אלן קרלסון, תמות כבר. ברצינות, לא התאכזבתי ככה מספר מאז "לפני שאפול". ביקורות משבחות, אנשים מהללים, הנבחר של הניו-יורק טיימס או מצליח בשוודיה, זה לא משנה. תמיד ימצאו מישהו שמהלל ספר, גם את הספר השנוא והמאוס ביותר. תמיד יהיה מישהו שייתן ביקורת חמה, שישבח ושייתן את רשותו לשים את המלצתו על גב הספר. אחת מהשאלות שאני שואלת את עצמי כבר הרבה זמן היא למה לא שמים ביקורות רעה לצד אלה הטובות. כמובן, אני יודעת את התשובה. אבל העורכים צריכים להבין שהציבור יודע שאף ספר לא זוכה למאה אחוז אהבה. זה לא אפשרי.
סיפורינו מתחיל ביום שקט ומיוחד בבית אבות עם שם מסובך. לאלן קרלסון הקשיש, דייר בבית האבות, יש יום הולדת מאה! מסיבה! בלונים! שמחה!
אך אבוי! אלן לא הגיע!
הוא יצא מהחלון ונעלם!
אח, יונס יונסון - בעל השם ששיעשע אותי יותר מהספר שלו, שאמור להיות "מצחיק עד דמעות" - מצאת שם ארוך לספר שלך! שם שרק מלהגיד אותו אנשים יתעייפו! (פרד וג'ורג' היו אומרים: 'תנסה להגיד את זה חמש פעמים ברציפות') Ten points for Gryffindor!
אז לא רק שאלן יוצא מהחלון בגיל מאה, שזה מעשה מיוחד ונועז כשלעצמו. לא! יונסון בוחר לספר לנו גם על כל האנשים בעלי השמות המוזרים שאלן נפגש איתם בחייו הארוכים, מה בדיוק הם עשו ביחד ומה המספר המדוייק של כוסות היין ששתו.
יונסון מספר לנו איך אחרי שנעלם, אלן התחבר עם חבורת אנשים ופילה, הרג שני בני אדם (לפחות) וגנב מזוודה עם הרבה כסף! פושע בן מאה! איך תקבל מאסר עולם אם בעוד עשרים שנה אתה מת?!
אז כן, אני מניחה שהשמות המסובכים הם אחת הסיבות שלא נהניתי מהספר כמו שציפיתי וקוויתי. אני מניחה שהייתי נהנית יותר אם הייתי יותר מרוכזת בזמן הקריאה. אבל יש כל כך הרבה הסחות דעת מסביב, ורוב הקריאה לא הצלחתי להתרכז נטו בספר. הוא לא מזמין לזה.
שניים ורבע כוכבים, כי עד האמצע לא היה מעניין ומהאמצע היה שיפור. שיפור קטן.
אז שנה טובה לך, אלן קרלסון. אני לא מתכוונת לבקש סליחה על מה שכתבתי עליך, אבל אני מאחלת לך להתפוצץ יום אחד מאחת הפצצות שבנית בניסויים שלך, או למות בשיבה טובה. הגיע זמנך, זקנצ'יק.

















