לפעמים אני מוצא את עצמי מעיין בקטלוג של איקאה. נו, מאלו שכל שנה מקבלים בדואר. הכול נראה כל כך יפה ומסודר, הכול מהוקצע ומושלם, כולל האנשים עצמם. נראה שהמשפחות בתמונה לא רבות, לא מתעצבנות אחת על השנייה, כולם בסדר עם כולם וחיים באושר ועושר, וכמובן בבית מושלם עם ארונית ספרים BILLY במחיר מצחיק (לאלו שצוחקים ממחירים) של 100 ש"ח. הו, הקסם של איקאה. למי זה לא קרה כשהוא ביקר באיקאה, עבר בין המוצגים והבתים המושלמים שמה, התצוגות של הסלונים, חדרי האמבטיה, חדרי הילדים, חדרי שינה וסלונים, ולא חשב לעצמו "אני רוצה לגור פה. פשוט להעתיק את הכול ולשים בבית שלי, או יותר טוב פשוט לעבור לגור פה". אבל המחשבה הזאתי עוברת לכולנו, כי מי יחיה באיקאה. רובנו גם לא קונים חדרים שלמים מאיקאה, והבתים שלנו נראים יותר כמו גיבוב של פריטים אקראיים שיש ביניהם משהו מקשר, ולא כמו החדרים באיקאה שמעצבים שקדו עליהם.
"המסע המופלא של הפקיר שנתקע בארון של איקאה" (אחד הספרים עם השמות הארוכים ביותר שנתקלתי) פותח באזאטשו לוב פאטל, פקיר הודי שטס לפריז כדי, תאמינו או לא, ללכת לאיקאה. מתברר שבהודו אין איקאה (שמישהו יבדוק אם זה נכון או לא, אין לי מקורות מידע בהודו) והפקיר שלנו צריך בדחיפות, חכו לזה, מיטת מסמרים. ברור שזאת פארסה אחת גדולה, כי באיקאה לא מוכרים מיטת מסמרים לפקירים הודיים. כנראה הסופר,רומן פוארטולס, רצה להראות את הצד השלילי של איקאה- יש שמה הכול, וזה הופך את הבתים של כולנו לזהים, כמו מקטלוג. אפילו אם זה אומר שמוכרים שמה מיטות מסמרים.
אבל הפקיר שלנו הוא נוכל. כל עצם היותו פקיר נעוץ בהולכת שולל, ברמייה ובהונאה של אנשים שיחשבו שיש לו כוחות על טבעיים (כנראה שיש עדיין אנשים קונים את זה). אז הוא מגיע לפריז, נכנס למונית ומרמה את נהג המונית כשהוא נותן לו שטר של מאה יורו ואחרי זה לוקח אותו חזרה ברמייה. הוא מגיע לאיקאה, ומחליט להעביר את הלילה בסניף. ואז הוא שומע צעדים. אזאטשו נכנס לתוך ארון (אל תשאלו מאיזה דגם, בואו לא נהיה קטנוניים) ונתקע. ומכאן מתחיל מסע מוזר, מצחיק, מעניין ולפעמים קצת חופר של הפקיר שלנו בכל רחבי אירופה. הארון מועבר במשלוח לאנגליה, ובמשאית המשלוח מוצא את עצמו אזאטשו עם מסתננים סודנים שעוזרים לו לצאת. אבל הם נתפסים בגבול ונשלחים לברצלונה. בשדה התעופה בברצלונה נתקל אזאטשו בנהג המונית שרומה, ואיכשהו מוצא את עצמו הפקיר בארגז נסיעה של לואי ויטון בבטן מטוס בדרך לרומא. ואז מרומא הוא מגיע ללוב בכדור פורח. ומלוב חוזר לפריז.
כן, מעייף רק לקרוא את זה.
אבל מתחת לכל מעטה הספר הפופ ארט הזה, יש נושא חשוב שמבצבץ מדי פעם. סוגיית המסתננים למדינות אירופה, שבספר נקראות "הארצות היפות". נשאלת השאלה, החשובה מאוד, אם מישהו נולד בצד אחד של הים התיכון, האם זו אשמתו? האם נגזר עליו להישאר במדינה שכוחת אל ושסועת מלחמות (למשל סודן או לוב) רק כי הוא נולד שמה, לסבול למשך כל חייו בזמן שבצד השני של הים חיים להם אנשים שקונים ארגזי נסיעה של לואי ויטון (מתברר שקיים כזה דבר, לכו תבינו עשירים). מתייחסים אל המהגרים, שלא מצליחים להוציא אשרות שהייה במדינות אירופה ולכן נאלצים להסתנן אליהם בתקווה לחיים טובים יותר, כאל מטרד שצריך להיפטר ממנו וגוררים אותם למסעות לאורך כל אירופה, עוברים מיד ליד.
נכתב על גבי הכריכה האחורית שרומן פוארטולס כתב שבעה רומנים שנדחו בהוצאות לאור, עד הספר הנ"ל. מעניין אותי לדעת מה היו הספרים הקודמים שלו, האם היו ספרים יותר רציניים מספר הפופ ארט הזה. יכול להיות שהוא פשוט נכנע לדרישות המו"לים וכתב עוד ספר "קליל" שכל כך לא נחוץ בעולמנו?
הייתי מעדיף לקרוא ספר יותר "כבד" על סוגיית המהגרים, מאשר סיפור חצי דבילי על פקיר שנתקע בארון של איקאה. בקיצור, עוד ספר טיסה. סתם נשנוש, לא ארוחה. או כמו מאמר הפתגם באנגלית-always a bridesmaid, never a bride.
