הספר התחיל משעמם קצת וברגע שהתלהט והאחת מ2 הבעיות העיקריות בספר נפתרו הוא התחיל לשעמם שוב ולא הצלחתי להחזיק עד הסוף.

האם המציאות מטורפת או שהטרוף הוא המציאות?... סביב נושא זה בנה הסופר דניס ליהיין עלילה מרתקת שבה מתערבבים מציאות, דמיון, טרוף, הזיות וזיכרונות כואבים.

הזמן: 1954. שנה שבה ארה"ב נמצאת בתחילתו של בום כלכלי כשבמקביל פצעי המלחמות (מלחה"ע ה-2 וקוריאה) עדיין לא הגלידו והפצועים, גופנית ונפשית, נשארים מאחור.
המקום: האי שאטר. אי מבודד מול חופי מסצ'וסטס, בו קיים מבצר ישן שבו כלואים חולי נפש מסוכנים, רובם רוצחים. המקום משמש גם "מגרש משחקים" בו מבוצעים ניסויים אסורים עבור אדגר הובר ואנשי הסנטור מקארתי. מתחת לפני השטח מתרחש שם מאבק בין אסכולות שונות בתחום רפואת הנפש.

לאי שאטר נשלחים מרשל פדרלי (שיש לא מעט בעיות בלתי פתורות עם עצמו, הזיות ומיגרנות קשות) יחד עם שותף כדי לאתר רוצחת מסוכנת שנעלמה. המרשלים מנסים לפתור את התעלומה במהירות אך ככל שהם מעמיקים לחקור את ההיעלמות המוזרה הם מגלים שהדברים באי אינם כפי שהם אמורים להיות. בהמשך העלילה מקבלת תפניות שונות ומשונות עד לטוויסט בסוף הספר, שלמען האמת אינו כל כך מפתיע.
הטוויסט הזה הוא גם נקודת החולשה של הספר משום שאם בוחנים לאורו את העלילה עד לאותה נקודה מגלים שיש בה יותר חורים מאשר בגבינה שוויצרית... מצד שני זהו רק שיגעון שלי לבחון מחדש עלילות מותחנים שמקבלות טוויסט, לא תמיד הגיוני, בסוף הספר.

לסיכום: מותחן פסיכולוגי טוב עם ערכים מוספים. מומלץ!

לא ראיתי את הסרט, אבל כן קראתי את הספר (עם כריכת הסרט... זה מה שהיה על המדף בספריה, אז לקחתי; יש גבול גם לבררנות. חוץ מזה חשוב התוכן, לא הקנקן).
דניס ליהיין הוכיח שוב - מבחינתי - שהוא סופר גדול. "שאטר איילנד" הוא ספר מרתק, שמומלץ רק למי שלא הרס לעצמו את עלילה וראה כבר את הסרט.
מדובר ברומן מתח פסיכולוגי מרתק, תרתי משמע, שקשה להניח מהיד. לא מדובר בספר אימה, אבל האמת שנחשפת מעוררת חלחלה נפשית; לא מהסוג של מתקפת חייזרים או רוח רפאים זדונית, אלא יותר מהכיוון של פחד קמאי שאולי מקנן בכולנו... יותר מזה יהיה ספוילר וגם... לכו תקראו את הספר. מקסימום תחליטו שהוא לא היה לטעמכם. אלא אם אתם מראש לא בעניין של פסיכולוגיה, אז תוותרו.