הזה שואב שזה לא יאמן, כבר הרבה זמן לא השתוקקתי ככה לסיים כבר יום ולהמשיך לקרוא (עד לא משנה איזו שעה). משהו בכתיבה האינטנסיבית שלא נותנת לך רגע אחד כדי לעצור שנייה ולנשום, משהו בסליל המחשבות האינסופי שאין מצב שמחשבה אחת ממנו לא חלפה במוחך שלך אף פעם, משהו בתמלול המדוייק של רגשות בלתי מדוייקים, לספר הזה יש את זה, בגדול.
אז למה משעמם? כי לאחר מעשה, כלומר קריאה, אני מנסה לשחזר לעצמי את העלילה לתוואי אחד מדוייק ו-וואלה, לא מצליחה לנסח את זה באופן שימשוך אנשים לקריאה... וכשאני שואלת את עצמי "אז מה בעצם קראתי פה ברתק כה רב?" אין לי תשובה ברורה.
אבל שוב, הכתיבה. אוי הכתיבה. התמלול החד והישיר והעצב הזה החשוף והגעגוע העמוק והחשיבה הצלולה והרצון העז והחדות ושאר הרגשות הישירים עד בוטים. זה משהו שלא מרפה.
הסתייגות מהכתיבה- הכמות המטורפת של המילים הגסות וניבולי הפה הוציאה אותי מדעתי והורידה את הרמה למינוס עמוק. כמו כן, הסצנות ה.... בין הסבא והסבתא שלא הובילו לשום מקום ולא היו נעימות לקריאה משום כיוון.

שמעתי על הספר הזה כבר מזמן, והתחלתי לחפש אותו ברצינות רק ב11 לספטמבר, שעכשיו אני מבינה שהתאריך הזה הוא קוד בדיוק כמו ש"השביעי לאוקטובר" נהיה קוד. תיאורים במהלך העלילה של הילד מספר לאנשים ש"אבא שלי מת ב11 לספטמבר" והתגובות שלהם, והמבינות ללא הסברים נוספים, ההנהונים המצוערים, הזכיר לי סצנות יומיומית מהשנה האחרונה ועשו לי מגפיים כבדים.
והאמת..? הייתי צריכה לקרוא את הספר כדי לקלוט פתאום שאסון התאומים היה אסון וטרגדיה בלתי נתפסת. עד אז הוא נתפס אצלי כסמל, דוגמה שאנשים אוהבים לשלוף בויכוחים אידאולוגים, ומתביישת קצת לומר אבל גם כסיפור שמצית את הדמיון ומשמש הרבה כמקור לבדיחות... (לא ניתן דוגמה...)

רגע שריגש אותי במיוחד משום מה (ספוילר, מחילה-) הוא הרגע שבו אוסקר מבין שאמא שלו בעצם ידעה כל הזמן. לא יודעת למה זה כל כך ריגש אותי, זה לא משהו שבאמת משפיע על העלילה או משהו-אולי כי זה שופך אור על הדמות שלה שעד אותו הרגע הצטיירה כקרה, אטומה, מנותקת ומרוחקת.
ומשפט שעשה לי משהו בלב בכל פעם שהופיע- "אני לא מדבר. אני מצטער".

אבל לסיכום-ספר שטוב לקרוא אותו פעם אחת וזהו.

עלול להכיל מספר ספויילרים, אבל לא משהו שאמור להרוס את הקריאה
ספר שמסופר משתי נקודות מבט, האחת (והמרכזית) מפיו של ילד בן 9 והאחרת מפי סבתו. אביו של הילד, בנה של הסבתא, נהרג בתקופת הטרור על מגדלי התאומים - הדבר השאיר חותם על הילד, משום שהוא היה ליד קו הטלפון בזמן שאביו דיבר לאוויר והשאיר הודעות בעת רגעיו האחרונים. שנתיים לאחר מות האבא, בנו מוצא מפתח שהיה מוחבא בתוך אגרטל בארונו של האב. הבן מחליט לצאת למסע ולמצוא את מהות המפתח, בתקווה שזה יוביל לרמז שהשאיר אביו. על מנת לממש מטרה זו הוא מטייל ברחובות ניו יורק בתקופה של מעל לחצי שנה ויוצר קשרים עם אנשים רנדומליים. בו בזמן, העלילה עוברת לסיפור הסבתא - שכותבת על הרומן שהיה לה עם הסבא של הילד, שבחר לעזוב אותה ואז לשוב לחייה באופן מפתיע. סיפורה של הסבתא משלב גם מראות וזכרונות טראומתיים, משום שהיא ניצולת ההפצצות על דרדזן והדבר לוקח חלק בחייה עד ימים אלו.
הספר משלב בתוכו שני קווי עלילה שעל כל פנים אין בהם קשר מלבד רקע משפחתי, אך לקראת הסוף מתקיימת סגירת מעגל והקשר בין הקווים הללו מובהק באופן ברור. השפה בה הספר כתוב לא גבוהה במיוחד ויש בה גם טעויות דקדקויות, מפני שהוא כתוב מפי ילד בן 9; אך למרות זאת, התכנים שמועברים בו לא מתאימים לגיל המספר, דבר שמעורר תהייה והרמת גבה. הספר מעביר בצורה נהדרת את ההשפעות של פיגועים (הירושימה, דרדזן ואסון התאומים) על האנושות ועל החברה.

הספר הזה מעצבן שזה משהו לא יאמן. גם הגיבור הראשי שלו , ילד חכם בסגנון הוליוודי מעצבן שזה משהו משהו. והתמונות והסבים שהם סוג של מטאפורה חיה שזה מוגזם בצורה שלא תאמן בכלל.
אבל הוא כתוב בצורה טובה ובין הקטעים של ה"נו באמת" יש שבבים של גאונות . אבל מה שהכי מעmבן בצורה בלתי תאומן לחלוטין זה שבסוף הוא תפס אותי ( כלומר באמצע ) , ממש כמו שעושים עם חכה , וככה בלתי מוכן ובניגוד לרצוני , אהבתי אותו.
את ספרן פויר פגשתי דרך " הכל מואר " בחנות ספרים קטנה בניו זילנד . בעיברית ועם המלצה של נועה מנהיים. הוא היה הפתעה מדהימה וזה היה ברור שאני אקרא כל ספר שהוא יוציא אבל אז בא הספר הזה. ניו יורק פוסט 9.11 והביקורות יותר צוננות ממשבחות והשם המוזר. לקח זמן עד שקניתי ועוד יותר זמן עד שהעזתי לקרוא. הקטליזטור היה שהוא מוציא ספר חדש.
"הכל מואר" כתוב בשני נרטיבים - אחד של ספרן פויר המשעשע עד ש.. והשני של קורות העיירה שהיה מסקרן אבל גם הזוי. רחוק ורועש בנוי בערך באותו סגנון יש את הנרטיב של אוסקר שהוא היותר קוהרנטי ויש את הנרטיב של הסבים שבהתחלה מאוד הזוי אבל בסופו של דבר משתלב טוב בעלילה. זה ספר קלאסי שבו צריך להתמסר לסופר ולתת לו לספר את הסיפור בדרך שלו.

ב9.11 הייתי מובטל . מנופץ בועה. אני זוכר שהידיעה קפצה , אני חושב שזה היה ברפי רשף, אני זוכר את המחשבה הראשונה שאולי זו מתיחה. אני זוכר שזה היה נורא ואז הלכתי לסופר ועוד מטוס נוסף וזה נהיה מוטרף ובלתי נתפס כאשר הם קרסו. אחד הדברים הנוספים שאני זוכר מהתקופה ההיא, הוא כמה מהר נמחקו התאומים מכל התוכניות שהציגו אותם בפתיח שלהם . אני זוכר בעיקר את "חברים" ואני חושב שגם סקס והעיר הגדולה , שתי סדרות שניו יורק היא שחקן נוסף בהן וכלום. הדחקה. במובן הזה ספרן פויר עושה צעד אמיץ , 9.11 הינו עדיין פצע פתוח אצל האמריקאים והוא בהחלט נוגע בו בצורה עדינה ועם המון אהבה לעיר ולתושביה אבל הוא עושה גם דבר חתרני ומניח בעדינות שתי ערים שנמחקו על ידי אמריקאים : נגסקי ודרזדן. הוא לא קושר בין האירועים ולא משווה אבל הן נוכחות בסיפור על זוועותיהן.


זה ספר מיוחד ובסופו של דבר הילד חודר ללב ואיתו הטרגדיה האנושית. הדמות של האם מסקרנת וחסרה מאוד בספר. מומלץ אבל בסבלנות.

כשסיימתי לקרוא את הספר, התחשק לי עד מאוד להכיר את אוסקר, להיות אחת מאותם אנשים ששם משפחתם black שזכו לביקור מילד כה יוצא דופן וכה נדיר.

את הספר קראתי באנגלית, כי ככה העדפתי, בספרים רבים אני מצטערת שאין לי את היכולת לקרוא אותם בשפתם,
חבל לי שאני לא יכולה לקרוא את אלזה מורנטה באיטלקית, ואת פאלו קואלו בפורטוגזית או את מורקמי ביפנית, אני נהנת מחווית הקריאה כ"כ שאני מנסה לדמיין לאיזה רמות של הנאה אני אגיע אם אקרא אותם בשפת המקור,
ולכן, שיש בידי הזדמנויות לקרוא את הספר בשפה שבה הוא נכתב אני משתדלת לעשות זאת.

אז כמובן שג'ונתן ספרן פויר הוא לא מורנטה או מורקמי אבל הספר נעם לי מאוד.

לא יצא לי לקרוא לאחרונה ספר שגרם לי לתקווה, כשטיילתי עם אוסקר במגפיים כבדות ברחבי ניו יורק כדי לחפש מסר אחרון, כדי למצוא משהו שיהפוך את העולם להגיוני יותר, הרגשתי תקווה.
אני לא רוצה לכתוב כ"כ על העלילה בספר אלא רק לציין משהו שהעלה בעיניי כמה דמעות,
במהלך ביקורו, הילד המיוחד הזה מצא מוזאון, האישה שהמוזאון בבעלותה, מנצחיה את בעלה, החל מתמונות ילדות והנעליים הראשונות שלו כתינוק, לדיפלומות ותעודות הוקרה, לעניבה האהובה עליו, לכתב ידו, וברגע אחד, הקרוא נעצב בליבו, עד אשר הוא פוגש את הבעל, שבבעלותו מוזאון נפרד, המנציח את אהובתו.
מי אמר שאנחנו צריכים להנציח את המתים בלבד? האין זה מדהים, אם נוכל לאחוז במשהו חזק גם בעודו קרוב להפליא ולא לחכות לרגע שבו הוא יהיה מעבר להשגתנו?

להפתעתי, לא רק אוסקר הוא דמות יוצאת דופן, סבו וסבתו, כל אחד וההתמודדויות שלו פותח חלון לעולם שהוא לעיתים קרוב אך רחוק, מי העלה על דעתו, שבוקר אחד יעלמו המילים מפיו, ואיתם גם הרצון לחיות?
מי מדמיין בליבו , אהבה נדירה, שגורמת לאדם לא לעזוב את ביתו במשך 20 שנה?
או
לעבור לאמפייר סטייס רק כדי להמשיך להאמין שיכולה להיות הלומת אור בעיר מלאה אורות שזוהרת עבורי?

ומפתח שנותן לילד נהדר אחד, עוד מעט זמן עם אב נערץ?

בבקשה תקראו, אולי גם בכם הוא ינסוך תקווה.

גיל תשע. מה אני זוכרת מהזמן שבו הייתי בת תשע? ובכן, זה היה מזמן, ובכל זאת אני זוכרת די הרבה. הייתי חייבת ללכת לישון מוקדם. זה מה שאמא שלי החליטה. נראה לי שזה בגלל שככה היה לה נוח להתנהל, עם שעת שינה אחידה לכל הילדים. זה גם נתן לה זמן שקט לעצמה בדירה הקטנה שהיתה לנו אז. אבל הייתי בת תשע, וכבר לא הייתי חייבת כל כך הרבה שעות שינה כמו אחיותי הצעירות. כך שקמתי מוקדם בבקרים. אני זוכרת הרבה זריחות, מדהימות למדי, מחלון החדר שלי. אני זוכרת הרבה ניסיונות לעיסוקים, שלפעמים היו שקטים ולפעמים העירו את שאר בני המשפחה. אז הבית לא היה פתרון טוב, ולכן לפעמים הייתי פותחת את הדלת הנעולה ויוצאת לטייל בסביבה הקרובה. אז אני זוכרת הרבה שירי ציפורים על הצפצפות ליד הבית, בשעות ריקות ושקטות של עולם שכנראה כולם היו בו ישנים חוץ ממני. היו גם סיפורים אחרים. פעם סיפרתי אחד מהם, וכבר הייתי בוגרת, אם לילדים גדולים. אימא שלי שמעה את הסיפור בחוסר אימון ואמרה שאני סתם ממציאה. לא יכול להיות שזה היה, כי איך היא לא יודעת על זה. ובכן, ככה זה.

אוסקר בן תשע. הוא המספר בסיפור, והוא עושה דברים מוזרים וקשים, שזה לא ייאמן, ובלי שנראה שמבוגר אחראי כלשהו בחייו יודע את זה. אוסקר גדל עם אימא ועם סבא. בלי אבא, כי אביו מת באסון התאומים. בלי סבא, כי סבו עזב ברגע שנודע לו על ההריון שממנו יצא לאחר מכן אביו של אוסקר. די בודד לחיות ככה, בלי אחים, או דודים, או סבים מהצד השני, ובלי חברים בני גילו בבית הספר. אבל זה לא הסיפור. ואולי דווקא כן. לאוסקר יש סודות, ואחד כואב במיוחד. את הסוד הכואב הוא עוטף בקליפות על גבי קליפות של סודות אחרים, וכך הוא יוצא לשמונה חודשים של חיפוש חסר תוחלת ברחבי ניו-יורק אחרי מנעול שיתאים למפתח שהוא מצא בין חפציו של אביו. מי ששואל למה אוסקר לא הראה פשוט את המפתח לאמא שלו או לסבתא או למורה, לא מבין את האופי שבו סודות עוטפים זה את זה ויוצרים פקעת קשה להתרה.

האם ניתן למתוח קו בין אסונות? האם אין איזה מדרג סדר גודל ביניהם? כנראה שספרן פויר חושב שיש קו מקשר ושאין מדרג סדר גודל. הוא ממקם את סבו וסבתו של אוסקר בהירושימה ובדרזדן במלחמת העולם השניה, כאילו אסון התאומים מהווה מבשר למלחמת עולם שלישית. אבל אולי לא זאת הכוונה בכלל. אולי הוא לא מדבר על האסונות כאסונות בפני עצמם (למה בדרזדן? למה לא באושוויץ?) אולי הוא מדבר על הגורם האנושי בתוכן, ועל מה שהאסון גורם לניצולים.

לקראת סוף הספר, אוסקר מתחקר את החבר של אמא שלו, רון. למה אין לך משפחה? שואל אוסקר. אמא שלו אומרת, אוסקר די. ורון אומר שזה בסדר. שהיתה לו אישה וילדה. ושהן אינן. אוסקר שואל עוד, אמא שלו מהסה אותו שוב, ורון אומר שוב, שזה בסדר. והוא מספר.

יותר מהכל, זה ספר על שתיקה. על חוסר תקשורת. על ההחלטה להמיר תקשורת ישירה בעקיפה, דיבורים בכתיבה. החלפת אמירות במחוות של גוף, פוסטרים על קירות, צעקות שאין להם מענה. אנשים שגרים בבית אחד היוצרים להם איזורים של "כלום" ביניהם. בני משפחה המתגוררים בסמוך ומתקשרים דרך מכשיר ווקי טוקי, קשר בין אב לבנו הבא לידי ביטוי במכתבים שלא נשלחים, כתיבת סיפור חיים במכונת כתיבה נטולת סרט דיו. אנשים שלא יוצאים מביתם. אנשים שכן יוצאים, ואז לא חוזרים. או חוזרים רק כשכבר מאוחר מדי. אם האנלוגיות העלילתיות לא מספיקות, והסמליות של חיפוש מנעול בהינתן מפתח לא מפורשות דיין, הרי שיש גם גימיקים נוספים. עמודים ריקים. עמודים שיש עליהם משפט בודד. שורות עם רווחים, תמונות של מנעולים. ספרן פויר מבליט את השתיקה, מאכיל אותה בכפית עד שזה מעצבן כל כך, שלא יתואר.

שמתי את הספר ברשימת "שווה קריאה שניה". עכשיו, אחרי הקריאה השניה, אני כבר לא בטוחה. הוא לא רע, ובהחלט מעורר מחשבה, אבל אני לא בטוחה שהוא עד כדי כך טוב.

התחלתי מלראות את הסרט, שממש שעמם אותי ועזבתי אותו באמצע. אחר כך הספר הגיע הביתה והחלטתי לתת הזדמנות נוספת. גיליתי ספר מדהים, ולגמרי לא שיגרתי. בזכות הסרט, הבנתי את המסגרת הכללית והתחברתי מיד. בכשרון כתיבה יוצא דופן אנו מתוודעים מקרוב לטרגדיות של אנשים, טרגדיות ששמענו עליהם כבר מיליון פעמים - מלחמת העולם השניה, אסון התאומים - ובכל זאת זאת חוויה אחרת לגמרי. נקודת ראות מקורית ומענינת של אנשים פגועים, אם נסיון זהיר לאופטימיות.
ספר מרגש, שדורש מאמץ וריכוז, ומחזיר בגדול.

אמצע הלילה וקצת נשבר לי הלב כרגע. הספר הזה כל כך נגע בי.
אני לא בוכה בקלות, אבל הזלתי פה כמה דמעות.
סיפור עצוב ובו בזמן אופטימי, מרגיש כמו משהו שנתלש מחיים של מישהו ונכתב עבורי על הדף.
התיאורים מיוחדים והכתיבה, וואו! פשוט מופלאה! אין לי מילים!
צריך לחשוב עוד קצת על מה שקראתי הרגע.
ממליץ בחום.

לכבוד: הוצאת זמורה ביתן וג'ונתן ספרן פויר.
ברצוני לדרוש את שינוי עיצוב הכריכה של הספר:"קרוב להפליא ורועש להחריד" במיידי.
סיבתי היא:
האם זה ייתכן ששם הסופר יהיה בכתב גדול יותר משם הספר עצמו?!
לא!
מי איתי?
רק אני חושבת שזה נורא שחצני לכתוב את שמך בגודל ענק ואילו את שם הספר לכתוב בקטן?
זה לא נראה לכם כאילו הסופר מנסה לכפות על הקוראים לזכור את שמו יותר מאשר את שם הספר?
לי כן!
אבל, האם זה נראה לכן ייתכן שלא נסלח לסופר כמו ג'ונתן ספרן פויר על כך? הרי, הוא סופר גאון שמסוגל לכתוב בצורה כה טובה ויפה, הלוא כן?
(טוב, אפשר להפסיק עם השפה הגבוהה? זה קצת קשה לי....-הפסקנו)
אז כמו שאמרתי קודם, אני חושבת שהספר הזה הצליח לגרום לי לשנות את עצמי באיזושהי צורה מוזרה ומיסטית.
ולמרות זאת, אני חושבת שלספר לא הגיע בדיוק 5 כוכבים אלא יותר בכיוון של 4.4 אבל אני מעגלת את זה לחמש (רק למתחכמים מבינינו: אני לא טיפשה! אני יודעת שאני אמורה לעגל למטה, אבל אם בא לי למעלה?)
טוב, אז הספר הזה בעצם מתאר ילד שהוא קצת (הרבה) גאון על כזה, למרות שברוב הפעמים הוא רק ממציא את הרעיון וזה סתם נשאר לו במוח והוא לא עושה עם זה כלום אבל (ויש אבל) בואו רק נגיד שהרעיונות שלו הם לא הכי... איך נגיד? משהו בעולם,
שיעול- לאמן את פי הטבעת שלו להגיד "זה לא אני!" בכל פעם שהוא יפליץ- שיעול
בכל אופן, הילד הזה (שקוראים לו אוסקר- אם לא הבנתם מהביקורות הקודמות) מוצא מפתח בתוך ארגטל כחול בארון של אבא שלו.
או!!! שכחתי להזכיר, פרט עצוב- אבא של אוסקר מת בפיגוע של מגדל התאומים.
בקיצורים, המפתח הזה היה בתוך מעטפה (כן, המפתח נמצא בתוך מעטפה בתוך אגרטל בתוך ארון בתוך החדר של אבא שלו) ועל המעטפה היה כתוב "בלק".
אוסקר בטוח שזה מסר בשבילו כיוון שפעם הוא ואביו שיחקו במן משחקי חידות וסוג של חפש-את-המטמון כזה אבל בצורות שמוח של אף בן אדם רגיל נוטה לטיפשות (כמוני) יוכל להבין, אז הוא מתחיל לעבור בכל בן אדם ששם משפחתו הוא "בלק" בעיר ניו יורק.
חוץ מנקודת המבט של אוסקר ישנה נקודת הבמבט של סבתו דרך מכתבים שהיא בעצם כותבת לאוסקר ואת נקודת מבט של סבא של אוסקר (אותו הוא לא מכיר) גם כן דרך מכתבים שנכתבו בשביל אביו של אוסקר.
אני רק רוצה להתלונן על משהו קטן ולא כל כך חשוב,
אפשר להבין למה המילים "בכל אופן" ו- "קיצונית" או כל דבר אחר בשורש "ק.צ.נ" (זה השורש לא?) מופיעות כל הזמן?!
זה דפוס חוזר, חברים!
ואני יודעת שזה אולי אמור להראות לנו שאוסקר נשאר עדיין אותו אוסקר לאורך כל הספר אבל בכל זאת, כאילו, באמת?
טוב, יודעים מה? עשבו את כל הדברים הרעים שלא כל כך אהבתי בספר, אל תתייחסו, לכו לספרייה ברגע זה (!) תקחו את הספר הזה,
ותרשו לי לחקות את זאת מהפרסומות של חומרי הניקוי, - נ-קו-דה.

אוסקר הוא ילד בן 9 שאביו נספה באסון מגדלי התאומים. עובדה זו אמורה להפוך את אוסקר לילד מיוחד, או לפחות לילד שתיעד את חייו מאז אותו אסון.
אם לא ניקח בחשבון את אסונו של אוסקר, הרי שאוסקר הוא אותו ילד של השכנים, ילד היודע יותר מדי, משפריץ ידע זה על כל סביבותיו, מעצבן, מרגיז, מוציא מהכלים. נכון שלפעמים בא ללטף לו את הראש על אמירותיו החכמות עד שנזכרים עד כמה הוא אינו אנושי, בכיין, חנון, חננה שמביא את הג'ננה.
אוסקר מחטט יום אחד בין חפציו של אביו ובשוגג שובר כד שבו מסתתרת מעטפה ובה מפתח. על המעטפה כתוב בלק. אוסקר מניח שיש קשר בין הבלק המסתורי הזה לבין המפתח ומכאן לבין אביו. אוסקר מתחיל לבדוק כמה בלקים יש בניו-יורק וכמה מנעולים פוטנציאליים הוא יצטרך לחפש ולבדוק את המפתח שבידו. למרות המספרים הגדולים והבלתי נתפשים אין אוסקר אומר נואש כמו שהוא לא אומר נואש לנוכח כל ניסיון ללעוג לו, להביך אותו ולהשפיל אותו. אוסקר חסין הבנה של החיים היומיומיים למרות שאין הוא חסין הבנה של עניינים נשגבים, מדעיים ושאר ירקות ברומו של עולם. כל זה הופך את אוסקר לעוד יותר בלתי נסבל.
מה שמרגיז יותר זה שאוסקר יכול להפוך יום אחד מילד מרגיז במיוחד למבוגר מרגיז במיוחד, הכותב ספרים מעצבנים, בלתי קריאים, מיותרים ומעוצבים להפליא. זה לא שאין בספר קטעים יפים ואמירות שנונות. ברגע שהן אך מבליחות לתודעת הקורא הן מתנפצות כאותן בועות סבון מרהיבות ונפלטות מתודעת הקורא מוקדם מדי, רק כדי לחזור למציאות העגומה של הצריבה בעיניים כשבועה כזו מתנפצת אל בין הריסים.
ואיך הכתיבה? או, הכתיבה. הכתיבה היא כתיבה של מחבר תסריטים מתחיל, בוגר קורס כתיבה יוצרת שאך סיים לימודיו, כשבעברו חיים מעצבנים של ילד מעצבן, המנסה להיות שנון בכל מחיר. כל הספר בנוי מרפליקות של סדרות אמריקאיות שחוקות, מניסיון להצחיק באמת ולא בסיוע מכונת צחוק, מרצון להיות חכם ולא מתחכם, מלהיות מקורי וחדשני שעוד-לא-נראה-דבר-כזה-לפני כן. ואכן, כבר מזמן לא נראה דבר מתחכם, מרגיז, מיותר וטפשי כמו הספר הזה.
האם באמת אין קרן אור בספר הזה? אולי יש, אבל ספר צריך להכיל שמשות שלמות ולא רק קרן אור מאובקת וקלושה, המדגימה רק כמה האפלה גדולה. בסופו של יום, מדובר בילד הזקוק לאהבה ומי שתמיד נתן לו אהבה גדולה כבר אינו נמצא בין החיים. אפשר שעובדה זו תיתן ערך מוסף לספר, אבל לספר אין ערך של ממש וגם ערך מוסף לא יוסיף לו.
מיותר בהחלט.