ילדים

יש נוצה על הכרית שלי.

כריות עשויות מנוצות, לך לישון.

זאת נוצה גדולה, שחורה.

בוא לישון במיטה שלי.

יש נוצה גם על הכרית שלך.

בוא נעזוב את הנוצות ונישן על הרצפה.
-מקס פורטר, "אבל זה הדבר עם הנוצות"

יום אחרי שהתחלתי לקרוא את הספר הזה בפעם השנייה, הלכתי למכולת בקיבוץ הקרוב למקום שאני גרה בו. מדי פעם הייתה על המדרכה נוצה שחורה, גדולה. נוצה של עורב.
כשהגעתי לקיבוץ, נתקלתי בעורב. שחור, גדול, מת. דרוס על הכביש.
מאז שקראתי את הספר הזה יש לי התייחסות מעט שונה לעורבים, בגלל העורב הזה. הוא מדבר במונולוגים של שירה. שירה, רה, רע, קרע, עורב רע. עורב מטורף שמשחק עם מילים כמו קוביות של לגו. מרכיב ומפרק ומרכיב מחדש הפוך. קובייה כחולה, קובייה בתכלת, קובייה ורודה וירוקה וצהובה וכתומה וסגולה ואדומה עד שנוצרת מהקוביות שלו, מהמילים שלו, קשת יפהפייה של מילים והברות ואותיות בלי סוף.
ובנוסף לעורב יש גם אבא, וילדים. שבורים בגלל מוות שפירק את המשפחה שלהם, וזה אותו מוות שמביא אליהם את העורב. וגם המילים והמשפטים והשירה שלהם יפהפיים. כל אחד מהם מקבל עמוד או שניים או שלושה בכל פעם. בהתחלה העורב מדבר ומדבר ללא הפסקה, ולאט לאט עם הפצעים שמתאחים ומחלימים העורב צועד אחורה והאב והילדים מקבלים את מרכז הבמה.
יש ספרים שאי אפשר להסביר במילים, וזה אחד מהם. המילים בו יפות כל כך עד שקשה למצוא מילי שיעשו איתו את החסד שמגיע לו. הוא אחד הספרים הטובים והמיוחדים שקראתי מימיי. כן, מוזר. כן, קצת מטורף. אבל יפהפה.

ייתכן שמכיל ספוילרים

חופש פסח 2017, כמה בני נוער עייפים ובהם אני יושבים על רצפת פרקט של סטודיו ובערך עושים חזרות. אחת הנערות שואלת "מה השעה?" ואחד האחרים עונה "שתים עשרה וחצי." אני מסתובבת אליו, מופתעת, ושואלת אותו אם הוא התכוון למה שאני חושבת שהוא התכוון. הוא אומר שכן, אך שהוא מעולם לא קרא את הספר - והיה מאוד רוצה. אני אומרת שהוא חייב לעשות את זה. אחד האחרים מסתובב אלינו ושואל אותי "רגע, את קראת את אלבי?"
משם מתפתחת לה שיחה על הגאונות של הספר הזה, מלווה באינספור ציטוטים ובהרבה צחוק.
את הספר הזה קיבלתי מסבתא שלי כשהייתי קטנה, ואם זכור לי נכון אהבתי אותו כבר אז - אבל הוא די פרח מזכרוני עד שאחותי הקטנה מצאה וקראה אותו. היא התאהבה בו מיד, אני קראתי אותו מאז עוד הרבה מאוד פעמים והצטרפתי להתלהבות, ועכשיו אי אפשר לשאול מה השעה לידי בלי ששתים עשרה וחצי תהיה התשובה האוטומטית, ועל הכריכה הפנימית מצוירת ערימת קש שממנה מזדקרות זוג רגליים, והשרבוט המחריד הזה זכה לשם "האביר בחציר".
קצת קשה לשים את האצבע על הדבר המדויק שהופך את הספר הזה למה שהוא. הכתיבה של יאיר לפיד נהדרת, מגוחכת לחלוטין ומתפלספת בדיוק במידה הנכונה ("היכון למות!" רעם האביר שמול אלבי. היה לו קול עמוק ומהדהד, עם מבטא שאלבי לא זיהה. "מתי?" שאל אלבי בנימוס. "עכשיו," אמר האביר. "אי אפשר להתכונן למשהו שהוא עכשיו," התלונן אלבי, "אני יכול להתכונן רק למה שיקרה אחרי". "אחרי מה?" שאל האביר. "אחרי עכשיו," אמר אלבי בסבלנות. "אבל אתה צריך למות עכשיו," אמר האביר.), הדמויות שלו מעולות (לדוגמה, צ'ילו המתחתן הסדרתי שמדבר כל כך הרבה שפות שאני לא זוכרת ויודע להכין פסטה בהרבה טעמים - וזה רק מתוך שינה, או קוצ'י הנסיכה העצבנית שלבושה בסדין דובונים וחופרת מנהרה בכלא שאליו הושלכה מפני שהתחצפה לאמא שלה, והקוסם מילאנרו מרדכי מיקונו טוביסיינה צוקר צוקרמן צוואלס, ששינה את שמו למשה), והעלילה הזויה כל כך שזה כיף.
זה ספר גאוני. ומגוחך לחלוטין. ומומלץ בחום. תקראו.

אני חושבת שכשאני הייתי בכיתה א' היה ברור לאמא שלי שהבת שלה עומדת ללמוד לנגן. אולי זה היה עוד אחד מתסביכי אני-לא-למדתי-לנגן-בעצמי-ואני-כל-כך-מתחרטת-על-זה-אז-הבת-שלי-תעשה-את-זה-במקומי, או שהיא באמת חשבה שזה יהיה טוב בשבילי, או שזה היה שילוב בין השניים.
אני, בעקשנות של ילדה בת שבע, רציתי ללמוד לנגן בכינור. למה? כמובן, כי החברה הכי טובה שלי אז למדה לנגן בכינור. אמא שלי אמרה "לא" נחרץ, וגרמה לי ללכת ללמוד פסנתר.
במשך ארבע שנים למדתי, חרקתי נעימות קלאסיות בלי להתאמן בבית, אימצתי את העיניים בלנסות להבין מה כל הנקודות והקווים האלה מנסים להגיד לי, גררתי את עצמי לשיעורים בלי רצון. ואחרי ארבע שנים זה נגמר. זו לא הייתי אני שהחלטתי על זה, אלא אותה אמא מפורסמת שלי. בשיחת טלפון עם המורה היא סיימה את שיעורי הנגינה.
אבל הקסם האמיתי קרה אז, כשהפסקתי לנגן.
בסביבות הבת מצווה שלי חזרתי לזה. בהתחלה סתם כדי לנגן משהו במסיבה עצמה, ואחר כך כי נהניתי מזה. ואותו הקסם ממשיך גם עכשיו, שנתיים אחר כך. אני מאוהבת במוזיקה, מוזיקה כנראה אוהבת אותי בחזרה, ואנחנו מסתדרות נפלא.
זה מה שקורה גם למיה. זה, והרבה יותר מזה.
מיה בת השבע עשרה היא נגנית צ'לו מוכשרת. מאוד מוכשרת. היא מגיעה ממשפחה מוזיקלית להפליא (ורוקיסטית להפליא) - אבא שלה היה מתופף בלהקה, אחיה הצעיר גם הוא מתופף, אם אני לא טועה, ואמא שלה רק מקשיבה, אבל אני חושבת שהיא מכורה למוזיקה בערך באותה המידה כמו כל שאר בני הבית. אבל מיה, בניגוד למצופה ממנה, נגררת דווקא אל הקלאסיקה. החלק היחיד של מיה שאיתו לעולם לא אזדהה. ברר.
(התכוונתי לספר כאן את רוב העלילה, אבל בשביל זה יש את הספר, ואני גם ככה גרועה בדברים האלה, אז אני אדלג על הקטע הזה ואעבור מיד לביקורת עצמה. עמכם הסליחה.)
הספר הזה יפהפה.
יש ספרים שאני אגדיר אותם כ"מדהימים". יש ספרים "מעולים", יש "נהדרים", יש "מקסימים", ויש את "אל-תעשו-את-הטעות-שלי-אל-תקראו-את-הספר-הזה-לעולם". ויש ספריך כמו אם אשאר, שהם בעיני כמו פתיתי שלג. רטובים ויפהפיים.
זה הספר הזה בשבילי. הוא מכאיב, הוא עצוב, הוא מרגש, הוא מצחיק, הוא פשוט יפהפה. הסרט אפילו גרם לי לבכות, וזה לא קורה הרבה.
אני לא רוצה להגיד יותר מדי, בעיקר בגלל שאין לי הרבה מילים. כל מה שאני יכולה להגיד זה: תקראו את הספר הזה. הוא שווה את הזמן שלכם, והוא יפהפה.

רציתי להיות הראשונה שכותבת ביקורת על הספר הזה. אוף.
אני רוצה גם שוקולד. שוקולד זה תמיד טוב. אומנם לא כמו החתולה שוכבת לידי וישנה גם קצה הלשון בחוץ, אבל לא משנה. נחזור לספר, לעניין ולפוקוס. כי עם החום הזה הרבה פוקוס לא יהיה כאן בחודשיים הקרובים, אז אני אנצל את הזמן שיש עכשיו.
כשהייתי בכיתה ה', קצת לפני סוכות (אם אני לא טועה), הלכתי לביה"ס. מפתיע. לא. אבל, באיזשהו שלב ראיתי משפחה לא מוכרת. היה שם ילד עם מכנסי שלושת רבעי וכובע מגניב כזה, כמו של אוליבר טוויסט. היה לו שיער קצר ובלונדיני, והייתי בטוחה שהוא בן.
זה העניין. זו הייתה בת. והיום היא החברה הכי טובה שלי. וכשהכרתי אותה, הכרתי גם את אמא שלה, ואת הספר שאמא שלה כתבה. לאמא שלה קוראים רוני גלבפיש. עכשיו, לספר קוראים אגם הצללים.
וטטטטטטטטטטטטטטצןצ
החתולה נשכבה על המקלדת, וזה כל כך חמוד עד שלא בא לי למחוק את הקשקושים שלה. הורדתי אותה מהמקלדת, אי אפשר לכתוב ככה.
חזרה לספר.
הספר מספר על שתי תאומות, יערה ותמר, ג'ינג'יות בנות שלוש עשרה, שגרות בקהילה קסומה ברמת הגולן. ספר פנטזיה ישראלי טוב זה לא דבר שמוצאים כל יום.
והוא טוב.
אני באמת אוהבת את הספר הזה. אומנם העובדה שהלחשים הם קטעי שירה קצת הציקה לי מדי פעם, אבל זה לא מונע מהספר להיות ספר נהדר.
אני לא אתחיל לפרט למה אני אוהבת אותו. אני גרועה בהסברים. אבל הוא ממש טוב.
ואני צריכה ללכת לקרוא (את אגם הצללים, כמובן) ולקוות שחברה שלי קיבלה את ההודעה ששלחתי לה. אז תישארו עם ביקורת מבולבלת ועם חמישה כוכבים ענקיים ושמנמנים. קיץ נעים!

לפני כחודש, אחרי הצגה קצרה פה והצגה קצרה שם ויום בפסטיבל התיאטרון לנוער בבת ים, ואגדות וחנוכה ומה לא, הודיעה המורה שלנו לתיאטרון שאנחנו עומדים להתחיל על הפקת סוף השנה שלנו.
כולנו, כמובן, הסתקרנו מאוד, והשאלה הגדולה הייתה "איזה מחזה? איזה מחזה? איזה מחזה?"
אך בגלל שהמורה שלנו היא רק בן אדם - ועוד אחת עסוקה מאוד - היינו צריכים לחכות די הרבה זמן עד שתיוודע לנו התשובה.
יום בהיר אחד בישר לנו הבן של המורה - שהיה כמובן מרגל מצוין למטרות שלנו - שיש התלבטות.
"היא מתלבטת בין 'הנסיך הקטן' לבין מחזה על אישה זקנה ורצחנית," הוא סיפר לנו.
אני לא אספר לכם מה הייתה הבחירה שלה. אני בטוחה שאתם מספיק אינטיליגנטים להבין לבד שאם למחזה קוראים "ביקור הגברת הזקנה" הוא כנראה לא הנסיך הקטן.
ואז נזכרתי.
לפני שנה או שנתיים, כשהייתי בת אחת עשרה, ככל הנראה, קיבלנו עלון הביתה, ובו היה כתוב משהו כזה:

"המיליארדרית קלייר זאכאנאסיאן חוזרת אחרי עשרות שנים לעיר הולדתה, כדי לנקום על העלבון ועל שברון הלב , לקנות לעצמה צדק. אנשי העיר המוזנחת, השקועה "בזבל" מצפים שהאורחת תתמוך בהם ותשקם אותם לזכר ימים עברו. קלייר מוכנה לתרום בגדול, אבל התמורה שהיא דורשת, מזעזעת ומאיימת.

התושבים דוחים בתחילה את ההצעה המפלצתית, אבל סחרחרת הרכישות על חשבון המיליארד המובטח, והסיכוי לחיי נוחות ורווחה, מעוותים ומשחיתים אפילו את הטובים שבהם. בחברה שהפכה להיות חומרנית עד אימה, אין לרעיונות מוסריים אפשרות להתקיים.

קלייר מאמינה שהכל ניתן לקנות תמורת כסף, בתנאי - שיש לך הסכום הדרוש. "

אני זוכרת שהזדעדעתי. לא הבנתי מה זה המחזה המחריד הזה. הגורל כנראה החליט לצחוק עלי, ולגרום לי לשחק שנתיים אחר כך באותו המחזה ממש. והפעם, בלי להזדעזע.
המחזה הזה מעלה שאלה אמיתית. דילמה רצינית. ביקורת חברתית נוקבת, אם לצטט את אותה מורה לתיאטרון.
המיליארדרית קלייר וזאחסטן (בשבילי היא וזאחסטן, נא לחיות עם זה) מגיעה אל עיירת נעוריה. העיירה נמצאת במצב כלכלי קשה, אפילו את בית העירייה הם לא מסוגלים לפתוח ולשפץ כמו שצריך. וכמו שהם אומרים, המליארדרית היא תקוותם האחרונה.
בתמורה לעזרתה, בשווי של מיליארד, אומרת קלייר שהיא תקנה לעצמה צדק - והצדק מתגלה בדמותו של אלפרד אייל, ארוסה לשעבר, מת.
אני אעצור כאן, כי אם אמשיך רוב הביקורת תהיה התלהבות רצינית מהעובדה שסוף סוף - סוף סוף! - יש לי טקסט. אסכם בקצרה שזה מחזה מרתק, אומנם קשה אך מעורר מחשבה ודיון.
ואתם? אתם יכולים לאחל בהצלחה ;)

"רק עכשיו את קוראת את זה?"
אני מרימה מבט, ורואה את נדב - נער שלומד בבית הספר שלי - עומד מעלי ומסתכל בספר שעל ברכי. אני מהנהנת בעצב.
"כן..." אני חוזרת לספר, ממשיכה לקרוא בשקיקה.
"כדאי שנתחיל," אומר נדב. הוא כבר חזר לכיסאו, שניצב מול זה שלי. הועדה מוכנה להתחיל בישיבה. אני מתנתקת בעצב מהספר שלי, וחוזרת למציאות. בכל הזדמנות שיש לי, אני אחזור אליו - אחזור להיות רגע אחד בפאנם - במחוז שתים עשרה, בזירה או בקפיטול - יחד עם קטניס, פרים, פיטה וגייל.

אני חוזרת הביתה, וממשיכה לקרוא. לאט לאט אני מתקרבת לסוף הספר, ולא מפסיקה לקרוא. לבסוף, אני גומרת.
הסוף כמו נותן לי מכה בפרצוף, ואני יודעת שאני חייבת להשיג את הספר הבא.

חצי שנה עברה מאז הניצחון של קטניס ושל פיטה, וקטניס מנסה להדחיק את משחקי הרעב לפינה קטנה וחשוכה במוחה - אך היא יודעת שהקפיטול לא יניח לה לעשות זאת. האיום מתגבר - כעת לא רק קטניס נמצאת בסכנה, אלא גם חבריה ומשפחתה.

סוזן קולינס, מלבד היותה רוצחת סדרתית מוכשרת, מצליחה גם לבלבל אותי. הסיפור מתרחש במהירות כה גבוהה, עד שלעיתים אני יודעת שיהיה עלי לחזור ולקרוא את הקטע האחרון לאחר שאגמור את הספר.
אך למרות הכל, הספר הזה... ובכן, אני חושבת שהמילה 'מהפנט' היא המילה המתאימה כאן.
אומנם העדפתי את הראשון, אך גם התלקחות זוכה ממני בחמישה כוכבים ללא היסוס.

ומה אתם תעשו? אתם תתמודדו בעצמכם עם הביקורת שלי, מפני שאני רצה למצוא את הספר הבא!

קתרין אפלגייט היקרה,
צר לי מאוד שעלי לכתוב ביקורת קוטלת לספר שלך.
נתקלתי בספר שלך לראשונה בחנות סטימצקי אצלנו, והוא לא מצא חן בעיני כלל. אבל אני מאוד בררנית בקניית ספרים, אז זה לא משנה.
לעומת זאת, מהספריה אני לוקחת ספרים בחופשיות. ומשם כן לקחתי את הספר שלך - והתאכזבתי ממנו. מאוד התאכזבתי.
ולמה?
הספר יכול היה להיות מאוד נחמד, אך יש לי בעיה איתו. בעיה רצינית מאוד.
מי הוא האיש שיהנה מקריאת פר שבו כתוב, שוב ושוב, שבני האדם הם נוראיים? כלומר, אני מסכימה לחלוטין עם הדעות הללו (סליחה, אנשים) אך זה די צורם לראות את זה כתוב כך.
אני באמת מצטערת, הגברת אפלגייט היקרה, אך הספר שלך הוא אכזבה.
שלך,
אורגת הדיו

את הספר הזה קראתי לראשונה לפני כשבועיים, קצת לפני מפגש "חוגגים עם הארי פוטר 2014", שארגן פורטל הארי פוטר.
לקחתי איתי את הספר למפגש ושכחתי אותו בתל אביב, אבל זו לא הנקודה.
הספר הזה הוא אחד הספרים היחידים שקראתי, שגרמו לי להתגלגל מצחוק. הערות השוליים של הארי וחבריו על הספר הצחיקו אותי, וגרמו לי לחייך בגלל ההערות הכי מטופשות - כמו לדוגמא, התכתבות בין רון והרמיוני שמופיעה בדף הראשון.
מתחת לשם הספר, נכתב כי העותק הזה שייך להארי פוטר. ואז - מגיעה ההתכתבות החמודה.
התכוונתי לצטט אותה כאן, אך אני לא זוכרת אותה. אופס.
הערות כמו "האגריד קרא את הספר הזה?" והדירוג "משעמם" של משרד הקסמים גרמו לי להתפרצויות צחוק שהובילו לזה שהסובבים אותי, אני די בטוחה, תהו אם אני עדיין שפויה.
אני לא, אבל זו לא הנקודה.
ספר חובה לכל מעריצי סדרת הארי פוטר!

מה אפשר לכתוב על ספר שכזה?
אנה. אוי, אנה. איזו נערה מיוחדת היית.
(הערה קטנה - אני עומדת לחרוג כאן מתבנית הביקורות המשעשעות שלי.)
כשקוראים את יומנה של אנה, מרגישים משהו אחד, והוא - אנושיות.
כי זו אנה פרנק. היא נערה אנושית.
אנה חולמת להיות סופרת, ואני יכולה להבין למה. יש לה כישרון. ביומנה היא מתארת בבהירות וברגישות את האירועים שקורים לה ואת רגשותיה הבוגרים.
אני לא מרגישה שהספר הוא "ספר שואה", כי הוא אינו כזה. יומנה של אנה הוא יומן פשוט (שימו לב - אני לא מתכוונת לפשטני) ומרגש של נערה מתגברת, שחוותה את תקופת ההתבגרות בתוך מסתור מפני הנאצים. אך העובדה הזו אינה גורמת לה להיות מדוכאת; כלל וכלל לא. אנה היא עליזה, רוגזת, מרוגשת, עצובה ומאוהבת. כמו כל נערה אחרת בגילה.
זהו ספר חובה, לכל אחד ואחד, בסימניה ומחוצה לה.